יש לי רק שאלה אחת אל הראל סקעת

 

                                                        מה זה אמור להביע?

 

הייתי השבוע בערב מחווה לפזמונאית רחל שפירא. שמעתי שם – ולא בפעם הראשונה – ביצועים מצוינים של זמרות וזמרים צעירים כמו סיון טלמור, כפיר אפשטיין ולירון לב. ניכר בהם שהם הבינו את השירים, התחברו אליהם, הרגישו אותם והצליחו להעביר זאת לקהל.

אבל כמה פזמונאים עכשוויים ברמה של רחל שפירא יש בישראל? וכמה מלחינים עכשוויים ברמה של נורית הירש או יאיר רוזנבלום אפשר למצוא כאן? וגם אם הם קיימים, וסביר להניח שהם מסתתרים במקום כלשהו, איזה זמר או זמרת יבחרו שירים שלהם? הרי בגלגלצ לא ירצו להשמיע אותם.

*

שמעתי השבוע את ארבעת השירים של הראל סקעת שאחד מהם ייבחר ביום שני, 15 במארס, לייצג את ישראל באירוויזיון. הקשבתי להם שוב ושוב, בלי דעה קדומה, ולא הרגשתי דבר. אפילו לא דגדוג בכף הרגל, או ליטוף בעורף. אלה בלדות כבדות, עייפות, שחוקות ואין בהן משב רוח רענן. נכון שתחרות האירוויזיון לא היתה מעולם פאר היצירה המוסיקלית, אבל השתתפו בה שירים רבים, גם ישראליים כמובן, שהיו עשויים היטב, עם קריצה, קצב וניצוצות.

למרבה הצער, אי אפשר לומר זאת על השירים ששר סקעת. הבלדות שלו מתאפיינות בחוסר רגש. הן סינתטיות ועובדות על אותה נוסחה שחוזרת יותר מדי פעמים בשירים שכותבים בשנים האחרונות יוצרים צעירים בישראל – זו תמיד אותה מלודיה מלודרמטית שאמורה להוביל לשיא מסוים ואז לחזור בחזרה אל נקודת ההתחלה, אבל הדרך לפסגה לא באמת רצופה במכשולים ועד שמגיעים אליה כבר אובד כל החשק. יכול להיות שזה בהשפעת שירי להקות הבנים שהיו פופולריות בשנות ה-90 ונמוגו ברגע שהחלו תוכניות הכישרונות הטלוויזיוניות. אבל אותם שירים, גם אם היו לפעמים מלוטשים מדי, נהנו ממגע הקסם שהתלווה למעמד.

הראל סקעת היה אחת התגליות היחידות המרתקות באמת בתוכנית "כוכב נולד". כשהוא ביצע שירים כמו "בתוך", "בדידות" ו"הנני כאן" היה אפשר להבין כי הוא שולח הצהרת כוונות ברורה לעתיד – לא זו בלבד שהוא בוחר, בתעוזה רבה וראויה להערכה, לחדש שירים שהם לא בהכרח קלים או קליטים ומצליח להציב אלטרנטיבה ראויה לגרסאות המקוריות שלהם, הוא גם רומז שהוא בדרך הנכונה להיות זמר-מבצע בעל גוון וצבע משלו, עם נוכחות, חיוניות ואפילו תשוקה.

אבל שני התקליטים שהוציא, "הראל סקעת" (2006) ו"דמויות" (2009), הוכיחו כי לא היה צריך לתלות בו תקוות גדולות. הוא עדיין רחוק מלהיות מתחרה ראוי לזמרים כמו יזהר כהן או יהורם גאון. למרות הניסיון שצבר בבית הספר בית צבי, בפסטיגלים ובמחזות זמר ("מי שחלם"), ולמרות ההופעות הרבות על הבמות עם שירי תקליטיו, משהו בו נותר עמום, כבוי, תקוע. זה עדיין לא זה.

אלה לא בהכרח השירים האיומים שכתבו לתקליטיו קרן פלס ואחרים, הלכודים בתוך ספינה המפליגה במים רדודים של קלישאות ולחנים בנאליים. יותר מכל מתחזקת התחושה שהוא לא מצליח, למרות המאמץ הרב שהוא משקיע, לחבר את הקול הנפלא שהתברך בו לחומר המוסיקלי שמוגש לו. נדמה כי מפרידה בינו לביניהם חומת זכוכית עבה שלא ניתנת לניתוץ. זמר גדול באמת יכול להזניק למעלה גם את השירים הגרועים ביותר.

מהמערה הזאת שהוא שרוי בה, באפילה מעיקה של סודות, יש רק דרך אחת לפרוץ החוצה. הראל סקעת צריך להחליט, לפני שיהיה מאוחר מדי, אם הוא רוצה להשפיע על מוסיקת הפופ הישראלית – שתמיד היתה בעמדת נחיתות כאן – או להיות מושפע ממנה, ללכת אחרי עדר של כבשים שבעצמן תועות ללא רועה. הוא מוכרח להעז, הוא חייב להפתיע, הוא נדרש – ולו בשביל עצמו – ללכת בעקבות האמת הפנימית ולשבור את כל הקירות שניצבים בדרכו.

 

אני לא מכיר את הראל סקעת, ואין לי שום כוונה לפגוע בו. הדברים האלה, שהוא כנראה לא יקרא לעולם, נכתבים בהערכה רבה.

 

 

*
עם או בלי קשר לכך, בקרוב מאוד יהיה כאן ספיישל שירי קדם אירוויזיון. זו גם ההזדמנות להמליץ על המופע המצוין "דוז פואה" שמועלה בצוותא בתל אביב וכל כולו מחווה לשירי האירוויזיון שייצגו את ישראל. טלי כוכבי המליצה לי על הערב המשעשע, והוא היה אפילו מרגש יותר מכפי שדימיינתי. מי היה מאמין שאני אדע בעל פה את כל מלות השירים?

 

*

המראות ונחיתות

מי שלא רואה השנה את העונה התשיעית של "אמריקן איידול" לא יודע מה הוא מפסיד. יש שם מקבץ של זמרות שכל אחת מהן טובה יותר מהאחרת, וכמעט לכל אחד מהן יש סגנון ואופי משלה. קריסטל באוורסוקס ולילי סקוט הצטיינו גם אתמול, כרגיל, אבל בשעה טובה הגיע גם תורה של דידי בן עמי לפרוע את השטרות. אחרי ציפיות רבות, שהחלו כבר בשלבים המוקדמים של העונה, היא הבהיקה, ממש זהרה, בביצוע לRhiannon של "פליטווד מק". סטיבי ניקס צריכה להיות מאושרת מההופעה הזאת. גם שיבון מגנוס, כנראה המתמודדת הכי מתוקה, היתה מצוינת, כשביצעה – בגרסה לא צפויה, כמה צפוי מצדה – את House of the Rising Sun של ה"אנימלז".

 

פייג' מיילס, לעומתה, היא זמרת בעלת קול מרשים, עמוק ומבטיח, אבל בהפקה כנראה לא רוצים לקדם אותה ולכן היא המשיכה לאכזב, בבחירת שירים ובהגשה שלהם. היא חסרת ביטחון ונדמה שהיא מרימה ידיים מראש, עוד לפני תחילת השיר. גם המחסור בכריזמה עומד לה לרועץ. האם היא, קייטלין אפרלי (מיומנת, אבל לא עקבית), לייסי בראון (מפוספסת, לא יודעת איזה סוג של זמרת היא רוצה להיות) וקייטי סטיבנס (היא אמנם רק בת 17, אבל הקול שלה הוא אחד המעניינים ביותר השנה, גם אצלה חוסר הביטחון הוא גורם מכריע) יועמדו להדחה?

כאן אפשר לראות את השירים שהתחרו אתמול בערב הבנות