אף על פי שהוענקו לה חמישה פרסי גראמי בקטגוריות שונות (אר-אנ'-בי, רוק, דאנס), בחייה, וגם במותה השבוע, דונה סאמר כונתה מלכת הדיסקו. היא היתה אחת מרבבות זמרות מבצעות שטענו לכתר בניסיון לזכות בהערכה אמנותית על פועלן, אבל נאלצו לראות כיצד הציבור וכך גם התקשורת מקטלגים אותן בתוך מגירה צרה ושמרנית.
הדיסקו היה מאז ומתמיד חבוט ומרוט, עם תדמית שלילית של חושך נטול רומנטיקה, לכלוך דביק, משחקים אסורים ומלים גסות. רבים התייחסו אל יוצריו כאל מפעילי מכונת להיטים בלתי נגמרת שכל כוונתם רק להרוויח כסף והתעלמו מכך שבתעשיית מוזיקה ממוסחרת כל כך כולם – גם זמרי רוק כבדי ראש וגבוהי מצח – רצו לעשות זאת.
דונה סאמר, כמו רבים אחרים ורבות אחרות, זהרה בתוך מועדוני הריקודים שניגנו דיסקו, אבל הסגנון המוזיקלי הזה היה הרבה יותר עשיר ורגיש מכפי שחשבו וחושבים אלה שמיהרו לבעוט אותו לפינה. עם השפעות מודעות וחכמות מכל קצוות הרחוב, מוזיקת נשמה, פסקולי סדרות טלוויזיה, ג'ז ומחזות זמר – הגבירו מפיקיו (ובהם ג'ורג'ו מורודר ופיט בלוטי שעבדו גם עם דונה סאמר) את קצב החיים אל עולם מודרני וקדחתני יותר. בה בעת הם שברו את הקירות ואת מחסומי הגזע והמין. בשביל האנשים שחשו דחויים בשעות היום, המוזיקה הזאת היתה הדבר הכי משחרר שיש. היא רק נשמעה לא מחייבת, כי בפועל לא היה אפשר שלא להתמסר לה, להרגיש איך הצלילים זורמים אל תוך הוורידים.
האפלה שאפפה את המועדון לא הפחידה, לשם שינוי. הצפיפות והדוחק לא עוררו, לשם שינוי, תחושה של מחנק. כשמקשיבים למלים של רוב השירים האלה אי אפשר להימלט מהבדידות, הקור והפחד. באופן אירוני, דווקא הניגוד המוחלט והמכוון לצלילים הבוערים משמחה מחזק עוד יותר את האמת שלהם. כמונו, בני האדם, גם הם רוצים לברוח אבל יודעים שאין לאן.
יותר מדי שעות מול המחשב, פחות מדי שעות מול החיים. ככה זה כשצריך לעבוד ולהתעדכן, כדי לא לפספס שום דבר שצץ פתאום בין מיליארדי האותיות שרצות על המסך. Page Turner, מדור חדש שיצא לדרך השבוע במהדורה האינטרנטית העשירה והנפלאה של כתב העת "ניו יורקר", לא מבטיח להיות רומן מותח, אלא להציג ביקורות, ויכוחים ודיונים על ספרות וספרים. במדור הראשון אפשר לקרוא בין השאר מאמר של סלמן רושדי על צנזורה לצד מבט אחר על המחזה "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר.
ההדים של התרבות הפופולרית נוכחים גם הם כאן, אפילו בכתב עת גבה מצח, ואין רע בכך. הבעיה היא אחרת: יש אנשים שיותר מדי אזכורים על טרילוגיית "משחקי הרעב" או על סדרת הטלוויזיה "בנות" גורמים להם מלכתחילה לא להתעניין בהם. זה לא רק הרצון להתרחק מן הזרם והעדר, אלא החשד התמידי שמעוררת התלהבות גדולה וקולנית כל כך.
בשנת 1993 יצא השיר "74'-75'" של הלהקה האמריקאית The Connells והיה להיט עצום ממדים בעיקר באירופה, אף על פי שהצליל המתקתק שלו התאים לקהל האמריקאי כמו כפפה לבייסבול. הלהקה הזאת, שפועלת מאז 1984, החלה את דרכה כלהקת רוק בעל מאפיינים שדופים ואינטנסיביים האהובים על סטודנטים שמחפשים תמיד את המשהו האחר. השיר Hats Off פתח את אלבום הבכורה Darker Days מ-1985. אלה בהחלט היו ימים אפלים יותר, מבחינת הקול וההבעה של הסולן דאג מקמילן.
ביום שישי שעבר החלה, בתחנת רדיו קול יזרעאל, תוכנית חדשה בעריכתי. "בקצה השדה" משודרת בכל יום שישי ב-11:00 ואפשר להקשיב לה דרך הקישור הזה. תודה לענת שרון בלייס על ההצעה והעידוד.
*
חוץ מזה, בעמוד שלי בפייסבוק יש מדורים יומיים חדשים על דייוויד בואי, ניק קיב ובוב דילן. תבואו, כמה פעמים עוד אפשר להגיד לכם את זה?
לין ויליאמס היתה חלק מסגנון מוזיקלי שנקרא מיאמי סול סיסטרז, בשנות ה-60 וה-70 – זמרות שחורות, שהצליל שלהן, שבקע ממיאמי בפלורידה, היה אמור לספק אלטרנטיבה לדומיננטיות של זמרות חברת התקליטים מוטאון בדטריוט במישיגן. המרחק הגיאוגרפי ביניהן הסתכם ב-2,200 קילומטרים. המרחק התרבותי לא היה גדול כל כך. אלה ואלה היו בעיקר צעירות מאוד, לפעמים אפילו תלמידות תיכון, עם קול שקרע את השמים ונועד להביא להן את התהילה.
התמימות נתנה להן בדרך כלל את התוספת הנחוצה להופעה. בה בעת היא גם זו שבדיעבד הציבה בפניהן את הגדר שסגרה את הדרך להמשך. הציפיות המופרזות, הלחץ הפיזי והמנטלי, הדרישות הגבוהות – כל כך הרבה זמרות וזמרים לא עמדו בהם.
הסול של מיאמי, שבין הזמרות שלו נמנו אודרי רויאל, בטי רייט וקיטי לאב, לא הצליח להתחרות באמת בזה של דטריוט עם "הסופרימז" וגלדיס נייט ו"הפיפס". ואולי הוא לא באמת ניסה. כי הרי הוא היה מלכתחילה ניסיוני יותר, נועז, מורכב ובשל כך לא היה יכול להגיע אל רחבת הריקודים המבוקשת ביותר בשכונה.
למה אפילו בלדה כמו Don't Be Surprise מ-1969, שיש בה כל מה שצריך כדי להיהפך קלאסיקת סול, נותרה כמעט אלמונית וכך גם לין ויליאמס ששרה אותה? כנראה משום שהיא בסופו של דבר משתייכת למוזיקת נשמה שלתוכה נזל Fאנק עירוני. הוא לא היה אמנם מלוכלך מדי, בועט או דוקר, אבל גם לא ממש נקי וטהור. כך נעלם מן העין המגע המלטף הטמון בו ובקולה המסחרר.
אסור לפחד, ודאי שלא להתבייש, וגם לא להיבהל מהביקורת. שלושה חודשים כבר עברו, ובהם גם נכתבו 99 פרקים. מה צריך להוכיח, ולמי בדיוק? על כך עוד אין לי תשובה, אבל אני עדיין מחפש אותה. מובאים כאן עוד חמישה פרקים מתוך רומן ההתבגרות שאני כותב בכל יום בפייסבוק ועלילתו מתרחשת בשנות ה-80 בקיבוץ קטן. התוכן לא אוטוביוגרפי, אבל הנוף כן
56
הראש של שגיא הציץ מעבר לקיר. השיער שלו נראה מסוכסך עם עצמו כמו שגם לי קורה, אחרי שאני קם בבוקר, לפני שאני מסתרק ומרגיש את המברשת מכאיבה לי על כך שהשארתי את הקשרים. שגיא הסתכל עלינו במבט תקוע ואז רץ אל ניצה והקיף את מותניה כאילו הן עץ בוהיניה או עמוד חשמל.
הוא היה עדיין בפיג'מה, עם ציורים קטנים של פו הדב ואיה החמור, וכמו אמא שלו גם אני לא הבנתי למה הוא לא מרפה את אחיזתו ממנה. מעניין אם גם אני הייתי תלותי כזה. אני לא זוכר את עצמי ככה, אבל אבא בטח יודע. זה לא משנה עכשיו, כי אין סיכוי שאני אשאל אותו, ודאי שלא כאן, בנוכחות כולם.
ניצה שאלה אם הוא רוצה קורנפלקס והוא מיהר להניד ראש לשלילה. כך היה גם כשהציעה שוקולית, טוסט, מיץ תפוזים, מילקי, דני, שלווה ופנקייק. בלית ברירה נהפכנו מהכוכבים הראשיים לדמויות המשנה בעלילה שלא היה אפשר לדעת מתי יהיה לה כבר סוף.
ראו על אבא איך הוא כבר מת לנסוע חזרה הביתה. אבל לא היה לו נעים לעזוב הכל באמצע. קיוויתי שהוא לא יכעס עלי על זה שלא הסכמתי לצאת למחנה השומרי, ולכן גררתי אותו עד הנה, ושלא יחשוב שאני מפונק כמו שאורן האח שלי בטח חושב. רציתי להגיד לו שייקח אותי אתו לקיבוץ, כי הספיק לי להיות פה. מה אני אעשה במקום העצום הזה במשך שני לילות עם מיקי שעדיין בכלל לא התעורר? אני אצטרך לספור את הדקות ולעשות בראש טבלת ייאוש.
לשגיא היה כתם ורוד על הלחי. ראיתי את זה עוד קודם, אבל לא היה לי נעים להעיר. זו בטח משחת שיניים שנדבקה אליו מהלילה. הוא נראה לי די מעצבן, בהתנהגות האנוכית שלו ובמחשבה שהכל מגיע לו, ופתאום שמחתי שאין לי אח קטן ואני בן זקונים. עד עכשיו מאוד רציתי שיהיה לי, והיו תקופות שחשבתי שאמא שלי בהריון ואפילו נדנדתי לה שתיכנס כבר כי אין לי כוח לחכות תשעה חודשים.
אבל כשראיתי את שגיא נדמה לי שהבנתי סופית שזה ממילא לא בשבילי. הוא סתם היה מרגיז אותי, ואם לא די בכך גם תופס את כל תשומת הלב, ולא משאיר לי אפילו פירור. כל דבר הכי קטן היו מיד מוותרים לו ואומרים לי שאני צריך להתפשר, כי אני יותר גדול ממנו וגם יותר בוגר, אז בשביל מה אני צריך את זה? זה לא כזה כיף כמו שזה נראה. נדמה לי שגם רון ואבישי יסכימו אתי. לכל אחד מהם יש אח או אחות קטנים, ואני יודע איך הם עולים להם על העצבים.
57
חיכיתי עד שלוש אחר הצהריים כדי ש"האדון", כמו שאמא שלו קראה לו, ולא בתור מחמאה, יפקח סוף סוף את העיניים ויבוא לסלון כדי להגיד שלום. אני לא יודע איך אפשר לישון כל כך הרבה כמו מיקי. אפילו בשבתות או בחופשים אני לא מצליח להישאר במיטה אחרי שמונה בבוקר. וגם זה, רק אחרי שאני מכריח את עצמי להמשיך לשכב, ולפעמים אפילו מתאמץ לעצום את העיניים.
שגיא ישב על הרצפה, כשרגליו מופנות קדימה, והיה שקוע בכל מיני דמויות מצוירות בטלוויזיה. ניצה, שביקשה ממנו להחליש ולא לשבת קרוב מדי למסך, תוך כדי ליטוף ראשו, המשיכה לחבוט במיקי. גם אם זה היה רק באופן מילולי, יכולתי לחוש את המכות עפות מכל כיוון. נדמה לי שהייתי נבוך יותר ממנו, כי הרגשתי שזה קורה לו רק בגללי.
"תראו אותו, מתנהג כמו פרינססה", אמרה בקול תיאטרלי לנוכח מיקי שעמד קפוא בצדי הסלון, בחולצה של "מסע בין כוכבים" שונה מזאת שלבש כשבא לבקר בקיבוץ, ליד המתג שמדליק את המנורה במרכז. אבל היא לא היתה עד כדי משועשעת מעצמה כשהוסיפה "חושב שהכל מגיע לו" ו"אם לא היית משחק באטארי עד חמש בבוקר אז לא היית ישן עד שעה כזאת מאוחרת".
כל משפט כזה הדהד יותר מקודמו וגרם לי להחניק את הנשימות ולזוז בספה. אם לא היה לה מסעד שיחסום את גופי כבר מזמן הייתי נופל ממנה. האדישות של מיקי, והעיניים המזוגגות מאחורי המשקפיים, גרמו לי לספוג את כל האשמה במקומו. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, אפילו להסתכל על הטלוויזיה, אבל לא יכולתי להתנתק מהנעשה סביבי. בשלב מסוים רציתי לקום לניצה ולהרגיע אותה, להגיד לה שלא קרה שום דבר והיא סתם עושה זבוב מפיל. אבל היא כנראה נהנתה כל כך לעשות לו סדרת חינוך בנוכחותי, אחרת אני לא יכול להסביר למה היא המשיכה.
"תסתכל בחוץ, עוד מעט כבר חושך. יום שלם הלך לנו בגללך". היא הצביעה לכיוון החלון הרחב שחשף את השאריות האחרונות שעוד נותרו מהשמש, ואני מיד הנמכתי מבט אל החריצים של רצפת הפרקט המבהיקה. לו רק יכולתי לאטום את האוזניים בלי לעורר חשד או למשוך תשומת לב כבר מזמן הייתי עושה את זה. חבל שלא חזרתי הביתה עם אבא. עכשיו זה כבר מאוחר מדי.
שוב ספרתי דקות ועשיתי טבלת ייאוש בראש, אלא שלא הייתי צריך. כי מזג האוויר השתנה בבת אחת כשעוזי חזר מהקליניקה. עוד לפני שהספיק להניח את תיק ג'יימס בונד, שגיא כבר קפץ עליו וחיבק אותו. זה נראה לי מוגזם, אפשר לחשוב שהם לא התראו איזה שנה, אבל אני כנראה היחיד שהובך מכך. גם מיקי נצמד אל גופו, כאילו מחפש חום והבנה אחרי כל מה שהומטר על ראשו. ניצה לא החליפה בגדים או תסרוקת, אבל החיוך שהציף את פניה גרם לה להיראות אחרת לחלוטין. היה לה מבט רך ועדין, כמו של אחת מבובות החרסינה על המזנון בסלון, כששאלה "מה דעתכם שנלך להזדנגף קצת?"
58
לא יודע למה היה לי דחוף כל כך לנסוע לבית של מיקי. אני בכלל לא בטוח שזה כזה כיף להיפגש עם המתכתב שלך. נדמה לי שעדיף להמשיך לדבר במכתבים, ככה אתה לפחות חוסך מעצמך את השתיקה והמבוכה שבאות תמיד, בלי לדפוק על הדלת, ברגעים שאתה לא מתכונן אליהן. אנחנו הרי בקושי מכירים זה את זה, ונפגשנו רק פעם אחת לפני כן, כשהוא בא לקיבוץ שלי לכמה שעות. אז למה חשבתי שיהיה לי נחמד לבלות יחד אתו יומיים שלמים בחופש חנוכה?
שיכון בבלי היה אפור וחנוק. איך אפשר להשוות אותו לכל הירוק אצלנו שאף פעם לא נגמר. ככה זה – רק אחרי שאני יוצא מהקיבוץ אני לומד להעריך את הטבע ואת החופש שהוא מעניק גם לאלה שלא מסתדרים אתו. ביום יום הוא תמיד נראה לי מוכר וצפוי, עם כל הציפורים, הפרחים והעצים שאני מכיר בעל פה. בגלל זה אני מצפה לגלות מקומות חדשים, אלא שאז מתברר כמה קשה לי להתרגל אליהם.
נסענו עם כל המשפחה של מיקי לטיילת. ניצה לא הפסיקה להגיד כמה הטיילת יפה, "כמו באירופה", ו"זה הכל בזכות צ'יץ'" "ואם לא הוא המקום הזה היה נראה כמו חירבה". נכון שהיא אמרה שנלך להזדנגף אבל זה לא היה אפילו בכיוון. היא בטח סתם התכוונה לביטוי שחשבתי שרק קיבוצניקים אומרים, כי בשביל עירניקים זה לא כזה ביג דיל לצאת לבלות. הם הרי יכולים לעשות את זה מתי שרק בא להם.
שגיא אמר שהוא רוצה "ללקלק גלידה". אמא שלי בטח היתה מתקנת אותו מיד ואומרת שזה לא עברית, אבל אותי זה דווקא הצחיק. גם לא היה אכפת לי שהוא הצביע על "חמש כיסאות" או שהוא נדנד לאבא שלו שילך אתו "למלות טוטו". כמה שחשבתי עליו, לפני שיצאנו מהבית, שהוא סתם ילד מעצבן, כשהסתובבנו אתו בחוץ היה בנוכחות שלו משהו מאוורר. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל ככה לפחות לא כל תשומת הלב היתה עלי, ולא הייתי צריך לענות על שאלות מעצבנות שקשורות לחיים הפרטיים שלי.
59
הלילה הגיע ואני לא ידעתי מה לעשות אתו. כל כך משונה לישון במיטה זרה, בחדר שיש בו יותר מדי פרצופים של קפטן קירק ושל מיסטר ספוק – על ספלים, מצעים, עפרונות, ניירות ובובות – שלא לדבר על פוסטרים שמילאו את הקירות ואת התקרה. כמעט היתה לי סחרחורת מאווירת החלל החיצון שהתפשטה בחדר. היא לא השאירה מקום לאנשים בשר ודם כמונו.
ניסיתי להתרגל, כי אחרי הכל אני אורח ואין לי ברירה. אז חיפשתי את דוקטור מקוי מ"מסע בין כוכבים", שגורם לי לקפוא כמו קרטיב אבל גם להרגיש איך אני נמס בכל פעם שאני רק נתקל בו. הוא לא היה שם. לא הוא ולא המבט החודר שמהפנט אותי. עמד לי על קצה הלשון להגיד למיקי שזו הדמות שאני הכי אוהב בסדרה, רק כדי לפתח שיחה. מזל שלא, כי מה אם מיקי היה אומר שהוא סתם שולי ולא כזה חשוב? במקום לעשות מעצמי אחד שמתמצא בחומר הייתי יוצא הכי מטומטם בעולם.
לא יכולתי להירדם ונדמה לי שגם מיקי לא. שגיא, האח הקטן שלו, כבר לא בא לנג'ס לנו, אחרי שבמשך שעתיים הוא רק פתח וטרק את הדלת כדי למשוך תשומת לב. ניחשתי שהוא נרדם. במחשבה שנייה קצת חבל, כי כמה שהוא הציק לפחות היה אקשן. ככה אני ומיקי סתם מנותקים זה מזה.
כל אחד מאתנו ישב על מיטה אחרת. הוא על מיטה שלו, עם אוזניות ועיתון מדעי באנגלית שאין לי מושג איך הוא הבין מה כתוב שם אפילו שהוא כזה מחונן. אני על מיטה מתקפלת, עם המחברת החומה שבה ניסיתי לכתוב את הסיפור בהמשכים שרציתי לשלוח ל"משמר לילדים". חשבתי שאני אצליח לקבל השראה דווקא מחוץ לקיבוץ. הייתי צריך לדעת שזה יעשה רק ההיפך: במקום להתרחק משם אני רק רואה מולי אנשים שרציתי להתנתק מהם.
קשקשתי פרצוף של מיקי מאוס בעט עיפרון שהחוד שלו נשבר, שרבטתי אדם שהזרועות שלו יצאו צמודות מדי לגוף וציירתי אפילו עלים של פרח כמו שהאחות שלי היתה מציירת על ביצים ריקות, אבל לא הייתי מסוגל לכתוב משפט אחד, גם לא אות. כי כל הזמן פחדתי שמיקי יציץ במקרה וישאל מה אני בדיוק עושה. אני לא בטוח שאני רוצה להגיד לו מה זה. ואני לא מבין למה אני צריך להתבייש מכל דבר?
60
רק אחרי שמיקי כיבה את האור, באחת וחצי ולילה, שאלתי אותו אם בא לו לשחק באטארי. כל כך רציתי להראות שגם אני די טוב במשחקים האלה של פקמן וכל החבר'ה, אפילו שבטח לא טוב כמוהו. למה חיכיתי עד לחושך כדי לשאול את השאלה הזאת? הרי יכולתי גם לפני שלוש שעות. אבל כל הזמן פחדתי שהוא יגיד שלא בראש שלו, ולא הייתי מסוגל לראות את המבט של עיניו כשהוא אומר את זה. נכון שכשהוא היה אצלי הלכתי אתו ועם האח הקטן והמעצבן שלו לשחק כדורסל אפילו שלא רציתי, אלא שלא התחשק לי להזכיר לו את זה עכשיו כי הוא אומר שהוא לא מבין מה הקשר?
"אז מה אתה אומר?!" חיכיתי לתשובה והיא לא הופיעה. דיברתי בשקט כי חשבתי שהוא כבר נרדם. שמעתי אותו מתהפך במיטה ופונה לכיווני, ומיד הסטתי את הראש הצדה.
"נראה לך שאחרי שאמא צעקה עלי ככה היום זה מה שאני אעשה? אתה הרי שמעת טוב מאוד שהיא לא מוכנה לזה שאני אשחק באטארי עד חמש לפנות בוקר".
"כן, אבל…" הברזלים של המיטה המתקפלת לא גרמו לי להיות פחות הססן ממה שאני.
"מה אבל? חוץ מזה שאין לי כוח כי כבר כואבות לי העיניים מכל מה שקראתי". שמעתי אותו מתהפך שוב במיטה, הפעם לכיוון הקיר. "אבל אתה יכול לשחק לבד אם אתה רוצה. אתה לא צריך אותי".
"כן, אבל זה לא אותו הדבר".
"מה לא אותו הדבר? בשביל מה אתה צריך אותי? שאני אחזיק לך את הידיים? אולי גם תקרא לאמא שלך שתבוא לשמור עליך ותנגב לך את הדמעות כשאתה מפסיד. אה, שכחתי, היא נורא עסוקה".
השריטות האלה לא היו במקום. הן לא הותירו סימן על העור, אבל היו כואבות לא פחות מאלה שיש ליעל על הזרוע מכל החתולים שהיא מטפלת בהם. מיקי ידע את זה טוב אבל לא חשב אפילו לבקש סליחה. עצמתי את העיניים ולא יכולתי לסגור אותן. הן נשארו פקוחות גם בחושך העמוק והקר שרק נורה אדומה אחת של רדיוטייפ, שמיקי כנראה שכח לכבות אותו, ניסתה להיאבק בו, לשווא.
לא היו לי דמעות, ובכל זאת בכיתי. מרוב געגועים לאמא. איך כל פעם שאני רוצה לשכוח ממנה, מרוב כעס על זה שהיא ככה עזבה אותי בלי להגיד שלום, מישהו מתעקש להזכיר לי את זה שהיא עדיין קיימת, איפשהו, בעולם הזה.
פרנק מאני חוזר לארצות הברית ממלחמת קוריאה. חייל אמריקאי הלום קרב רואה את אמריקה של שנות ה-50 באופן שונה לחלוטין מזו שזכר. דמותו הבדיונית עומדת במרכז הרומן החדש של טוני מוריסון, Home, שיצא בימים אלה.
מוריסון זכתה בפרס נובל לספרות ב-1993, האשה הראשונה שקיבלה את הפרס בקטגוריה הזאת. מדוע בחרה לכתוב דווקא על חייו של פרנק מאני? "אמרו לנו שלאנשים היו אז חיים טובים, עבודה, טלוויזיות ומכוניות, ועוד כל מיני סיפורים מאושרים", מסבירה הסופרת את רצונה להסיר את המעטה מאחורי הדימוי החיובי בנוגע לחיים בארצות הברית בשנות ה-50.
בחודש הבא תקבל מוריסון, בת 81, את מדליית החירות האמריקאית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר המוענק מטעם הממשל. בוב דילן ואחרים יקבלו גם את הפרס.
בראיון מרתק עמה, שהתפרסם באחרונה ב"ניו יורק מגזין", אמרה: "כל חיי עשיתי משהו בשביל מישהו אחר – בין שהייתי בת טובה, אמא טובה, רעיה טובה, מאהבת טובה, מורה טובה. הדבר היחיד שעשיתי בשביל עצמי הוא לכתוב. זהו המקום היחיד שבו אני יכולה להרגיש חופשייה. המקום היחיד שבו אני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד".
שריטה קטנה, ממש קטנה, ליד האף. האיפור מסתיר, אבל מי שירצה יצליח לראות, ויש כאלה שרואות תמיד הכל. אפילו בחושך. במיוחד בחושך. גם אם זה במועדון הכי איני באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. עוד שעה תתחיל מסיבת רווקות והיא כבר בחיים לא תספיק להגיע בזמן. יגידו עליה, לפני או מאחורי הגב, שהיא בכוונה מאחרת, כדי לדפוק כניסה עם השמלה הכי שווה. בפעמים הקודמות זה לא עבד. מה הסיכוי שהיא תצליח לשכנע אותן הפעם שזה ממש לא נכון?
אם יהיה חשפן היא הולכת משם ולא חוזרת. זה מה זה לא לעניין. גם מיושן, נוסף לכל, וילדותי ואינפנטילי. היא לא מבינה איך שירי כל כך מתעקשת לקיים את המסיבה הזאת ועוד להביא חשפן. ולמה היא בכלל חושבת שיש בזה "אקט פמיניסטי ממדרגה ראשונה" ומאיפה היא כל כך משוכנעת ש"זה שם את הגבר בעמדה המשפילה של החשפנית וגורם לו להרגיש מה עובר עליה כשכולם סביבה מחפצנים את הגוף שלה".
"באמת נראה לך שזה מעניין את החשפן? הוא עושה את זה רק בשביל הכסף!" ניסתה להגיד שוב לשירי, אחר הצהריים, בטלפון, אבל זו כנראה לא הקשיבה, על פי הלחשושים ברקע. לפחות היא לא כעסה עליה, כמו אתמול בערב, בטענה ש"לך אין זכות דיבור כי את ממילא לא פמיניסטית, ואף פעם לא היית, כי התחתנת עם כסף והבעל שלך תמיד דאג לך".
בדרך למועדון היא שמה ברקע דיסק אוסף של "אבבא". לא משנה לאיזה אירוע היא הולכת, לבד או עם יובל, זה עוזר לה להיכנס לאווירה, במקום לדפוק את הראש עם איזה משקה שמי יודע מה הכניסו לתוכו היא פשוט שותה את זה. יכול להיות שהיא היתה צריכה להישאר בבית ולהגיד שאחד הילדים שלה חולה. זה תמיד תירוץ טוב. אבל לא נעים לה מקורין, כי הן בכל זאת חברות טובות כבר מהצבא והיא זוכרת עד היום איך היתה מדברת כבר אז כמה היא מקנאת כשהיא רואה נשים אחרות מתחתנות ואיך היא פוחדת שתישאר לבד.
הטלפון הבהב בתוך התיק, אבל היא בקושי שמעה את הצלצול שלו בגלל העקבים של נעליה. גם הרעש שזינק מן הרחוב היה חזק ממנה. שמה של שירי ריצד על המסך של הטלפון הנייד. היא לא רצתה לענות לה בהתחלה, מחשש ששוב תטיף לה מוסר. בסופו של דבר קירבה את המכשיר ואמרה רק "כן", שנשמע אפילו לה קצר רוח באופן בולט.
"איפה את? את יושבת? את לא תאמיני. את שומעת? היא ביטלה את החתונה. היית מאמינה?"
"מה?"
"מה שאת שומעת. היא הודיעה לי עכשיו. ביקשה ממני להודיע לכולכן. כנראה לא היה לה נעים".
"אבל… למה? מה…"
"הם החליטו שזה לא שווה את הכסף. זה מה שהיא לפחות טוענת. נו, טוב, לא נורא. מה את נשמעת כזאת מבואסת גם כן? לפחות חסכה לנו את מסיבת הרווקות. אני תמיד אמרתי שהיא מיותרת".
*
פסים וכוכבים
מתוך פסקול המערבון האיטלקי The Gunman of Ave Maria מ-1969. לחן מרטיט: רוברטו פרגאדיו
*
פקודת היום
צוות הווי חטיבת הצנחנים מבצע את "על פסגת העולם", חידוש לשיר Top of the World של "קרפנטרס" מ-1972. הסולנית כאן היא רוחמה רז. אורי הרפז מלווה אותה
*
מפופ לשם
The Association שרים את Never My Love ב-1967. הצד הרגוע, והתמים, של הסיקסטיז
*
נטע זר
להקת Heart לא לבד. השיר Alone שלה מ-1987 היה להיט שהשתמש במוטיבים דרמטיים של אותו עשור. הרבה מאוד מכונות אלקטרוניות, צעקה בפזמון ושיער ארוך ברקע
*
ומה מוריסי היה אומר על זה
Love's young dream I'm the one who shopped you I'm the one who stopped you 'Cause in my sorry way I love you Love's young dream Are you sorry For what you've done ? Well, you're not the only one And in my sorry way I love you
יאיר לפיד, ראש ממשלת הנייר סובל הכל, זורק בכל יום במקום אחר ברחבי ישראל והשטחים את הטיוטות שלו. הצצה נדירה אל כמה מהן שנכתבו השבוע:
* אקדח שיורה במערכה הראשונה מכניס הרבה מאוד כסף לעדנה מזי"א והלל מיטלפונקט במערכה השנייה והשלישית. אני מוכרח לכתוב מחזה על פי הספר שכתבתי, "כלבם של בני יהודה". דם, מתח והרבה שרלוק הולמס לא יהיו שם – אבל אחרי שהשיירה תעבור אף אחד כבר לא ישכח מי נבח ראשון.
* נערה סתורת שיער שהכינה לי אספרסו חזק ממכונת קפה חטובה העלתה על לחייו של רוני סומק. כשאני אהיה ראש ממשלה אני אבטל את בחינות הבגרות, אבל אז מי ירצה ללמוד את השירים שלי ושלו?
* צריך לקבוע פגישה דחוף עם קובי אריאלי כדי לקדם את המיזם החדש שלנו – חתונות צמחוניות במקדונלדס. אילן לוקאץ' יעשה על זה אחר כך כתבה ב"אולפן שישי" ויגיד לפחות שלושים פעם בשלוש דקות שזה "הדבר הבא".
* לשקול שוב את ההצעה שקיבלתי, לפרסם ספא מפנק של יערות הכרמל תמורת הבטחה שעובדי המקום יצביעו לי. יש לי קשרים ב"ידיעות אחרונות", קשת, רשת ו"מעריב". אף אחד לא צריך לדעת מזה.
* עוקץ כמו יתוש ומרחף כמו עטלף – זה סלוגן טוב לקמפיין שלי?
* כדאי להתייעץ עם היועצים האסטרטגיים את מי למנות לשר ביטחון. חשבתי לערוך דו קרב או קרב אגרוף בין רוני דניאל לעפר שלח, אבל אני פוחד שהם יגנבו את ההצגה ממני. טוב, נחכה עם זה. כרמלה מנשה בטח תחזור מהאפטר עם קיטבג מלא רעיונות.
* בני היקר, עד שתתגייס כבר לא תהיה מדינה. אבל צבא ועוד איך יהיה כאן. וגם תקציב עתק לביטחון.
* לא לשכוח! להגיד בראיונות שאני קורא 15 ספרים בשבוע. פעם הייתי אומר 5, אבל עכשיו עם כל האינטלקטואלים שיש בכנסת זה כבר לא משכנע.
ניל יאנג הוא בין הזמרים והכותבים המתדפקים בכל יום ובכל שעה על דלת חיי. גם מוריסי שם, ניל טננט, ניק קייב וג'ון קייל. יש עוד רבים, וכולם יודעים שהם לא צריכים לקבל הזמנה בשביל לבוא.
הרבה זמן לא ניסיתי לכתוב שיר, שהולך בשביל הרחב בין הפופ לרוק. היום, לפנות ערב, דווקא בזמן דיקור, על מיטה זרה במרפאה תל אביבית, כשהעור נלכד במחטים, התחברו בתוך עשרים דקות המלים והבתים. הנה זה בא. השיר למטה, של ניל יאנג, נכלל באלבומו Harvest Moon שיצא באוקטובר 1992. השיר הזה, Natural Beauty, חותם את אותו אלבום צובט הלב. השיר הזה, בניגוד לשאר שירי האלבום, הוקלט בהופעה חיה. כך יש תחושה שגם אלה המאזינים לו מבעד לרמקולים שבדירתם הם חלק מן הקהל, נוכחים, לא נפקדים, בחוויה המוזיקלית והאנושית שזמר כמו ניל יאנג אוהב כל כך לשתף בה.
אל רשימה מרתקת של מתופפים שנהפכו לזמרים, ובהם פיל קולינס ודייב גרוהל, מצטרף בימים אלה גם ג'וש טילמן. הוא ניגן בתופים בלהקת הפולק המוערכת Fleet Foxes עד שהחליט שמתאים לו להיות שועל בודד, לא חלק מחבורה. זה לא היה צעד מובן מאליו, אפילו בשבילו, לעזוב פתאום הכל ולעבור אל מול המיקרופון משום שהלהקה מסיאטל זכתה לשבחים רבים והצליחה לצאת גם מחוץ לתחנות הרדיו האלטרנטיביות. אבל השעמום הכריע אותו.
אז הוא יצא במסע בוואן, בחיפוש עצמי שלא היה לו מושג מה יהיה בסופו. תוך כדי כך, כשצבר יותר ביטחון וגיבש לעצמו כיוון ומטרה, הוא גם יצר דמות מוזיקלית חדשה. Father John Tilman הוא השם. הכנסייה לא נהפכה לאולפן, הבגדים הפשוטים לא התחלפו עם גלימה שחורה. הדת היא המוזיקה אחרי הכל, ואת זה אי אפשר לשנות גם אם הראש והנפש עוברים גלגולים בשדות או מתערבלים ברחובות.
כעת, אחרי ששינה תדמית ואריזה, מוציא פאדר ג'ון טילמן אלבום סולו ראשון, Fear Fun. נע בין הפחד לכיף, הוא שר על סקס ועל מוות, נעזר בהומור כדי שייתן לו כוח. יש באלבום הזה הרבה מאוד השפעות שכבר ניכרו במוזיקה של "פליט פוקסז" ועשו אותה למרגשת ואחרת במקומות שבהם כבר אי אפשר כמעט לחדש. התמימות העצובה של שנות ה-60 וה-70, עם הרמוניות הזייתיות, הובאה, כמעט כפי שהיא, אל שנות האלפיים. מה שחיבר ביניהן לא היה נייר דבק אלא צורך קיומי לספר, במלים לא משומשות, סיפורים קצרים. הם תיארו את הרעש מסביב באופן שקט ומינורי, כמעט בשתיקה.
כך גם פאדר ג'ון טילמן באלבומו החדש. יש בו שפע של תבניות מוזיקליות שכל זמר רוק אמריקאי כבר התנסה בהן, כשביקש להרחיב את גבולות היצירה שלו. פולק, בלוז, קאנטרי ומה לא – בקול שהוא לפעמים יותר מדי רך ועגמומי, גם אם זה לא אמור להימאס לעולם, וגיטרות שממהרות לשום מקום. הוא מחבק את מה שנקרה בדרכו ובו בזמן שומר על מרחק, מתעטף בצעיף של ציניות מפני רוחו שלו שעלולה להצליף בפניו.
בין עשרות האלבומים החדשים שיוצאים בכל חודש, של זמרים ולהקות שרבים ורבות מהם יותר מדי מודעים לעצמם, הוא נשמע מעט שונה. אנושי, לא מורם מעם, עוד אדם שעובר מולנו ברחוב. בלי דירוגים נמהרים, ציונים או כוכבים – האלבום הזה מומלץ לכל אלה שמאסו בפוזה של צעירים שמשוכנעים שהם יודעים מה טוב לאחרים לשמוע.
העשבים האלה, לאורך כביש החולף על פני אזור תעשייה בין אור עקיבא לבנימינה, ימשיכו לצמוח לגובה. הקיץ יכופף את גופם, ייבש את גבעוליהם, ישרוף גם את העלים, אבל לא יוציא אותם מן האדמה. עכשיו הם עדיין נראים כמו צמחים מוגנים שאסור לקטוף. או שלאף אחד לא אכפת מהם. ממילא אם ירססו אותם או ינכשו במעדר, יצמחו אחרים במקומם.
עברנו שם, ביום שישי שעבר בצהריים, ופתאום החלטנו להיכנס לבית הקפה שהכרנו. פעם ישבנו בו לא מעט, בשעות האלה, לפני שהרדיו מתחיל לשדר שירים עבריים שקטים. עד שהחלטנו שהגיע הזמן לשנות אווירה, לנסוע גם למקומות אחרים.
הזוג הזה, בשולחן לידינו, לא נשמע תחילה קולני יותר מהאחרים. ככל שהזמן עבר, כך השיחה בין השניים הלכה והציקה. ערב קודם לכן כמעט מרטנו שיער לנוכח התוכנית הראשונה של "להציל את הנישואים" ותהינו, בינינו לבין עצמנו וגם בקול רם, מי האנשים האלה שמוכנים להיחשף כך באופן פומבי ומעליב, לטפול זה על זה האשמות מתועדות שירדפו אחריהם? יש בני משפחה ברקע ואין פתרונות פלא. 15 דקות על מסך פלזמה חדיש לא יביאו שום תהילה. הן רק יחריפו את הכאב.
והנה עכשיו, בלי הפסקת פרסומות, זוג אחר, בשולחן לידינו, גורם לנו לתהות לאן אבדה הפרטיות? לא היו שם צעקות, גם לא בכי – בכל זאת בית קפה – אבל הדרמה המוחצנת והחשופה לא איפשרה לנו או להם שום פתח מילוט. טון הדיבור, חוסר ההקשבה זה לזה וההנאה הנסוכה על פניו של הגבר כשחבט בבת זוגו הערה מתנשאת היו חסרי רחמים. לא רק בשבילם. גם בשבילנו.
הסטתי מבט, מהעיתון אל החלון, ולא ידעתי מה לעשות. האוזניים הקשיבו כבר מעצמן גם כאשר עשו הכל כדי להתנתק. פעם היו דגים, בצבע כתום זרחני, שניסו לשחות בבריכה הצרה והנמוכה שעדיין מקיפה את בית הקפה. המים כבר השחירו, הדגים חזרו אל האגדות, ובדיוק כשהרמתי שוב את עיני לכיוון החלון דלת המכונית מולי נטרקה. האיש שיצא ממנה נראה לי מוכר מאיפשהו. ידעתי היטב מיהו ובכל זאת קיוויתי שזה לא הוא. למפגשים כאלה צריך להתכונן מראש וגם אז אין סיכוי שתצא מהם בתחושה טובה.
שש שנים דחוסות באותו בית ספר תיכון. כבר עברו יותר מעשרים שנה מאז שהשער נסגר, אבל הזיכרונות צפים לפעמים ולא מוכנים לשקוע, להוריד את הראש ולחזור חזרה אל קרקעית הבריכה. האיש הזה, שנראה לי מוכר מאיפשהו, למה הרגשתי כל כך מוזר כשראיתי אותו? היינו חברים טובים, רוב הזמן, עד שהגעתי, בקושי, אל המישורת האחרונה. בתחרויות האלה יש תמיד רק מנצחים ומפסידים. הוא בטח לא יודע, אבל הוא שייך לאלה שגרמו לי לצאת בתחושת הפסד דווקא כאשר הייתי זקוק למעט הבנה.
הוא התיישב, ביום שישי האחרון, ליד הגבר שחבט בבת זוגו הערות מתנשאות. התברר שהם חברים ותיקים. ככה, שולחן לצד שולחן, ישבנו גם אני והוא, במשך חצי שעה שבה הגוף שלי התכווץ במקומו. ורציתי לפנות אליו, ולשאול סתם מה נשמע, בלי כעס או פחד אלא אפילו עם מעט גאווה. אז למה בכל זאת לא הייתי מסוגל?
כותב, קורא,עובד בעיתונות.
