הספרייה הכי קטנה בתל אביב

 

אורי קציר, כותב הבלוג "אפלטון", ביקש ממני לכתוב על הספרייה הביתית שלי. אכן, כבוד גדול. אבל מה לעשות שהספרייה הביתית שלי כוללת כעת בקושי 30 ספרים. האם אני מתבייש בכך? לא צריך להגזים. אבל אני בהחלט נבוך. זה סותר לחלוטין את מה שראיתי לנגד עיני כשדימיינתי בעבר את בית חלומותי. וכשאני רואה בתים שיש בהם ארונות ספרים עמוסי כל טוב אני מתמלא קנאה.

 

אם כך, איך קרה שנשארו אצלי כל כך מעט ספרים שמחזיקים בקושי שני מדפים? פעם הייתי אוגר כל ספר שמצאתי ברחוב. ובתל אביב כמעט בכל יום אפשר להיתקל במטמון שכזה. אנציקלופדיה שלמה, מילונים, תנ”ך או כל כתבי ברנר, ביאליק, ברדיצ'בסקי ועוד. האבק שהם מעלים רק מוסיף להם יראת כבוד, אבל אדם שהאסטמה שלו הולכת ומכבידה עם השנים מבין בשלב מסוים שהבריאות חשובה לו יותר. כל עוד הם היו במרפסת, בערימה אינסופית שהגיעה כמעט עד לתקרה, אפשר היה לוותר להם. ברגע שגם המרפסת נעלמה כלא היתה, בעקבות מעבר לדירת קרקע, חולקו הספרים לכל דורש.

מה בכל זאת נותר? הספרים היקרים באמת ללבי. "מומנט מוסיקלי", ספר סיפורים חד פעמי של יהושע קנז, שכל סיפור בו הוא עולם ומלואו. "תריסר רוסי", ספר סיפורים של ולדימיר נבוקוב, וגם "דבר, זיכרון" של אותו סופר שתמיד מגלה משהו חדש על החיים, שלך ושל אחרים. ו" The Story Of The Night " של קולם טויבין שמבין ספרי ההתבגרות ההומוסקסואליים הרבים כל כך שקניתי במרוצת השנים הוא אחד הטובים והמרגשים ביותר.

את שאר הספרים האחרים אתם מוזמנים לבוא לראות בעצמכם, או להסתכל במחשב של בית אריאלה. ספריות ציבוריות הן הדבר האמיתי. ועל כך בפוסט אחר. בינתיים אני מעביר את הסימנייה אל מיכאל זילברמן, דפנה לוי ואסתי סגל. אשמח לקרוא על הספרייה הביתית שלהם. וכמובן של כל אחד מן הקוראים כאן.

  

 

 

                                                                     ***

מצאת לך מתי למות

בעקבות מותו של מייקל ג'קסון נשכח מעט מותה של פארה פוסט. ב"ניו יורק מגזין" לא התמהמהו והכינו מיד רשימה של אנשים שהיו נקראים כיום "ידוענים" אבל התקשורת קצת התעלמה מהם משום שמתו באותו שבוע, או יום, שבו מת אדם מפורסם מהם.
כך היה למשל במקרה של גראוצ'ו מרקס שמת בשבוע שבו מת אלביס פרסלי, ריי צ'רלס שמת בשבוע שבו מת רונלד רייגן, ג'יימס בראון שמת בשבוע שבו מת ג'רלד פורד, האם תרזה שמתה כמה ימים לאחר הנסיכה דיאנה. אבל הסיפור הבולט ביותר, על פי "ניו יורק מגזין", הוא מותם של הסופר אלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא") ושל הסופר סי-אס לואיס ("סיפורי נרניה"), שניהם בריטים שמתו באותו יום, 22 בנובמבר 1963. אלא שבאותו יום נרצח נשיא ארצות הברית ג'ון פ' קנדי. כלי התקשורת, גם בבריטניה, התמקדו אז רק בסיפור שלו ומותם של שני הסופרים נדחק אל שולי החדשות.

 

פני מלאך

קייט ג'קסון, ששיחקה לצד פארה פוסט בסדרה "המלאכיות של צ'רלי", שוברת שתיקה וסופדת לה 

כדאי לכם להקשיב לזה
התקליט החדש של ניל האנון מלהקת "דיוויין קומדי" ותומס וולש מלהקת  Pugwashמוקדש כולו לקריקט

מי ומי
מישל פוגאן יופיע בישראל בשבוע הבא. הזדמנות להיזכר בשיר שלו שזכה גם לגרסת כיסוי ישראלית

<a href="http://www.exego.net/admin/

 

 

 

                                 ***
כוכב הלכת שלנו
(הבלוג הלא רשמי של "כוכב נולד")

תכירו את אלחי רפואה, קורבן האופנה הראשון של העונה. ליאת אשורי וגל אפל, כנראה צמד המלבישים הכי גרוע בטלוויזיה הישראלית, שוב עשה את שלו בחוסר טעם. למישהו יש מושג מה אמור להביע הז'קט שלבש רפואה. לא היה כדאי להקדים תרופה למכה? לפחות השיר, "עולם" של אופירה יוספי (שנהפכת לאחת הזמרות הפופולריות ביותר בתוכנית "כוכב נולד" לדורותיה), היה נחמד. טעון שיפור בהגשה, אבל בהחלט משכנע.

את הדברים האלה קשה להגיד על רוני דלומי – בעלת התסרוקת המביכה של הערב. היא ניסתה לתפוס שני עורבים במכה אחת: להיראות כמו ריטה ולשיר כמוה. לא צריך לנחש שזה היה רחוק מכל דמיון. אם היתה פותחת חלון, כשם השיר ששרה, היתה נוכחת שהנעליים של ריטה גדולות עליה. שתתחיל בקטן.

 

ירדן ג'רפי נראתה סובלת. ובצדק. מי שרה שיר דרמטי כל כך כמו "אותך" של אילנה אביטל בקופצנות ובעליזות כזאת? היא נראתה כמו נערה שההורים הכריחו אותה לשיר בבת מצווה של עצמה, ועשתה זאת – כמה מפתיע – בחוסר חשק. מרד גיל ההתבגרות? הלוואי. זה מה שהיא צריכה. ודחוף.

איה זהבי פייגלין שבה והוכיחה שחוץ מהשם אין בה שום דבר מדליק. לשלום חנוך יש כל כך הרבה שירים מצוינים, אבל השיר שהיא בחרה בו "כל אחד רוצה" הוא לא אחד מהם. יש בו התרסה מעט ילדותית שפוגעת בסופו של דבר רק בו, כפי שיש בשיר "עיתונאי קטן שלי" של אריק איינשטיין. מפיקי "כוכב נולד" נואשים להראות לקהל בבית שגם הם אוהבים רוק. לשם כך הביאו במיוחד את זהבי פייגלין, "רוקרית" שלמדה ברימון (יש אוקסימורון גדול מזה?). הבעיה היא שחוץ מרעש של גיטרות היא לא הביאה שום דבר אחר. לא קול, ולא נוכחות. נותר רק הפוני בשיער.

נעשה רגע הפסקה ונעבור לדברים הטובים. יחסית. תומר ישעיהו, ואני כנראה בדעת מיעוט, הוא אחד המתמודדים המעניינים השנה. אין לו סיכוי להגיע לשלבים המתקדמים, כי הוא לא בן 12, לא חובש כיפה ולא בורך בשפע של כריזמה מזויפת. מה כן יש לו? הרבה כישרון ואומץ. הביצוע שלו לשיר "לקנות לך יהלום" נשמע אמנם כמו התגרות, או סימן של פחד במה – ואכן גם לא היה טוב במיוחד – אבל היה בו משהו אחר שמצביע על העתיד לבוא. אם רק יתנו לו סיכוי.

כך גם פאולה ולשטיין. היא בחרה שיר של רמי קליינשטיין (כנראה הזמר הכי פופולרי בכל העונות של "כוכב נולד"), שתחנות הרדיו כבר המאיסו אותו על המאזינים, ושינתה אותו מן הקצה אל הקצה. מה כבר ביקשנו? קול מגוון שלא נצמד לשום הגדרה, הופעה כובשת וזמר/ת בעל רצון לומר משהו לקהל. ולשטיין הוכיחה, בכישרון הייחודי שלה, שזה לא צריך להיות מסובך.

שגיא אוסי הוא אחת הבחירות התמוהות של העונה הנוכחית, למרות הזיפים. שיר משעמם של מירי מסיקה לא יכול להישמע טוב, גם אם גבר שר אותו.

אור קולנברג יכול לספק שירות מצוין לכל מי שסובל מנדודי שינה. אין צורך בכימיקלים. כל מה שצריך הוא להקשיב לו שר בית. הנחירות כבר יבואו מעצמן.

מורן מזוז טובה, לפעמים אפילו מרגשת, אבל ההגשה עדיין לא בשלה.

ראם כהן יעשה הכל כדי להזכיר לצופים בבית שה"מוזיקה המזרחית" מקופחת. ככה הוא אומר. הוא אפילו ביצע אתמול את "להיות זמר". אבל איפה הוא ואיפה חיים משה?

לירן דנינו ממשיך את מסעו לעבר ערוץ הילדים. או שבעצם לעבר העונה הבאה של "תיכון השיר שלנו". לא, רגע, "חצויה". לא, מה פתאום, גרסה חדשה של "ספר הג'ונגל" שתעלה בחנוכה ברחבי הארץ. העיניים היפות יפתחו לו הרבה מאוד אפשרויות להופיע. כמו שזה נראה עכשיו, עדיף שזה לא יהיה כרוך בשירה. לא רק למענו, אלא למען המאזינים.