כמעט היה לנו הכל: על השיר Rolling in the Deep של אדל, כולל תרגום חדש

 

כמה פעמים שמעתי את השיר הזה, Rolling in the Deep, מאז שהוא יצא בסוף נובמבר 2010? אלף, אלפיים, אולי אפילו מיליון. מה זה משנה. כי משום מה הוא לא יצא לי לרגע מהאף. להיפך, כל האזנה רק הותירה אותי המום עוד יותר מכפי שהייתי בהאזנה הקודמת.

 

ושוב עולה השאלה שאין לה מלים – איך זמרת בתחילת שנות העשרים לחייה מצליחה לשיר באופן משכנע, טהור ונקי בעולם שרוב מוזיקת הפופ הנוצרת בו דלה, צפויה ומשועממת מעצמה?

 

נדמה כי פרט לכישרון המוזיקלי ולקול העצום שהתברכה בהם, אדל זכתה לפחות בעוד מתנה אחת משמים. היא אינה מנסה להיות אדם אחר כאשר היא שרה. היא לא מבקשת לחקות שום זמרת או זמר שהיו לפניה והשפיעו עליה, אלא מביאה את עצמה אל הבמה ועליה חושפת הכל. אין מה להסתיר וגם לא צריך. כי כשיש מה להגיד ואיך, כל היתר כבר בא לבד.

 

בשנה שעברה כבר כתבתי כאן ובמקומות אחרים על אדל. לא חשבתי בכלל לתרגם את השיר הזה. עד עתה נראה לי נכון יותר לבחור שירים שכבר נהפכו לקלאסיקה ועברו די שנים כדי להתבונן עליהם מפרספקטיבה אחרת – תרבותית, אנושית, חברתית וכמובן מוזיקלית. אבל מאחר שהשיר הזה מועמד לגראמי שיתקיים בתחילת השבוע הבא, החלטתי בכל זאת לקפוץ למים הקפואים ולנסות לשחות בהם כפי שאני עושה בכל בוקר בשש, בבריכה אחרת, מציאותית יותר, ברמת אביב.

 

זהו שיר מאתגר כי הוא נכתב בשפה עכשווית, יום יומית, מעורבל בסלנג. Rolling in the Deep הוא, בין השאר, ביטוי לתחושה של אהבה חסרת פשרות לאדם אחר. בו בזמן זהו גם ביטוי לתחושה של כאב עז הנגרם עקב בגידה של מי שהיה בן הזוג שלך וחשבת שהוא הקרוב אליך ביותר עד שהחלון נסדק.

 

בין הריחוף הנוצר מהאהבה לבין ההתרסקות הנגרמת מהבגידה, אפשר לשקוע במים העמוקים. לרגע אחד כל שמתחשק הוא להתרומם אל על, להוציא את הראש מהמים לצעוק לכולם עד כמה אתה מאוהב. לרגע אחר לא תהיה מוכן להראות את פניך ותשאיר אותם קרוב ככל האפשר לקרקעית, חסר נשימה.

 

אדל כתבה את השיר במשך כמה שעות. אחרי שנפרדה מבן זוגה היא באה לאולפן והוציאה הכל. אחרי שהשיר יצא וזכה להצלחה עצומה, בן הזוג לא התבייש לדרוש ממנה, לדבריה, לקבל תמלוגים ממנו.

 

יש בתרגום הזה כמה בחירות שרירותיות: למשל לתרגם את שורת הפזמון בגוף ראשון רבים ולא יחיד – כדי להראות כי אדל אינה היחידה השוקעת במעמקים, אלא גם הגבר שהכאיב לה כל כך. גם המשפטים המושרים בפי זמרות הליווי הושמטו בתרגום כדי למנוע סרבול. יש דברים שלא עוברים טוב על הנייר.

 

ההפקה של פול אפוורת – שכתב את השיר עם אדל והיה בין מפיקי האלבום כולו, "21", לצד ריק רובין ואחרים – היא מושלמת. אדל שרה את השיר הזה כשיר שחרור, שמח ואפילו מעט קופצני. למרות הצער שהיתה שרויה בו, היא מוכיחה לגבר הנוטש כי תוכל להסתדר גם בלעדיו.

 

את הנקמה המתוקה מחזקות זמרות הליווי שעומדות לצדה ומדגישות עוד יותר את העוצמה שלה, בלי לגנוב ממנה את ההצגה. העיבוד המוזיקלי, מורכב, עשיר ומדויק, ומעל לכל הביצוע הקולי המפעים של אדל, הם הנחמה לכל אלה המקווים לכך שימיה הגדולים של חברת מוטאון יחזרו ועמם גם זמרות מרהיבות כמו דיאנה רוס או מרי ולס. הימים האלה כבר לא ישובו, אבל אדל כן. והיא תופיע ביום ראשון הקרוב על הבמה בטקס הגראמי כדי להראות שמיתרי קולה החלימו.

 

 

אש מתפשטת עכשיו בתוך לבי

מגיעה לשיא ומחלצת את נשמתי

סוף סוף אני מבינה מי אתה

אם תלכלך עלי אחזיר לך באותה מידה

תראה איך אני עוזבת ולוקחת ממך הכל

שלא תחשוב שאני לא אעשה זאת בגדול

 

אש מתפשטת עכשיו בתוך לבי

מגיעה לשיא ומחלצת את נשמתי

 

צלקות האהבה שלך מזכירות לי אותנו

כמעט היה לנו הכל אבל אנחנו הפסדנו

צלקות האהבה שלך הוציאו לי את האוויר

נשארתי מרוקנת במצב שביר

 

כמעט היה לנו הכל

שוקעים בעמוקים

תפסת את לבי ובלי לשאול

שיחקת בי ובו משחקים

 

יקירי, אין לי שום סיפורים לשלוף

אבל שמעתי כמה עליך ואתה עוד תחטוף

אני אגרום לכך שראשך יעלה באש

כשתגיע לקרקעית הייאוש תחשוב עלי ותתבייש

תבנה לעצמך שם בית משלך

כי אני לא אגור תחת אותה קורת גג אתך

 

צלקות האהבה שלך מזכירות לי אותנו

כמעט היה לנו הכל אבל אנחנו הפסדנו

צלקות האהבה שלך הוציאו לי את האוויר

נשארתי מרוקנת במצב שביר

 

כמעט היה לנו הכל

שוקעים בעמוקים

תפסת את לבי ובלי לשאול

שיחקת בי ובו משחקים

 

זרוק את נשמתך דרך כל המדרגות

תתחיל לספור עכשיו את כל התפילות

הפוך את הצער שלי לזהב טהור

תשלם בחזרה על מה שקרעת בלי לתפור

 

כמעט היה לנו הכל

שוקעים בעמוקים

תפסת את לבי ובלי לשאול

שיחקת בי ובו משחקים

 

 

כמעט היה לך הכל

שוקעים בעמוקים

תפסת את לבי ובלי לשאול

השתלטת לי על החיים

 

עוד תצטער שהכרת אותי

פגעת בי וניצלת את תמימותי

הלב שלי היה שייך לך

אבל שיחקת בו עד שהוא נשבר באשמתך

 

 

 

 

הזמרת שהקדימה את כולן

 

 

ביום ראשון הקרוב יתקיים בארצות הברית טקס פרסי הגראמי. כמו האוסקר לקולנוע, כך הגראמי למוזיקה – הפרס היוקרתי ביותר. כמו האוסקר, כך הגראמי נחשב לשמרני מאוד. אחרי הכל, את אלה ואלה מעניקים אנשי התעשייה, המיינסטרים שבמיינסטרים.

 

הזמרת הבריטית אדל מועמדת השנה לשישה פרסים בעקבות אלבומה השני "21" ובהם אלבום השנה ושיר השנה. איימי ויינהאוס היתה מועמדת גם היא בעבר לשישה פרסים, על אלבומה השני Back to Black. בטקס שהתקיים ב-2008 זכתה ויינהאוס בחמישה פרסים. בכך היא היתה לזמרת הבריטית הראשונה שלוקחת הביתה חמישה פסלונים.

 

פטולה קלארק היתה שם לפניהן. ב-1965 היא היתה הזמרת הבריטית הראשונה ששיר שלה מגיע לראש טבלת המכירות בארצות הברית. באותה שנה היא זכתה בגראמי על אותו השיר, "דאונטאון". זו היתה הפעם הראשונה שזמר מבריטניה – בלי קשר למינו – זכה בגראמי.

 

טוני האץ', שכתב את השיר שיצא ב-1964, רצה בכלל ש"הדריפטרס" ישירו אותו. התמזל מזלה של קלארק והשיר נפל בחיקה. 45 שנה לאחר שהוקלט הוא עדיין סוחף כשהיה – להיט קלאסי שמתמצת את חוויית החייים באופן משכנע. התמימות שלו, שדבקה בו מלכתחילה, היא שמגנה עליו. אלה שהסתנוורו מן האורות המפתים של העיר הגדולה כבר הבינו מזמן שאותם אורות לא ידלקו לעד. צריך לנצל את החופש והיצירתיות שהעיר מרעיפה, אבל גם להיזהר מהם.

 

קלארק, שתהיה בת 80 בנובמבר, עדיין מופיעה. בחודש שעבר למשל היא עלתה על הבמה בניו יורק. אם אתם בודדים תקשיבו לה שרה את "דאונטאון" או כל שיר אחר שלה. עוד לא תספיקו לחצות את הכביש וכבר ההרגשה שלכם תשתפר. 

 

מה הייתם לוקחים לאי בודד

 

 

זו אחת השאלות הנדושות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כשאני רואה אותה בראיון או בטלוויזיה, ברור לי שזהו איתות מבלומפילד להעביר דף או להעביר ערוץ. אלא שהתוכנית Desert Island Discs היא סיפור אחר לחלוטין. תוכנית הרדיו, המשודרת בבי-בי-סי 4 מאז 29 בינואר ב-1942, חוגגת בימים אלה 70. זוהי אחת מתוכניות הרדיו הוותיקות ביותר בעולם ושווה בהחלט להקשיב לה. בכל שבוע שבוע מתארח בה אדם שיש לו חלק בתרבות הבריטית ובמשך שעה הוא מספר על חייו ומשמיע שמונה קטעים מוזיקליים – שירים או יצירות אחרות – שהיה לוקח עמו לאי בודד. זו האזנה שמשתלמת לשני הצדדים – למתארח באולפן ולאלה שיושבים בבית. היא מלמדת אותך להקשיב בכל פעם שחשבת שכבר איבדת קצת סבלנות לכך.

 

מעבר לתחושת הנוסטלגיה, גם לכאלה שכלל אינם חיים בממלכה המאוחדת, יש כאן הזדמנות להכיר מקרוב אדם שבחיים כנראה לא תפגוש פנים אל פנים, אבל באמצעות דמותו הרדיופונית תרגיש כאילו אתם מכרים ותיקים. הסיפורים הקטנים של חייו, אבני דרך שהוא פוסע לצדן שוב, משתלבים בקטעים המוזיקליים ויוצרים עולם שלם. קירסטי יאנג, שמגישה את התוכנית ומראיינת בה, יושבת על הכיסא באולפן מאז 2006. שלושה בני אדם עשו זאת לפניה: רוי פולמלי, שהגיש את התוכנית מיומה הראשון עד מותו ב-1985. מייקל פרקינסון שהחליף אותו ולאחריו סו לואלי.

 

אפשר להקשיב לפודקסטים של תוכניות ישנות, גם בלי להוריד אותם, דרך האתר של בי-בי-סי 4. כדאי גם להקשיב להם בסמאטרפונים. גם לכך לא נדרשת הורדה. 

 http://www.bbc.co.uk/radio4/features/desert-island-discs

 *

 

לא הייתי רוצה להיות על אי בודד אפילו שנייה וגם אם הייתי מגיע לשם במקרה, כמו רובינזון קרוזו, סביר להניח שהייתי מזמזם 900 אלף שירים שונים ולא בוחר בשמונה שירים מסוימים כי זה משתנה מיום ליום. ניסיתי לבחור, בכל זאת, שמונה קטעים כאלה, רק בשביל האתגר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(לא נעים לי להודות אבל התחילו לרדת לי דמעות אחרי שניגנתי את השיר האחרון כאן. טוב, אני אדם רגשן. חוץ מזה, אתם מוזמנים לעמוד שלי בפייסבוק)

 

רגע לפני שנינט תתפשט

 

 

בשנים האחרונות ניסתה נינט טייב להזכיר בכל הזדמנות כמה חשוב לה להתמקד במוזיקה. השבוע התברר – שוב – כי היא מעדיפה להתמקד במדורי הרכילות, אחרי שחתמה על חוזה למסע פרסום חדש. הסכומים שננקבו בכלי התקשורת הם, כמו תמיד, נמוכים בהרבה במציאות, אבל זה לא העניין כאן. נינט – כפי שנוהגים רבים לקרוא לה בתקשורת ובכלל, אולי על משקל מדונה, אולי כדי להפוך אותה לעממית יותר – חתמה שוב על הסכם בלתי כתוב שלפיו שמה יוזכר מעתה שוב ושוב בהקשר של חברת ההלבשה התחתונה שהיא תפרסם. לדלתא – נו היה ברור שהשם הזה יוזכר כאן מתישהו – זה יעשה טוב, השאלה היא מה תרוויח מכך נינט פרט לכסף?

 

אין כמובן מקום לצדקנות או מוסרנות. זכותה של נינט, כמו של כל אמן אחר, לעשות פרסומת לכל דבר שרק עולה על דעתה. ישראל הרי השתנתה מאוד מאז הימים שבהם ירדנה ארזי או שלמה בראבא ומוני מושונוב עוררו מחלוקת ציבורית כאשר קיבלו כסף רב תמורת מסע פרסום זה או אחר. אמנים השתתפו מאז ומתמיד בפרסומות, גם בישראל, אבל רק בשנות השמונים, עם שינויי תרבות הצריכה, הם החלו גם לעמוד במרכז מסע פרסום הכולל יותר מאשר מודעה בעיתון או ג'ינגל ברדיו. פתאום היה כרוך בכך גם חוזה המחייב נוכחות מאסיבית יותר בתקשורת, לתקופה ארוכה יותר, ולכן גם היה סיכון מסוים בזיהוי של האמן עם מוצר מסוים ובעקבות זאת טשטוש בין יצירתו למוצר שהוא מפרסם.

 

אלא שארזי, בראבא, מושונוב או כל אמן אחר עשו זאת אז – כפי שהם עושים זאת כיום – בנוסף לאמנותם. זה אף פעם לא היה הדבר המרכזי, המטרה או השאיפה כפי שניכר כיום על כל משתתף ריאליטי שרק מבקש לגזור קופון כמה שיותר ולהשתתף במסע פרסום כדי להרוויח קצת כסף לפני שיבוא משתתף ריאליטי אחר ויזיז אותו הצדה.

 

נינט היא, לפני הכל, כוכבת ריאליטי. גם אם "כוכב נולד" שהיא השתתפה בה היא סוג של תוכנית כישרונות מוזיקליים, הבסיס שלה הוא ריאליטי וזו גם ההוויה הכרוכה בה. נכון שהציפיות ממנה היו מלכתחילה עצומות, אבל בתשע השנים שעברו מאז היא עשתה את כל הטעויות האפשריות. הבלבול, הרצון להתרחק, להתבדל ואז ליצור זהות מחודשת נסלחים ומובנים, אלא שנדמה כי הם כבר מעידים על דרך שאין ממנה מוצא, בוודאי לא אמנותי.

 

ההשתתפות בסדרה החלשה "השיר שלנו" חשפה שמשחק הוא לא הצד החזק שלה. אבל שני האלבומים שהקליטה "יחפה" ב-2006 ו"קומוניקטיבי" ב-2009 יצרו את הרושם שגם מבחינה מוזיקלית אין לה, לפי שעה, מה להציע. שני האלבומים היו שונים זה מזה אבל דומים מאוד – הקו המקשר ביניהם היה שבשניהם נחשפה דמות מהוססת שלא רק שאינה הולכת עד הסוף, אלא שהיא נגררת ממקום למקום בלי שיהיה לה משהו מעניין לשיר עליו. אפשר אמנם לתלות את האשמה בהפקה הבינונית וחסרת היצירתיות, בטקסטים הדלים ובלחנים הפושרים, אבל זמר גדול מתעלה אפילו מעל כל אלה.

 

יש לה קול יפה, אבל לא ייחודי. יש לה נוכחות, אבל היא לא מעניינת אחרי דקה על הבמה. כי בשביל לשיר ולגרום לקהל להאמין למה שאתה שר ולא רק "להתרגש" ברוח תוכניות הכישרונות המוזיקליים, צריך הרבה יותר. לפני כמה שנים, באמצעות יחסי ציבור אינטנסיביים שקיבלו עידוד מ"ידיעות אחרונות", פורסם בכלי התקשורת שנינט טייב הוזמנה להשתתף בפסטיבל גדול בארצות הברית שכל כולו מחווה לזמר המנוח ג'ף באקלי. חיפוש פשוט באינטרנט העלה כי זה היה בסך הכל פסטיבל חובבים, אחד מני רבים, שכל אחד, מרחבי העולם, היה יכול להירשם אליו. כך עשתה גם נינט. נרשמה, לא הוזמנה.

 

באותה תקופה נינט הזכירה שוב ושוב כמה היא מעריצה את באקלי. אלא שהזמר המדהים הזה הוא בדיוק ההיפך ממנה. הוא חי את המוזיקה, בלי לרדוף אחר פרסום. בשנות חייו הקצרות הוא עשה הכל כדי לברוח מאור הזרקורים. כשהוא שר שירים שלו או של אחרים הוא ביקש להעביר לקהל את התחושה שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד ממנו. עם פסנתר או בלעדיו הרגש זרם ממנו – בקול, בתחושה, בהבעה. אם נינט מחפשת כל כך את האמת הפנימית שלה, ורוצה להראות אותה לצופים, היא לא צריכה להתחפש לבאקלי או לכל זמר אחר שהיא מעריצה, אלא להיות היא עצמה. לספר את הסיפור שלה. בלי מסיכות ובלי יומרות. כך, כפי שהיא, היא תהיה משכנעת הרבה יותר.

 

לא צריך לנסוע עד ליברפול כדי להקליט מוזיקה טובה. גם לא מוכרחים לשיר באנגלית בשביל זה. כדאי מאוד, לכל זמר, להקשיב לעצמו ולהחליט אם הוא רוצה שיקשיבו לו באותה מידה. אם נינט רוצה להיות הרבה יותר מאשר אייטם בתוכנית של גיא פינס עליה לעבוד קשה. אין סיבה לרכון על הפסנתר בשביל זה או להביט סביב בעיניים מצועפות ולבוש שמתאמץ להיראות פשוט אבל כל חוט בו זועק מפוזה ומאמץ להיות אייקון אופנה. כל מה שצריך לעשות הוא פשוט לשנות כיוון ולהתחיל לשיר את מה שאתה ומי שאתה. לפני שיהיה מאוחר מדי ואז יזכרו אותך רק בזכות הפוני, הקרחת והכומתה.  

 

 

 

      

בחזרה אל השיר "סוזאן" של ליאונרד כהן

 

 

העיר מונטריאול אינה מוזכרת בשיר הזה ולו פעם אחת. אבל היא נוכחת בו במלוא הדרה – המפרץ, המזח וכנסייה אחת מסוימת ליד הנהר. הנופים האלה, של העיר הקנדית, נקשרו אל לבו ונפשו של ליאונרד כהן, עד כדי כך שכאשר כתב את "סוזאן" ב-1966 הוא ראה אותם לנגד עיניו ורק אחר כך את אשתו לשעבר של חבר (סוזאן ורדאל, שהיתה רקדנית והכירה אותו שנה לפני שנכתב השיר). 

 

ג'ודי קולינס הקליטה את השיר ראשונה, עוד באותה שנה שבה נכתב. כהן עצמו הקליט אותו כעבור שנה. מאז הקליטו אותו זמרים רבים ברחבי העולם וגם בישראל. המלודיה הייחודית וההגשה של השיר הפיגו אך במעט את המסתורין שמלווה את דמותה של סוזן מהרגע הראשון. אהבה חמקמקה שאינה ניתנת למיצוי וכבר מלכתחילה נראית בלתי ניתנת להשגה. מוטיבים תנ"כיים שמציבים את האדם בין הגשמי לרוחני, נתון לחסדי האל גם כאשר ברור לו כי גורלו הוא בעצם בידיו שלו.  

 

ליאונרד כהן הוא קודם כל משורר ורק אחר כך זמר. אין בכך כדי להמעיט בערכו, אלא להיפך. מעטים הם הזמרים שפירסמו ספרי שירה עוד לפני שהקליטו אלבומים. מעטים הם גם הזמרים שהצליחו להעביר באמצעות קולם והמוזיקה שלהם את השירה שכתבו. כהן עושה זאת באופן קולע כל כך שגם כאשר הוא שומר במכוון על ערפול או ריחוק אין תחושה כי הוא נאלץ להתפשר על סגנון הכתיבה שלו כדי שלמאזינים יהיה קל יותר לבלוע את מלותיו. להיפך, הוא אינו חושש להיות תובעני ומאתגר, לגרום להם להקשיב מקרוב, לנסות להבין גם אחרי שכבר הבינו.

 

מיד אחרי שהחלטתי לתרגם את "סוזאן" חיפשתי לעצמי דרכי מילוט. כתבתי ומחקתי, זרקתי והתרחקתי, ברחתי וחזרתי. הפוסט הזה, כמו כל פוסט שבועי אחר המתמקד בתרגום של שיר פופ או רוק, אינו מיועד לאלה שלא מסוגלים להוציא את עצמם מתבניות. קראתי תרגומים לשיר, של קובי מידן ושל נעמי שמר, ובכל זאת החלטתי לתרגם אותו מחדש. התרגום הזה חופשי, לפעמים חופשי מאוד. לא תמיד הוא נצמד למקור, לפעמים הוא אפילו יותר מדי מתרחק ממנו. אחרי התלבטויות רבות בחרתי לתרגם אותו בחריזה אף על פי שהוא לא נכתב כך במקור. השיר שיתורגם כאן בשבוע הבא הוא The Man With the Child in His Eyes של קייט בוש או שיר אחר שלה.

 

אל ביתה ליד נהר שופע

סוזאן מובילה אותך בין זרועותיה

תוכל לשמוע את רחש הסירות

כשתהיו יחד בלילה בין קירות

ואתה יודע שהיא מעט משוגעת

אבל זה מה שמושך אותך לגעת

היא תיתן לך תפוזים ותה

שהגיעו מסין עם ריח מפתה

ובדיוק כאשר תתכוון לספר

שלא תוכל לאהוב אותה יותר

היא אל גל תישא אותך  

ותגיד לנהר שתמיד חשקה בך

ואתה רוצה לצאת עמה לטיול

בלי לדעת מה יהיה המסלול

ואתה יודע שהיא תסמוך על לבבך

כי את גופה המושלם כבשת בחוכמתך

 

וישו היה מלח

כשעל המים הלך

ממגדל בודד עשוי קרשים

שעות אינספור השקיף למרחקים

וכאשר ידע בביטחון גמור

שרק טובעים יזדקקו לו בבירור

אמר כי "כל בני האדם יהיו מלחים

עד שהים ישחרר אותם מעונשים"

אבל הוא עצמו היה שבור לחתיכות

זמן רב לפני שהשמים נפתחו לאנחות

נטוש, כמעט כמו בן אנוש

הוא טבע לך בתוך הראש

ואתה רוצה לצאת עמו לטיול

בלי לדעת מה יהיה המסלול

ואתה חושב שתוכל לסמוך על לבבו

כי הוא נגע בגופך המושלם בחוכמתו

 

עכשיו סוזאן אוחזת בידך בלילה קר

ומובילה אותך בלאט אל הנהר

בגדיה סמרטוטים הם ונוצות

מדוכנים של צבא הישע או מנדבות

והשמש כמו דבש נשפכת

כשעל המפרץ היא עומדת

והיא מפנה את מבטך התמים

אל בין האשפה לפרחים

יש גיבורים בין אצות הים

יש ילדים בבוקר החם

הם משוועים לאהבה

וכך יישארו לעד, חסרי תקווה

בזמן שסוזאן אוחזת במראה

מתבוננת בה ללא יראה

ואתה רוצה לצאת עמה לטיול

בלי לדעת מה יהיה המסלול

ואתה יודע שהיא תסמוך על לבבך

כי את גופה המושלם כבשת בחוכמתך

 

 

ג'ודי קולינס, בביצוע אקוסטי עם גיטרה דומיננטית, לא ניסתה לעשות דרמות. היא סיפרה את הסיפור כאילו שטה בין מימי הנהר, מביטה מהצד, לא מתערבת בנעשה, שומרת על ניטרליות במידת האפשר

 

ליאונרד כהן שר את שירו בקול זך שהרומנטיות נשפכת ממנו. קולות הליווי הנשיים, שעדינותם הוסיפה כל כך הרבה לשיריו, בולטים גם כאן בנוכחותם. כהן מייצג בעצם שלב נוסף בגלגולו של הזמר כמספר סיפורים הנודד ממקום למקום. זהו סינגר סונגרייטר שבעיצומן של שנות השישים יצר מחאה תרבותית מסוג אחר. הוא הביא את השירה, שנתפסה כתרבות גבוהה, אל הפופ והרוק שנתפסו כתרבות נמוכה. השילוב ביניהם הוכיח כי אפשר לקחת קצת והרבה מכל דבר בלי לוותר על האיכות.

 

נינה סימון ביצעה את השיר ב-1969 בעיבוד ג'זי ובלוזי שנע במקומות אחרים לחלוטין מאלה שכהן כנראה ראה בדמיונו כשכתב אותו

 

ניל דיאמונד יצא עם הגרסה שלו ב-1971 והיא היתה מעט יותר פופית ומשוחררת

 

ג'ואן באאז ביצעה את השיר באותה שנה כמו דיאמונד. מטבע הדברים היא בחרה להיצמד אל הסגנון המוזיקלי שלה ומיזגה בין הגרסה של כהן לזו של קולינס

 

אריתה פרנקלין הקליטה את השיר ב-1972. גוספל בלי מקהלה מלווה, אבל עם רוח כנסייתית שעטפה אז רבות מגרסאותיה ופתיחה מסחררת של פסנתר

 

    אני-פריד לינגסטאד מ"אבבא" ביצעה גרסה של השיר בשבדית ונסכה בו רוך

 

ניק קייב שר את הגרסה שלו באופן הכי מצמרר שאפשר להעלות על הדעת. אבל למרות כל האפלה יש אור בקצה המנהרה. תמיד הוא יפתיע אותך, לטובה, גם כשתחשוב ששמעת הכל 

 

חנן יובל הולך בדרכו של ליאונרד כהן ומתאר את המלים, משפט אחר משפט, בקול שקט ובנימה פולקית, עד שהם יוצרים סיפור שלם

 

 

 

 

 

לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן: על השיר "בלדה לשוטר" מהסרט "השוטר אזולאי"

 

 

"הערת שוליים", שנבחר בשבוע שעבר כאחד מחמשת המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, הוא הסרט הישראלי העשירי שנכלל ברשימה הנכספת. קדמו לו "סלאח שבתי" (1964), "השוטר אזולאי" (1971), "אני אוהב אותך רוזה" (1972), "הבית ברחוב שלוש" (1973), "מבצע יונתן" (1977), "מאחורי הסורגים" (1984), "בופור" (2007), "ואלס עם באשיר" (2008) ו"עג'מי" (2009).

 

סרטים ישראליים אחרים, שבמובנים רבים אפשר לראות בהם כיום פורצי דרך, לא הגיעו אל החמישייה הסופית של קטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר: "לאן נעלם דניאל וקס", שיצא לפני 40 שנה בבימויו של אברהם הפנר, היה בין הסרטים הראשונים שהופקו כאן וביקשו לערער על הדמות של הצבר כפי שהשתקפה עד אז בתרבות המקומית. יפה בלורית ותואר? רחוק מכך. הוא בעיקר תלוש, מבולבל, חסר מטרה, אובד בין מלים גדולות למעשים קטנים.

 

"אוונטי פופולו", שיצא ב-1986, הציג במרכזו חיילים, שכיכבו לפני כן וכמובן אחרי כן בסרטים ישראליים רבים. אלא שהחיילים בסרטו של רפי בוקאי שייכים בכלל לצבא האויב וחוסר האונים שלהם, במדבר אינסופי, זהה לתחושה של חיילים רבים, גם ישראלים, שנקלעו למלחמה שמנהיגיהם כפו עליהם אף על פי שהם מאמינים כי אפשר גם לפתור סכסוכים בדרכים אחרות.

האקדמיה האמריקאית לקולנוע, שחבריה מעניקים את פרסי האוסקר מאז 1929, אינה נוהגת לכלול בין מועמדיה שירים שנכללו בסרטים זרים. הסרט Never on Sunday, שיצא ב-1960 ובישראל הופץ בשם "רק בימי חול", המיס את חברי האקדמיה. שיר הנושא שלו, בביצוע מלינה מרקורי, היה הראשון שזכה באוסקר לשיר הטוב ביותר ונכלל בסרט זר.

"בלדה לשוטר", מתוך "השוטר אזולאי", אמנם לא היה מועמד, אבל הוא בהחלט ראוי לפרס. נדמה כי מבין השירים היפים שהיו במשך השנים בפסקולים של סרטים ישראליים, ובהם "אגדה יפנית" מ"לאן נעלם דניאל וקס" ו"תני לי יד" מ"מאחורי הסורגים", השיר שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש הוא הבולט ביותר. "בלדה לשוטר", בביצוע הרגיש של אושיק לוי, נכתב ומושר במסורת השירים הקלאסיים של הוליווד. החל בנעימת הפותחת אותו וכלה בצלילים המורידים עליו את המסך זהו תשקיף למצבו הרגשי והפיזי של גיבור הסרט שאת דמותו מגלם שייקה אופיר.

 

אפשר להאזין רק לשיר, בלי לצפות כלל בסרט שכתב וביים אפרים קישון, וכבר לראות מול העיניים את הדמות המתוארת בעלילה. מהר מאוד גוברת התחושה כי זהו אדם קרוב העובר מולך יום יום. אתה מכיר אולי את פרצופו ואת הליכתו, אבל לא את מחשבותיו ורצונותיו. הכינורות הנוגים הסובבים אותו – בין השמש שמבשרת על בוא הערב שכבר כמעט שקעה עד תומה לבין השמש שמודיעה על השכמתו של הבוקר ועולה בעצלתיים באופק – הם הד לצללים של הרחובות שהתרוקנו. יום ולילה, לילה ויום – הכל נהפך לשגרתי ודל, שוחק ופוצע. "הסמטאות כולן שלו", אבל מי בכלל רוצה בהן אם הכישלונות המקצועיים והאישיים רודפים אחריו ו"אין מי לאהוב מי לעזוב".

 

הבלדה לשוטר, ששמו אינו מוזכר בשיר וגם בסרט הוא מוכר בעיקר באמצעות שם משפחתו, מתארת את כאבו של אדם בלי להגחיך אותו או לזלזל בתחושותיו. הציפייה שלו, בלתי אפשרית ועם זאת מובנת, לכך שיוכל להשיב את מחוגי הזמן ויתקן כך את אשר הרס או נהרס לו שלא ביוזמתו, היא אחד הדברים האנושיים ביותר. במבט מבחוץ היא נראית ילדותית וחסרת סיכוי, אבל במבט מבפנים ברור שהיא אינה עוזבת גם אחרי שמתבגרים. אפילו אלה שלא יודו בכך בעולם, שואפים לכך שיוכלו להחזיר את הזמן, ולו לפעם אחת, גם אם ברור להם שברגע שרק יתאפשר להם לתקן את טעויות העבר הם ירצו לעשות זאת שוב ושוב בעתיד.

 

 

דבר לא ישווה לך

 

 

22 שנים בדיוק עברו מאז אותה טירונות כלל צה"לית שנפרשה על פני חודש ארוך ובודד. היא התקיימה במחנה "קדום", אף שלא היה לה שום קשר לבסיס המשטרה הצבאית באותו מקום. הנוף יכול היה לעצור את הנשימה בשביל אלה שבאו לטייל באזור. אבל טירונים אף פעם לא עולים על מדים כדי לראות רקפות פורחות מתחת לסלע.

 

ינואר 1990 היה קפוא במיוחד, והפחד לחשוף את הגוף בפני אחרים, אפילו במקום כמו מקלחת שאין ברירה אלא להתפשט בו, גרם לכך שהמדים נצמדו כל הזמן אל העור וספגו בשמו את העלבונות. היו הרבה אוהלים מסביב. זקופים ומתוחים, לא זזים במטר, הם נראו אותו הדבר גם אחרי שהבוץ כבר נמס והאדמה החלה לחזור לעצמה.

 

רס"ר אחד צרח שוב ושוב. קולות הרקע שלו הדהדו תמיד באוויר – בדרך אל חדר האוכל או אל מגרש האימונים. הוא ירה את המלים בלי לכוון, אבל הן תמיד פגעו. כי מי חושב בכלל על מטרה במקומות כאלה. העיקר שיהיה מתחתיך לפחות אדם אחד שתוכל לדרוך עליו. כדי שלא תרגיש הכי חלש.

 

והיה גם השיר Nothing Compares to You בביצוע שינייד אוקונור שבאותם ימים יצא לרדיו. הוא התנגן כל הזמן גם בראש הקטן שלי והתחבר לאהבה נכזבת שיותר מדי שנים בוזבזו עליה. לא היה צריך לחכות לדמעה של אוקונור שתגלוש מעינה אל לחיה כדי להתחיל לבכות. אבל בכי צריך לחנוק הרבה לפני שהוא מעז בכלל לצאת החוצה.

 

השיר יצא לראשונה בביצוע ההרכב The Family של פרינס שגם כתב אותו. הוא הוקלט לראשונה באלבום שיצא ב-1985. פופ-Fאנק מלודרמטי עם הרבה מאוד סינתיסייזרים שמשרים תחושה כנסייתית משום מקום. אחר כך בא הסקסופון שפונה לרגע לדרך אחרת לחלוטין. זה מה שנקרא עודף יומרנות.

 

פרינס, מהמוזיקאים היצירתיים ביותר בעשורים האחרונים, הקליט בעקבות הצלחת הביצוע של אוקונור, גרסה חדשה בהופעה חיה עם רוזי גיינס. מאופק ומרוכז יותר, בסגנון המזוהה עמו –  Fאנק יצרי וחסר מעצורים שבבלדות מוריד מעט את ההילוך רק כדי להעלות אותו שוב במקומות הכי פחות צפויים - הוא כיפר על מה שפספס להבין מלכתחילה. אבל מאחר שהביצוע של אוקונור נצרב כבר בזיכרון כאחד השירים הגדולים של שנות ה-90, ייתכן כי בשביל רבים זה כבר היה מאוחר מדי.

 

 

 

 

מה שמותר לעירית לינור

 

 

ככל שאדם מתבגר, כך הוא אמור להיפתח גם לקולות אחרים בסביבה ולהיות סובלני יותר כלפיהם, באותה מידה שהיה רוצה שהם יהיו כלפיו. אבל יש כאלה, והם לא מעטים, שמשום מה מעדיפים לצעוד בכיוון ההפוך.

 

עירית לינור למשל. בשנות העשרים והשלושים לחייה היה נדמה, לפחות לפי הטורים שלה בעיתונות, שהיא אדם נאור, פתוח ומבין, שאינו ממהר להיות שיפוטי ונחרץ בנוגע לאנשים שאורח חייהם או מנהגיהם שונה מעט משלו. ליברלי אהבו לקרוא לזה אז. ליברלי אוהבים לקרוא לזה גם היום. אף על פי שהמעטפת הזאת לא פעם מתגלה כמזויפת ותלושה.

 

כעת, יותר מעשרים שנה אחרי שהרשימה באמירות חדות ונוקבות על פמיניזם, שוביניזם ומה שביניהם, כבר ברור כי הזמן רק גרם ללינור להתכווץ במקום בלי לרצות להבין כי הדברים שהיא נלחמה בשבילם כל כך – כמו צעדים למען שוויון בין המינים – מתרחשים אט אט בעוד היא נותרת מאחור. היא נאטמת לנוכח כל אלה, ובעיקר אלו, שאינם פועלים לפי אמות המידה שלה, לובשת את מדי משטרת המוסר ויוצאת להילחם בהם. לפני שיהיה מסוכן מדי להסתובב בחוץ. 

 

בימים אלה נודע כי נגזר על גלי צה"ל לשלם 38 אלף שקלים לסטודנטית שאותה כינתה לינור "זונה". אורטל בן דיין תבעה לפני כשנה את ד"ר גדעון ארן, מרצה באוניברסיטה העברית, בגין הטרדה מינית. ללינור היה כמובן מה להגיד על התביעה של בן דיין. בתוכנית הרדיו "המילה האחרונה" בגלי צה"ל היא אמרה בין השאר "הסטודנטית, שאינה קטינה ואינה ילדה בת יומה, ניהלה רומן עם המרצה הנשוי שלה. בלקסיקון שלי קוראים לזה זונה… הוא נשוי בעצמו, ברור שגם הוא זונֶה … אבל העניין הזה שאת מתעסקת עם גבר נשוי ואחרי זה באה לייבב שהוא לא התנהג אלייך יפה… העונש של בחורה שמתעסקת עם גבר נשוי, שתאכל אחרי זה חצץ".

 

איזו צדקנות ואיזו גסות רוח, וכמה חבל שהן באות מפיה של אשה שהיתה אמורה להיות רגישה יותר לבנות מינה. במקום לנסות להבין את מורכבות הדברים, ללמוד את הנושא, או פשוט להבליג, מסיבות של צנעת הפרט, היא החליטה לירות לכל עבר ולשלח את חציה דווקא בזו שמסתמנת כקורבן. האם היא היתה מנסה לשים את עצמה במקומה? מה פתאום! לה זה הרי לא היה קורה. 

 

בעולם שמחולק רק על פי צודקים וטועים, חזקים וחלשים, ברור, על פי התבטאויות אלה ואחרות בשנים האחרונות, לאיזה צד לינור רוצה להשתייך. השאלה לאיזה צד רוצים להשתייך המאזינים או הסובבים אותה כנראה לא מעניינת אותה. הרי תמיד הכי קל זה להגיד "אם לא נוח לכם, תכבו את הרדיו". הבעיה היא שאיש לא הבטיח שהרעש הנשמע ממנו ייפסק. להיפך, על פי כל הסימנים הוא רק הולך ומתחזק, ונהפך לצורם ואלים עוד יותר מכפי שהיה.

 

סוף עידן התמימות

 

 

26 שנה אחרי מותה של אשתו מיי נוסע ניונלד ארצ'ר מניו יורק לפאריז, כדי לראות – עוד פעם אחת ודי – את אלן, זו שאהב באמת כל חייו. המאה העשרים כבר מתדפקת על הדלת, אלא שלו עצמו אין אומץ להיכנס אל ביתה של אלן. ולו רק משום שזאת תמיד היתה אהבה אסורה, כנגד כל הכללים, התכתיבים והמסורות. ולו רק משום שהיא היתה בת הדודה של אשתו.

 

מתחת לחלון הוא עומד ומשקיף על שמשות הזכוכית החוסמות בינו לבין האפשרות שיראה אותה שוב. צדעי שערו האפירו מזמן. המגבעת אינה מסתירה את העצבות בעיניו. השמש שולחת, רק לכמה שניות, קרניים מאירות שעשויות להצית שוב את האהבה באותה מהירות שבה גרמו לה לכבות בעבר. האם זה המקום להתחרט על כל השנים שחלפו בלי מגע?

זוהי סצינת הסיום של הסרט "עידן התמימות" שהופק ב-1993 בבימויו של מרטין סקורסזי ובכיכובם של מישל פייפר, וינונה ריידר ודניאל דיי לואיס. הוא מבוסס על ספרה של הסופרת האמריקאית אדית וורטון שראה אור ב-1920 וזיכה אותה בפרס פוליצר לספרות. בכך היתה האשה הראשונה שמקבלת את הפרס היוקרתי. השבוע מלאו 150 שנה להולדתה.

 

גם בספר אחר שלה, שראה אור ב-1905 ועובד לקולנוע ב-2000, היא מתארת אשה שלא היתה מוכנה לקבל את גזירות החברה בנוגע לחלוקת בני האדם על פי מעמדות וממון, ויודעת כי בסופו של דבר הניסיונות שלה למרוד לא יועילו והיא זו שתשלם את המחיר.

 

לילי בארט, גיבורת "בית האשליות" שבעיבוד הקולנועי של טרנס דייוויס גילמה אותה ג'יליאן אנדרסון, משכנעת את עצמה כי היא יכולה להסתפק במועט, אלא שאפילו הוא לא מספיק לה.

 

מה קרה לשבורי הלב

 

 

אם לבבות לא היו נשברים, שירים גדולים לא היו נכתבים. גם בחברת התקליטים מוטאון ידעו זאת. מיטב להיטי הזהב שעיטרו את משרדיה, בין שנות ה-60 ל-70, הם חותמת נצח לכך. השיר What Becomes of the Brokeheaeted הוא אחד מהם. ג'ימי ראפין ביקש מוויליאם ויתרספון, ג'ימי דין ופול רייזר, כותבי השיר, לתת אותו לו. אף על פי שהם כבר ראו בדמיונם כיצד להקת "הספינרז" תהיה זו שתשיר את השיר, ראפין הצליח לשכנע אותם. הסינגל יצא ב-1966 והגיע למקום השביעי בטבלת המכירות בארצות הברית. כשיצא מחדש, ב-1974, הוא טיפס אפילו למקום הרביעי, אבל זה היה בבריטניה שאליה עבר להתגורר עשור לאחר מכן.

 

ראפין, יליד 1939, עדיין קשור לעסקי המוזיקה. הוא לא ירד מהבמה ולא הפסיק להקליט מאז 1956 אף על פי שהשיר הזה נותר הלהיט הגדול ביותר שלו. אחיו הצעיר, דייוויד ראפין, היה בין השאר סולן להקת "הטמפטיישנז" ואחד הזמרים המשובחים ביותר במוזיקה האמריקאית מבחינת הכישרון והיכולת הקולית. בגלל האופי הבעייתי הוא הסתכסך עם כל מה שזז. בגלל ההידרדרות לסמים חייו באו לקצם מוקדם מן הצפוי.

 

השיר What Becomes of the Brokeheaeted מכניס כבר בשנייה הראשונה את המאזינים למצב הנפשי של הדובר. קולות הליווי הפותחים אותו והתופים המדודים, אטיים וזהירים, אינם מביאים עמם אמנם רמזים לייאוש, אבל הם גם אינם שמחים. זוהי הלמות הלב השבור. ג'ימי, שלא כמו דייוויד אחיו, לא הלך עד הסוף עם הקול שבקע מגרונו. הוא שמר על מגע מלטף גם כאשר נאנק מייסורים בשיר. הדבר אינו נאמר לחובתו, משום שהמצוקה מובעת ואי אפשר להתעלם ממנה. לו היה צורח אותה, או מחספס קצת יותר את קולו המשמעות היתה עלולה להתפספס וההזדהות עם כאבו היתה מאבדת מכוחה.

 

בין הביצועים הרבים לשיר אפשר למנות את זה של "הסופרימז" מ-1969, רך ועדין יותר, כפי שציפו אז מהרכבים נשיים. הדבר פוגם מעט בתוכן השיר משום שהוא אינו עובר עד הסוף. הצורך הנואש של ראפין למצוא אהבה שתגאל אותו מהבדידות ששרתה עליו בקושי נוכח כאן.

 

פול יאנג הקליט את השיר לפסקול הסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות" מ-1991. אף על פי שהוא זמר נשמה מצוין וחידוש שלו לשיר נשמע מתבקש, כמו חידושים אחרים שלו לשירי מוטאון ובהם Wherever I Lay My Hat, העיבוד כאן עומד לו לרועץ. ליווי מוזיקלי סטרילי וסינתטי כאחד, קולות רקע שאינם תומכים אלא רק מפריעים וסולו סקסופון בלתי נמנע, ספיח לכל כך הרבה שירים בפסקולים מעשור לפני כן. זה ארוך, משמים ומזכיר נסיעה בלתי נגמרת ברכבת שכל מתחשק בה הוא לפתוח את הדלת ולקפוץ תוך כדי תנועה, יהיה מה שיהיה.

  

התרגום המובא כאן, כמו תרגומים אחרים בבלוג, הוא חופשי ביותר. אין שום ניסיון להפוך אותו לספרותי, או להרחיק יותר מדי מן המקור. הוא בסך הכל נועד לספק עוד זווית על השיר ולנסות לפתוח אשנב בחלון לאלה שאולי לא הכירו אותו לפני כן. בשבוע הבא יופיע כאן תרגום לשיר "סוזן" של ליאונרד כהן. ייתכן מאוד שיהיו לצדו גם תרגומים אחרים לשירים שלו.

 

כשאני הולך בארץ החלומות השבורים

יש לי חזיונות של חיים אחרים

האושר הוא אינו יותר מאשליה

טבולה בצער, בלבול והזיה

 

מה קרה לשבורי הלב

שאהבתם התפרקה בכאב

אם לא אמצא אהבה

לעולם לא אחיה בשלווה

 

שורשי האהבה צומחים בכל פינה

אבל הערוגה שלי כבר התרוקנה

בכל יום הלב הולך ומתפורר

איני יכול לשאת את זה יותר

 

בין הצללים, תר אחר אור

קפוא, בודד, בלי נחמה שתעזור

מתפלל לזו שאותי תאמץ אל חיקה

כדי שלא אתייסר בשתיקה

 

מה קרה לשבורי הלב

שאהבתם התפרקה בכאב

אם לא אמצא אהבה

לעולם לא אחיה בשלווה

 

עדיין מחפש, ללא כל הצלחה

זקוק ליחס חם ולתמיכה

אבוד בלי מוצא ומטרה

מה נותר לי חוץ מעוד סוף רע

 

מה קרה לשבורי הלב

שאהבתם התפרקה בכאב

אם לא אמצא אהבה

לעולם לא אחיה בשלווה

 

מוכרח למצוא, אני יודע

את זו אשר תיקח אותי בין זרועותיה

בכל רחוב, שביל או סמטה

אמשיך עוד לחפש אותה

 

דבר לא יעצור עוד בעדי

אמצא אותה והיא תהיה שלי