סוף עידן התמימות

 

 

26 שנה אחרי מותה של אשתו מיי נוסע ניונלד ארצ'ר מניו יורק לפאריז, כדי לראות – עוד פעם אחת ודי – את אלן, זו שאהב באמת כל חייו. המאה העשרים כבר מתדפקת על הדלת, אלא שלו עצמו אין אומץ להיכנס אל ביתה של אלן. ולו רק משום שזאת תמיד היתה אהבה אסורה, כנגד כל הכללים, התכתיבים והמסורות. ולו רק משום שהיא היתה בת הדודה של אשתו.

 

מתחת לחלון הוא עומד ומשקיף על שמשות הזכוכית החוסמות בינו לבין האפשרות שיראה אותה שוב. צדעי שערו האפירו מזמן. המגבעת אינה מסתירה את העצבות בעיניו. השמש שולחת, רק לכמה שניות, קרניים מאירות שעשויות להצית שוב את האהבה באותה מהירות שבה גרמו לה לכבות בעבר. האם זה המקום להתחרט על כל השנים שחלפו בלי מגע?

זוהי סצינת הסיום של הסרט "עידן התמימות" שהופק ב-1993 בבימויו של מרטין סקורסזי ובכיכובם של מישל פייפר, וינונה ריידר ודניאל דיי לואיס. הוא מבוסס על ספרה של הסופרת האמריקאית אדית וורטון שראה אור ב-1920 וזיכה אותה בפרס פוליצר לספרות. בכך היתה האשה הראשונה שמקבלת את הפרס היוקרתי. השבוע מלאו 150 שנה להולדתה.

 

גם בספר אחר שלה, שראה אור ב-1905 ועובד לקולנוע ב-2000, היא מתארת אשה שלא היתה מוכנה לקבל את גזירות החברה בנוגע לחלוקת בני האדם על פי מעמדות וממון, ויודעת כי בסופו של דבר הניסיונות שלה למרוד לא יועילו והיא זו שתשלם את המחיר.

 

לילי בארט, גיבורת "בית האשליות" שבעיבוד הקולנועי של טרנס דייוויס גילמה אותה ג'יליאן אנדרסון, משכנעת את עצמה כי היא יכולה להסתפק במועט, אלא שאפילו הוא לא מספיק לה.

 

מה קרה לשבורי הלב

 

 

אם לבבות לא היו נשברים, שירים גדולים לא היו נכתבים. גם בחברת התקליטים מוטאון ידעו זאת. מיטב להיטי הזהב שעיטרו את משרדיה, בין שנות ה-60 ל-70, הם חותמת נצח לכך. השיר What Becomes of the Brokeheaeted הוא אחד מהם. ג'ימי ראפין ביקש מוויליאם ויתרספון, ג'ימי דין ופול רייזר, כותבי השיר, לתת אותו לו. אף על פי שהם כבר ראו בדמיונם כיצד להקת "הספינרז" תהיה זו שתשיר את השיר, ראפין הצליח לשכנע אותם. הסינגל יצא ב-1966 והגיע למקום השביעי בטבלת המכירות בארצות הברית. כשיצא מחדש, ב-1974, הוא טיפס אפילו למקום הרביעי, אבל זה היה בבריטניה שאליה עבר להתגורר עשור לאחר מכן.

 

ראפין, יליד 1939, עדיין קשור לעסקי המוזיקה. הוא לא ירד מהבמה ולא הפסיק להקליט מאז 1956 אף על פי שהשיר הזה נותר הלהיט הגדול ביותר שלו. אחיו הצעיר, דייוויד ראפין, היה בין השאר סולן להקת "הטמפטיישנז" ואחד הזמרים המשובחים ביותר במוזיקה האמריקאית מבחינת הכישרון והיכולת הקולית. בגלל האופי הבעייתי הוא הסתכסך עם כל מה שזז. בגלל ההידרדרות לסמים חייו באו לקצם מוקדם מן הצפוי.

 

השיר What Becomes of the Brokeheaeted מכניס כבר בשנייה הראשונה את המאזינים למצב הנפשי של הדובר. קולות הליווי הפותחים אותו והתופים המדודים, אטיים וזהירים, אינם מביאים עמם אמנם רמזים לייאוש, אבל הם גם אינם שמחים. זוהי הלמות הלב השבור. ג'ימי, שלא כמו דייוויד אחיו, לא הלך עד הסוף עם הקול שבקע מגרונו. הוא שמר על מגע מלטף גם כאשר נאנק מייסורים בשיר. הדבר אינו נאמר לחובתו, משום שהמצוקה מובעת ואי אפשר להתעלם ממנה. לו היה צורח אותה, או מחספס קצת יותר את קולו המשמעות היתה עלולה להתפספס וההזדהות עם כאבו היתה מאבדת מכוחה.

 

בין הביצועים הרבים לשיר אפשר למנות את זה של "הסופרימז" מ-1969, רך ועדין יותר, כפי שציפו אז מהרכבים נשיים. הדבר פוגם מעט בתוכן השיר משום שהוא אינו עובר עד הסוף. הצורך הנואש של ראפין למצוא אהבה שתגאל אותו מהבדידות ששרתה עליו בקושי נוכח כאן.

 

פול יאנג הקליט את השיר לפסקול הסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות" מ-1991. אף על פי שהוא זמר נשמה מצוין וחידוש שלו לשיר נשמע מתבקש, כמו חידושים אחרים שלו לשירי מוטאון ובהם Wherever I Lay My Hat, העיבוד כאן עומד לו לרועץ. ליווי מוזיקלי סטרילי וסינתטי כאחד, קולות רקע שאינם תומכים אלא רק מפריעים וסולו סקסופון בלתי נמנע, ספיח לכל כך הרבה שירים בפסקולים מעשור לפני כן. זה ארוך, משמים ומזכיר נסיעה בלתי נגמרת ברכבת שכל מתחשק בה הוא לפתוח את הדלת ולקפוץ תוך כדי תנועה, יהיה מה שיהיה.

  

התרגום המובא כאן, כמו תרגומים אחרים בבלוג, הוא חופשי ביותר. אין שום ניסיון להפוך אותו לספרותי, או להרחיק יותר מדי מן המקור. הוא בסך הכל נועד לספק עוד זווית על השיר ולנסות לפתוח אשנב בחלון לאלה שאולי לא הכירו אותו לפני כן. בשבוע הבא יופיע כאן תרגום לשיר "סוזן" של ליאונרד כהן. ייתכן מאוד שיהיו לצדו גם תרגומים אחרים לשירים שלו.

 

כשאני הולך בארץ החלומות השבורים

יש לי חזיונות של חיים אחרים

האושר הוא אינו יותר מאשליה

טבולה בצער, בלבול והזיה

 

מה קרה לשבורי הלב

שאהבתם התפרקה בכאב

אם לא אמצא אהבה

לעולם לא אחיה בשלווה

 

שורשי האהבה צומחים בכל פינה

אבל הערוגה שלי כבר התרוקנה

בכל יום הלב הולך ומתפורר

איני יכול לשאת את זה יותר

 

בין הצללים, תר אחר אור

קפוא, בודד, בלי נחמה שתעזור

מתפלל לזו שאותי תאמץ אל חיקה

כדי שלא אתייסר בשתיקה

 

מה קרה לשבורי הלב

שאהבתם התפרקה בכאב

אם לא אמצא אהבה

לעולם לא אחיה בשלווה

 

עדיין מחפש, ללא כל הצלחה

זקוק ליחס חם ולתמיכה

אבוד בלי מוצא ומטרה

מה נותר לי חוץ מעוד סוף רע

 

מה קרה לשבורי הלב

שאהבתם התפרקה בכאב

אם לא אמצא אהבה

לעולם לא אחיה בשלווה

 

מוכרח למצוא, אני יודע

את זו אשר תיקח אותי בין זרועותיה

בכל רחוב, שביל או סמטה

אמשיך עוד לחפש אותה

 

דבר לא יעצור עוד בעדי

אמצא אותה והיא תהיה שלי

 

 

 

 

בין יהורם גאון לבין עמיר בניון: על הגרסה החדשה לשיר "כמו חצב" של נעמי שמר

 

 

 

הביצוע של עמיר בניון לשיר "כמו חצב", הנכלל באלבומו החדש "עץ על מים", הוא האחרון עד כה ברשימה ארוכה של שירים שזמרים מהז'אנר הים תיכוני מחדשים מבין שירי הז'אנר שנתפס במשך השנים כארצישראלי. אשכנזי לעומת מזרחי ולהיפך, אי אפשר לנתק את זה, גם אם רוצים, מהמוזיקה הישראלית. הדינמיקה הזאת מרתקת בגלל מיזוג התרבויות והגוונים המוזיקליים, לצד ההתייחסות המחודשת לשירים שנוצרו במקום ובזמן אחר.

 

אבל בדרך כלל, גם כשזה קורה בכיוון ההפוך, כאשר זמרים מהז'אנר הארצישראלי או הפופ העכשווי מחדשים שירים ים תיכוניים, יש תחושה של פספוס. זה עשוי לנבוע מיראת כבוד ואפילו התבטלות (למשל הביצוע של אבי פרץ וירדנה ארזי ל"שיר של יום חולין") או מתוך נימה קלה של פארודיה (למשל הביצוע של "כרמלה גרוס ואגנר" ל"אלינור"). עד כדי כך שנדמה כי אין משהו באמצע, בין שני הקצוות האלה.

 

גרסה מחודשת לשיר קיים, על אחת כמה וכמה אם הוא כבר נהפך לחלק מהקאנון המוזיקלי, דורשת כמובן הקשבה מחודשת, אבל יותר מכל צורך עז לומר דבר מה שעדיין לא נאמר על השיר. לכן המלכוד: יש כאלה שחוששים לזוז ולו סנטימטר מתוך אותו מעגל, כדי לא לפגוע במרקם העדין ממילא של כותבי השיר ומבצעיו המקוריים. אחרים יעשו הכל כדי לשבור את אותה מסגרת כדי לבנות אותה מהתחלה, בכלים שהביאו מהבית. אלה ואלה רוצים לפנות אל הקהל שלהם, אבל סביר להניח כי הם סקרנים גם למשוך את הקהל שזוכר חסד נעורים לשיר אפילו אם יירתע רק מעצם המחשבה שמישהו מעז לגעת בו.

 

בניון הצליח במשימה, באופן מעורר השתאות, משום שהוא חילץ מתחת לאדמה שיר שנדחק בעל כורחו אל תבניות כולאות. כמו שירים ארצישראליים רבים, של נעמי שמר ואחרים שכתבו והלחינו בתקופתה, גם על "כמו חצב" נגזר להישאר בזיכרון בעיקר כשיר שנהפך בתוך זמן קצר לריקוד עם, או מושמע אך ורק בתוכניות רדיו ייעודיות, בשבת בבוקר, אחר הצהריים או לקראת ראש השנה. הקצב, וכך גם הזמנים שהשתנו, הרחיקו אותו מתוכניות בשעת האזנת שיא – של פופ, רוק ומה שביניהם.

 

גאון, מגדולי המבצעים בישראל, שר את השיר במליציות ובחגיגיות כפי שציפו ממנו. הבגדים הלבנים שלבש נועדו לא רק להיראות מכובדים, אלא בשיר הזה גם ליצור מעין הקבלה בינו לבין החצב שעליו הוא שר. אלא שהשיר הזה מתוחכם בהרבה מאשר שיעור ביולוגיה. שמר, כמו אהוד מנור בשיר "ברוש" ושירים נוספים, הפליאה להשתמש בטבע, ובמקרה המסוים הזה בצמחים, כדי להאניש אותם, אבל לשמור על ריחוק כדי להזכיר כי למרות הדמיון הרב יש גם הבדל.

 

אם ב"ואלס להגנת הצומח", למשל, היא השתמשה בנרקיסים, בכלניות ובכרכומים כדי להראות עד כמה בני האדם נזהרים לא לגעת בפרחים מוגנים, אבל לפעמים מרשים לעצמם יותר מדי מגע כאשר מדובר באנשים אחרים שהם פוגעים בהם ללא רשות, הרי שכאן החצב הוא האדם עצמו. אלא שהצורך שלו לפעול על פי עונות השנה, לצמוח, לפרוח, וכך גם לקמול – מזכיר לו עד כמה הוא תלוי בסובבים אותו, ועם זאת בודד ומעט מנותק מהם.

 

בניון שינה את הפתיח של השיר והפך אותו למינורי יותר. הצלילים שליוו את הביצוע של גאון היו אטיים ונמתחים, כמו כניסה מדודה אל מתחת לחופה. בניון, לעומתו, שולח כבר בשנייה הראשונה קולות תרועה של כלי נשיפה ותופים דומיננטיים יותר. אבל הוא מתבונן אל הטבע, הנשקף מולו, גם זה האנושי וחברתי במבט אפילו רחב יותר. הנטייה שלו להפוך לפעמים שירים להכרזות ודרשות אינן פוגעת במקרה הזה, אלא דווקא מעצימה אותו. בתקופה שבה כמעט לא כותבים שירים עבריים על טבע, וכאשר את מקומו תופסים עוד ועוד כבישים וקניונים, יש בביצוע שלו גם אמירה על מה שהיה ומה שנשאר.

 

 

האם מישהו כאן מכיר מלחין של שירי פופ

 

אתמול, אחרי ארוחת הצהריים ולפני האספרסו של ארבע, כתבתי את השיר השבועי. סקופ: זה היה בזמן העבודה. עוד סקופ: אכלתי תפוח בין השורות. הגשם כבר הפסיק באותן דקות, אבל הוא בכל אופן לא שימש השראה הפעם. גם לא השמים האפורים שהתקרבו אל הקרקע. ניסיתי לכתוב בסגנון אחר, לשמור מרחק מהמלים בלי לברוח יותר מדי. האם הצלחתי?

 

כבר אין סיבה לשמוע לא

הגיע זמן לצאת מהמחבוא

היום הזה מוקדש כולו

לשנינו

 

היו לנו שתיקות גדולות

ימים קרועים של שאלות

החלפנו גם הרבה קללות

בינינו

 

אבל גם גוף שמתנתק

אינו שוכח לפנק

ולהסתיר את הספק

שלנו

 

דממה קוראת להתנשק

לתת הכל, להתחלק

אם לא אנחנו מי עוד יחבק

אותנו

 

 

 

*

 

בעוד חודשיים יצוינו 25 שנים למותו של דני קיי, שחקן, זמר, רקדן וקומיקאי יוצא דופן שנולד החודש לפני 99 שנים. פוסט מיוחד יוקדש לו כאן בקרוב מאוד. בינתיים זו הזדמנות להיזכר בשלושה דואטים נהדרים שלו

 

קייי והארי בלפונטה שרים בעברית את "הבה נגילה" ומתכוונים לכל מלה

 

קיי ולואיס ארמסטרונג שרים את When the Saints Go Marching In באהבה לגוספל

 

קיי ודיינה שור שרים את Tess's Torch Song מהסרט Up in Arms ולא מתייחסים לעצמם ברצינות יתרה 

 

  

*

 

עוד לא מאוחר לעקוב אחרי "חיים של אחרים" גם בדף שלי בפייסבוק. מדורים יומיים מוזיקליים ישנים וחדשים יחכו לכם שם.

דברים כאלה לא שומעים כל יום

 

ג'קי דה שאנון, שבאוגוסט ימלאו לה שבעים, נשכחה מעט עם השנים. אף על פי שהקריירה המוזיקלית שלה נפרשת על פני יותר מחמישה עשורים והיא היתה בין הנשים הראשונות בפופ שכתבו ושרו שירים שלהן, אפשר לחוש בתחושת החמצה המרחפת מעל המיקרופון שלה. הדבר ניכר בין השאר בשירים שהיא היתה הראשונה לשיר אותם, אבל נהפכו ללהיטים בפיהם של אחרים.

כך היה במקרה של השיר Betty Davis Eyes שהיא היתה שותפה לכתיבתו. הוא יצא, בגרסה שלה, ב-1974, אבל לא הותיר את הקהל פעור פה. שבע שנים אחר כך, ב-1981, הקליטה אותו קים קארנס וסיחררה את תחנות הרדיו ברחבי העולם בביצוע שלה. מה גרם לשינוי הגדול? בעוד שהביצוע של דה שאנון נלכד בין שנות ה-60 ל-70, והיה יצור כלאיים לא מוגדר של פופ וקאנטרי, זה של קארנס הלך עד הסוף. הפתיח שלו עומד בפני עצמו, מעט אפל ומסתורי, אלקטרוני ומלוטש, כיאה לראשית שנות ה-80. אחר כך בא הקול החרוך של קארנס ועושה את העבודה בקלי קלות. הוא מאפיין בן רגע את הדמות שעליה היא שרה ובו בזמן גם מושך את המאזינים לנסות להכיר את הזמרת ששרה עליה. שתי גיבורות בסיפור אחד, שכל אחת מהן נותרת מרוחקת ומעט זרה.

 

כך היה גם במקרה של השיר Needles and Pins שכתבו סוני בונו וג'ק ניטשה והיא הקליטה ב-1963. מחיאות הכפיים שוב היו קלושות. אבל כעבור שנה בלבד, ב-1964, המחטים והסיכות המוזכרות בשיר ומתייחסות לביטוי Pins and Needles, שמתאר התרגשות עד כדי אובדן שיווי משקל, התפזרו לכל עבר. זה היה כאשר להקת The Searchers הקליטה אותו.

לא חוכמה להגיד עכשיו, אחרי כמעט חמישים שנה, שהביצוע של דה שאנון התפספס כי היא לא העזה ללכת עד הסוף, אבל זה הרושם העיקרי שעולה ממנו. The Searchers, לעומת זאת, לא רק חיפשו אלא מצאו. מטמון. הם הכניסו את רוח הרוקנרול ואת הקצב החסרים, אבל גם סוג של קריצה וחיוך שהיו חשובים כל כך במוזיקה באותן שנים. הרי רוב השירים דיברו אז, כמו היום, על דבר אחד מרכזי: אהבה. האופן שבו התייחסו אליה, בקמצוץ הומור או טיפת כאב, הוא שעשה תמיד את השינוי, לכאן ולכאן. הירידה אל הרצפה, כדי לעמוד על הברכיים ולהתפלל, כדי לשכוח את מה שאי אפשר, אירונית אבל רצינית.

היו לשיר הזה גרסאות כיסוי רבות. The Turtles, למשל, הגבירו עוד יותר את הקצב

דל שאנון הוריד אותו מעט אבל לא עצר

שר הנהדרת, שהיתה אשתו של סוני בונו, אחד משני כותבי השיר, נעזרה גם היא בגיטרות ובתופים. אבל בקולה נשמעת גם העצבות שמוסיפה לשיר עוד זווית. היה מסקרן לשמוע אותה שרה אותו בביצוע אקוסטי, אפילו כבלדה.

הדואט של טום פטי וסטיבי ניקס הציב יפה את שני הצדדים, הנשי והגברי, וכך בעצם יצר חיבור בין הגרסה של דה שאנון לזו של The Searchers.

היו עוד ביצועים, בהם של Smokie, אבל נסיים בגרסה של Ramones. זו היתה אחת הלהקות הכי מסעירות ברוק האמריקאי. תמיד, לצד הרעש הגדול שיצרה, היה גם שקט. הרבה מאוד שקט. קוראים לזה אמנות ההקשבה. הן של הזמר והן של המאזינים. המחווה הזאת של Ramones, אלטרנטיבית מלכתחילה, לא התיימרה להחריב ולבנות מחדש רק כדי להראות לקהל שאנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. להיפך, היא הוקלטה באהבה גדולה, כאות תודה לעוד שיר פופ קלאסי שיישאר כאן זמן רב אחרי שנלך הביתה.

 

מה שר דון מקלין לווינסנט ואן גוך

 

ב-1889, שנה לפני מותו הטראגי, אושפז וינסנט ואן גוך בבית חולים פסיכיאטרי. הוא צייר שם את הציור Starry Night. מאחר שלא היה רשאי לצאת החוצה, צייר מתוך הזיכרון את הלילה והכוכבים שהאירו אותו.

 

81 שנה לאחר מכן כתב דון מקלין שיר עליו ועל הציור שלו. ב-1970, השנה שבה יצא אלבום הבכורה שלו, Tapestry, הוא עבד בין השאר כזמר שמופיע בבתי ספר. יום אחד נגלתה לעיניו, באחת הכיתות, ביוגרפיה על הצייר ההולנדי.

 

זו היתה הזדהות ממבט ראשון. מקלין הרגיש כי ברצונו לכתוב שיר המסביר כי ואן גוך, בניגוד לכל מה שנאמר ונכתב עליו, לא היה משוגע, אלא אדם חולה שהסביבה לא ידעה כיצד להתייחס אליו. מאחר שמקלין היה מיואש עד עפר באותה תקופה, בגלל נישואים כושלים, הוא הבין, לדבריו, ללבו.

 

השיר "וינסנט", שנודע גם בשם Starry Starry Night, הופיע באלבומו השני, "אמריקן פאי", שיצא כעבור שנה, ב-1971. השיר הצליח מאוד ברחבי העולם. הסינגל שלו הגיע למקום הראשון בבריטניה ולמקום ה-12 בארצות הברית.

 

נדמה כי הסיבה לכך שהוא נותר אהוב כל כך גם אחרי שנים רבות טמונה ביכולת של מקלין לכתוב שיר בתוך שיר, ולצייר תמונה בתוך תמונה. הוא כתב את השיר על ואן גוך, אבל גם על עצמו. הוא מצייר את נפשו של האמן המיוסר, אבל גם את רוחו הכלואה שלו, ככותב וכזמר.

 

בחרתי לתרגם אותו, וכך נכנסתי עוד יותר למעמקי נפשם של ואן גוך ושל מקלין. הצמרמורת שאני חש לנוכח הציור והשיר גדולה כעת עוד יותר. בשבוע הבא יופיע כאן תרגום ראשון שלי לשיר של חברת מוטאון. זהו What Becomes of the Borkenhearted של ג'ימי ראפין.

 

"וינסנט"

 

כשכוכב בודד בלילה שחור

קורא לך לצבוע את חייך בכחול ואפור

שמור מרחק מיום קיץ בוער

רק עיניך יודעות כמה אני מתייסר

כשצללים על גבעות נטושות

קוראים לך לצייר נרקיסים בין חורשות

לכוד את הקור כשהרוח הומה

מטיחה את השלג על האדמה

 

עכשיו ברור לי היטב

מה ניסית לומר בכאב

איך סבלת כי שפיותך

היתלה בך אז וגיחכה

כשניסית לשחרר את הפחד

נותרת עטוף כולך רעד

איש לא הקשיב, הם לא ידעו כיצד

אולי עכשיו הם יבינו לבד

 

כוכב בודד בלילה שחור

הצית פרחים שהתלקחו באור

עירבל את העננים בערפל סגלגל

האיר את עיניך בזיק חרסינה תכלכל

כשעלה הבוקר הצבעים שינו גוונים

שדות תבואה ענבריים נראו למרחקים

פרצופים נעו, מלאי ייסורים

תחת ידי אמן מסור לתיאורים

 

עכשיו ברור לי היטב

מה ניסית לומר בכאב

איך סבלת כי שפיותך

היתלה בך אז וגיחכה

כשניסית לשחרר את הפחד

נותרת עטוף כולך רעד

איש לא הקשיב, הם לא ידעו כיצד

אולי עכשיו הם יבינו לבד

 

 

כי הם לא מסוגלים אותך לאהוב

אבל אהבתך היתה אמיתית עד מכאוב

כשאיבדת תקווה באותו לילה של שתיקות

שמת קץ לחייך, כפי שאוהבים נוטים לעשות

הרי כבר אמרתי לך

העולם לא נועד לאדם יפה כמוך

 

כוכב עזוב לא הבריח את החשיכה

דיוקנאות נתלו בין חללים ריקים מכל שמחה

ראשים ללא מסגרת על קירות ללא שמות

עיניים מביטות על העולם סביב, לא שוכחות

כמו אותם זרים שהקניטו אותך שוב ושוב

גרמו לך להרגיש דחוי ועצוב

על שלג בתולי, שוכב מרוסק

קוץ כסוף של ורד מדמם שנחנק

 

 

 

למה היא כבר לא באה לבקר

פנלופי גיליאט היתה מבקרת קולנוע בתקופה שבה מבקרים, לא רק של סרטים, היו מסוגלים לקבוע, בהינף קולמוס, את גורלן של יצירות אמנות, לכאן ולכאן. ויליאם שון, עורך "ניו יורקר", התרשם מאוד מהביקורות שכתבה ב"אובזרבר" הבריטי ומינה אותה בסוף שנות ה-60 כמבקרת קולנוע בכתב העת היוקרתי האמריקאי לצד פולין קייל. השתיים היו שונות זו מזו, ושמה של קייל – שנחשבה חדה אבל גם חמורת סבר – הוא זה שעולה תמיד בזיכרון כשבארצות הברית מדברים על מבקרי קולנוע משפיעים מן העבר.

 

מאמר שפורסם בסוף השבוע במגזין האינטרנטי המצוין "סלייט" מגולל את חייה הטראגיים של גיליאט. היא כתבה בין השאר את התסריט של הסרט "יום ראשון הארור" מ-1971 אבל נאלצה לנטוש את כיסא המבקרת כעבור שמונה שנים משום שהואשמה בגניבה ספרותית.

 

http://www.slate.com/articles/arts/culturebox/2012/01/the_uneasy_partnership_of_pauline_kael_and_penelope_gilliatt.html#comments

*

 

כנגד כל הסיכויים – תוכנית הרדיו השבועית חוזרת, בפעם המי יודע כמה. שירים עבריים, גרסאות כיסוי, פסקולים, הופעות חיות, יידיש ועוד. תהנו

 

 

 

למה לא ישירו את השיר הזה בתוכנית "דה וויס"

 

 

עוד שנה עברה ושירי הפופ והרוק שכתבתי אפילו לא נכנסו למגירה. הם נשלחו לכמה זמרות וזמרים, ידועים יותר או פחות, אבל איש לא יידע אם הגיעו ליעדם. אז החלטתי לשלוף את העט ולחדד שוב את העיפרון. בשבת האחרונה, בדרך לסינמטק, העננים לא היו מאירי פנים. זו דרך טובה להוריד את הגשם של המחשבות. ותמיד, משום מה, עולים בראש שירים של ניל יאנג. לא משהו ספציפי. זהו בעיקר השביל המחבר בין העיר לכפר, בין הכרך לטבע, שמזרים את המלים אל הדף.

 

הנה זה בא…

 

*

רק אחרי שתקענו יתד גיליתי
שהאוהל בכלל לא יציב
מחשבות המשיכו לזוז וניסיתי
לבדוק איך זה מסביב
 
על המסילה שאליה זחלתי
דהר עוד קרון בלי פרצוף
הלב התנדנד כי תיכננתי
לברוח ובכל זאת נשארתי לצוף
 
ציפורים מסיידות את הגג של ביתנו
בלי שביקשנו מהן דבר
הענן מתחתינו, האדמה מעלינו
איך עתיד נהפך לעבר
 
רק אחרי שתקענו יתד גיליתי
שאנחנו תקועים בין החום לכפור
לא יכול לעזוב וניסיתי
כי אין לי לאן לחזור 

 

 

*

 

"בושה", סרטו השני של האמן סטיב מקווין ("רעב"), יעלה בישראל בעוד חודשיים. לא ראיתי את הסרט, שבו מגלם מייקל פסבנדר גבר מכור למין, אבל הפסקול שכתב לו הארי אסקוט בהחלט מסקרן. זוהי מעין יצירה מונוטונית, של כלי מיתר קלאסיים שלא פעם משתמשים בהם בפסקולים כדי להעניק ליצירה ממד מכובד ומאופק יותר. אבל היא בכל זאת אחרת. כי היא גורמת לאוזניים להמתין להתרחשות שתקרה כבר, תפרוץ הלאה. כגודל הציפייה כך גם ההבנה שהכל יישאר כשהיה, יהיו אשר יהיו השינויים סביב. השעון ימשיך לתקתק ברקע, אלא שהוא רק יחנוק עוד יותר את הזמן.

 

*

 

פתיחה של שיר עשויה להפתיע, בעיקר אם היא נשמעת אחרת כל כך. למשל בשיר Oh Girl של The Chi-Lites, הרכב משיקגו שפועל מאז 1959 ועד היום. זוהי בלדה מ-1972 שנפתחת במפוחית, כלי נגינה שקשה לומר כי היה נפוץ במוזיקת הסול השחורה של שנות ה-70. לרגע או שניים אפשר כבר לגלות כאן את היסודות שהובילו אחר כך לאר-אנ'-בי הרך והנוזלי שאיפיין שירים רבים משנות ה-80 ואילך. אבל הקיטש אינו חודר אל השיר הזה, בגלל שכבות ההגנה שעוצרות בעדו. טהור, לא כוחני או מתרברב, הוא נע בין העוצמות הנכונות. ואיזו מפוחית מרגשת, שבאה ונעלמת בהבזקים של אורות מכונית רחוקה.

 

 

עד לאן שראו עיניה

 

 

אתמול, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, שמעתי ברדיו גרסה עברית שהקליטה צילה דגן לשיר At Seventeen של ג'ניס איאן. חיפשתי אותו אחר כך ביוטיוב, כדי להשוות עם התרגום שלי לשיר של איאן, שהעליתי כאן באחרונה, אבל לאכזבתי הוא לא היה שם.

 

במקומו עלה בזיכרון אוצר אחר: הביצוע של צילה דגן לשיר Old and Wise של Alan Parsons Project. השיר המקורי יצא ב-1982. קולין בלאנסטן, שהיה בלהקת הזומביז, שר אותו כשתוגה גדולה נסוכה על קולו. הנעימה בפתיחה, עוד לפני שהוא פותח את פיו, מזכירה מאות קדומות שבהן אבירים דהרו על סוסים בין גבעות מוריקות שהסתירו צרות ודאגות.

 

אבל אז מגיעות מלות השיר ולאחריהן, לקראת הסוף, סולו הסקסופון שכיכב בשירים רבים כל כך באותו עשור, גם כאלה שהוקלטו בעברית. ואלה מחברים אותך למציאות. אין אבירים וגם לא סוסים ובוודאי לא גבעות מוריקות. זהו שיר סיום, הפרידה שאחרי הפרידה, אחרי שכולם כבר הלכו, לפני שהעיניים נעצמות.

צילה דגן הקליטה את הגרסה העברית חודשים ספורים לפני מותה ב-2004. גיא דגן, בנה, תירגם את השיר בשבילה וקרא לו "עד לאן שרואות עיני". המפוחית, הפסנתר ושאר כלי הנגינה הם אלה שמלווים אותה כאן, לא מוכנים להיפרד ממנה. ובצדק – כי איך אפשר להיפרד מאחד הקולות הייחודיים שהיו במוזיקה העברית?

 

היו בו לפעמים עגמומיות וזרות, תחושה של רצון להתבודד בצד, אבל אלה רק הפכו אותו לאנושי עוד יותר מכפי שהיה ממילא. שיר ערש ("כוכבים בדלי"), שיר אהבה ("תמונת רגע"), שיר יידי ("על הדרך עץ עומד") או כל שיר אחר קיבלו בזכותה את ההזדמנות שיקשיבו שוב למלים שלהם ולאופן שבו הגישה אותם.

 

הגרסה המקורית מ-1982

 

הגרסה שיצאה ב-2007

 

הגרסה של צילה דגן

 

אריק סיני שר את "צל כבד" על פי ג'ניס איאן

מרגלית צנעני מדברת על הכל

 

בסוף הקיץ שעבר היא כיכבה לזמן קצר במדורי הפלילים. עכשיו, בעיצומו של החורף, היא חוזרת שוב אל מדורי הבידור. לא רק הזמן רץ. גם הזיכרון הקולקטיבי הולך ומתקצר במהירות הבזק.

מרגלית צנעני, שהורשעה בסחיטה באיומים ובעקבות זאת נגזרו עליה שישה חודשי עבודות שירות כחלק מעסקת טיעון, החלה השבוע לרצות את העונש. המקום: בית החולים אסף הרופא בצריפין.

על פי מקורות זרים, צנעני מאושרת מהדיל הלא רגיל. "זה אחלה מקום שבעולם, אני מרגישה פה טוב וכיף לי", אמרה בין השאר אחרי היום הראשון בתפקיד הזמני. וכי למה שלא תהיה מרוצה? לא רק היחס אליה במקום החדש חמים ונעים, גם רוב כלי התקשורת שוב מלטפים ומחבקים.

כך, באותה זריזות שבה רבים בתקשורת חרצו את דינה, הם ממהרים כעת לעטוף אותה בחיבה. תגידו צביעות? כן, אבל זה לא הכל. כפי שהיא מחשבת בחוכמה את צעדיה הבאים, אחרי שחודשי השירות יהיו כבר מאחוריה, גם העיתונאים והשדרנים מתכננים בקפידה כיצד יחכו לה בסיבוב. כל אחד מהם בוודאי כבר מנסח את ההצעה לראיון – הבלעדי! – הראשון. חוץ מזה, תסמכו עליהם שהם ישתמשו לפחות באחד המשפטים הבאים: "כל אחד יכול למעוד לפעמים" ו"היא כבר שילמה את חובה לחברה".

צנעני היא לאו דווקא האשמה הגדולה כאן אף על פי שהיא החשודה המיידית. מיד אחרי שדווח על עסקת הטיעון היא כבר הוציאה שיר ראשון מתוך אלבום חדש. לשיר, "ילד", שנהפך כמובן מיד ללהיט, צולם בן רגע גם קליפ – כדי לתת עוד נופך אנושי למלים שנועדו בין כה וכה להציג את הצד הרגיש והרך שלה, זה שימיס, על פי אותה מחשבה לא מקורית, גם את האדם הכי קשוח בעולם.

אחר כך באו הראיון "המפתיע" ו"הלא מתוכנן" אצל אליקו ברדיו לב המדינה, וכמובן גם ההופעה המיוחצנת ב"ליין גייז" של מועדון תל אביבי. כי צנעני, אפילו יותר מאשר יאיר לפיד, היא חוצת מגזרים ואין אצלה איפה ואיפה. מי שבא ברוך הבא.

מסע קידום המכירות הזה יימשך כנראה זמן רב. עד שכולם במדינה ישכחו לחלוטין את ההרשעה, ושלום על ישראל. אין זה אומר כמובן שאסור מעתה להשמיע את צנעני, זמרת טובה שלזכותה גם שירים טובים, אבל עם זאת אי אפשר שלא לתהות מדוע היא ראויה לסלחנות כזאת בעוד אחרים נדרשים להסתובב כשאות קין על מצחם רק משום שהם הורשעו בפלילים, אבל היו ונשארו אלמוניים.

גל אוחובסקי, הנחשב לחבר קרוב שלה, היה אומר כנראה כי זה מה שמעיד על כך שנהפכנו לחברה נורמלית יותר. כי הנה, כמו באמריקה, כוכבי בידור, זמרים או שחקנים, נשלחים למעצר, יוצאים ממנו, משתקמים לנגד עינינו וחוזר חלילה. ואנחנו, מה אנחנו? בסך הכל צופים בשקיקה והשתאות בריאליטי הבלתי נגמר של החיים.

ואם למישהו יש תחושת סלידה לנוכח כל זה, שילך לחפש את החברים שלו. או שינסה להסתגר בבית ולדמיין שהוא שייך לתרבות אחרת, תמימה יותר וכן – גם טהורה, פשוטה וטובה בהרבה.

 

יזהר כהן, מרגלית צנעני, אסתי כץ ורזי אמיתי בתחילת שנות השבעים