הספר שפרץ את מחסום הגזע

הרפר לי לא התראיינה מאז 1964. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, זה לא עומד להשתנות. כל השאלות הן תמיד אותו הדבר, הסבירה בעבר מי שכתבה את אחד הספרים המפורסמים ביותר במאה ה-20 מדוע היא מתרחקת מכלי התקשורת

 

בארצות הברית מציינים בימים אלה 50 שנה ליציאת הספר "אל תיגע בזמיר" שראה אור ב-11 ביולי 1960. כמו ספרים רבים לפניו ואחריו, גם כאן איש לא היה יכול לנחש את ההצלחה המסחררת שלו ואת ההשפעה שלו על התרבות האמריקאית. בתוך זמן קצר הוא נהפך לרב מכר, שעד היום נמכרים ממנו כמיליון עותקים בשנה, בין השאר משום שהוא נלמד בבתי הספר. כעבור שנה הוא זכה בפרס פוליצר, ואחרי עוד שנה הוא עובד לקולנוע.

נל הרפר לי, שהיתה ידידה של טרומן קפוטה והיו שאמרו כי היתה לו השפעה מכרעת על כתיבתה, כמעט הרימה ידיים ואמרה נואש לפני שספרה היחיד יצא לבסוף מבית הדפוס. היא נולדה בעיירה הקטנה מונרוויל שבאלבמה, רצתה להיות עורכת דין וכתבה בשנות החמישים סיפורים קצרים על אפליה גזעית.

עלילת "אל תיגע בזמיר" מתרחשת בעיירה הדמיונית מיקום שבאלבמה. זהו סיפורה של ילדה בת תשע, סקאוט פינץ', שמשתפת את הקוראים בחייה בזמן שתום רובינסון, צעיר שחור, מואשם באונס של נערה שצבעה בהיר בהרבה משלו. אטיקוס, אביה של סקאוט, מתבקש להגן עליו בבית המשפט. הוא אמנם כושל במשימה ואינו מצליח להוכיח לחבר המושבעים את חפותו של תום רובינסון, אבל המסר מועבר בין השורות ומחלחל החוצה. באמצעותו עורך הדין לוחם הצדק נכנסים הקוראים לעורו של הצעיר השחור ומרגישים את מה שהוא מרגיש רק בגלל צבעו, אף שלא ביצע את הפשע המיוחס לו.

 

בעיירה מונרוויל כעסו על לי אחרי שהספר יצא. יותר מדי אנשים שם טענו שהם מזהים את עצמם בין הדמויות. אולי זו הסיבה שהיא בחרה, כמו ג'יי-די סאלינג'ר, להסתגר לאחר מכן, לברוח מכל דבר שקשור לעולם החיצוני. היא ניסתה להמשיך לכתוב, אבל המלים נותרו כלואות בין דפי המחברת.

 

בצעד שתואר "נדיר" ו"שובר שתיקה" היא שלחה לפני כמה שנים מכתב לירחון "O" של מלכת הרייטינג, אופרה וינפרי. גם כיום, כתבה במכתב, למרות הטכנולוגיה המשוכללת, היא לא מתעניינת בספרים אלקטרוניים ודומיהם אלא מעדיפה לקרוא ספרים עם דפים מנייר.

 

*

איזה מזל שיש תחנות רדיו כמו בי-בי-סי 6 שבזכותן היה אפשר לשמוע בסוף השבוע את פסטיבל גלסטנברי. גם "פט שופ בויז" היו שם