מה מושך כל כך את הקוראים בביוגרפיות על סופרים? אולי הרצון לגלות את החולשות שלהם, אותן נקודות תורפה שאיפיינו את גיבורי ספריהם. אולי דווקא הסקרנות להיחשף אל סודות הכוח שלהם, אותן תכונות שסיפקו לגיבוריהם את היכולת להתעלות ברגעי האמת, להתגבר על המכשולים, להמשיך הלאה, בלי להביט לאחור. ומה קורה אם סופר אהוב או סופרת נעצרת מתגלים כבעלי תכונות איומות ומרתיעות? האם אז צריך להפנות עורף ליצירותיהם, או שמא זה רק מדרבן את הרצון להתעמק בהן, ללמוד מה מקור כל הרוע?
בימים אלה רואה אור בארצות הברית, כמעט שנה אחרי שיצאה בבריטניה, ביוגרפיה על הסופר ויליאם גולדינג. מפתיע ככל שזה עשוי להישמע, זוהי הביוגרפיה הראשונה שנכתבה על מחבר הרומן האלגורי "בעל זבוב", שזכה ב-1983 בפרס נובל לספרות.
גולדינג, שנולד בקורנוול שבאנגליה ב-1911, מתואר בביוגרפיה The Man Who Wrote Lord of the Flies שכתב הפרופ' לספרות אנגלית ג'ון קארי כאדם שנשלח בצעירותו על ידי אביו, למורת רוחו, לבית ספר יוקרתי ופרטי לנעורים. הוא סבל שם כל כך, וחיפש בין השאר נקמה באמצעות הכתיבה. לימים הוא נהפך למורה, וכתב בכל זמן פנוי – חופשות, חגים, הפסקות בין השיעורים – רומן שנדחה ונדחה שוב ושוב בידי הוצאות הספרים. עד אשר עורך אחד, בהוצאת פייבר אנד פייבר, זיהה את הפוטנציאל הגלום ב"בעל זבוב". האם הוא ניחש כי הספר, שיצא ב-1954, ייהפך בתוך זמן קצר לרב מכר משפיע ומשמעותי ברחבי העולם?
מי שהיה גם לוחם למען זכויות בעלי החיים, בחר להתבודד, מוקף בעודף רגישות, ללא חברים, קנאי לפרטיותו. הכתיבה שימשה לו הזדמנות להוציא הכל החוצה. דווייט גארנר, שהרחיב על הביוגרפיה ב"ניו יורק טיימס", מציג את גולדינג, שמת ב-1993, כמי שכתב בין השאר, בביקורת ספרות, כי "הלוואי שהייתי יכול לחמוק אל שטח איטון (כנראה בית הספר התיכון היוקרתי ביותר באנגליה, שלומדים בו רק נערים), לעמוד סמוך לגדר, ולהפעיל את המכונה שתירה כמה מאות טונות של פצצות".
בקיץ שעבר, זמן קצר לפני שהביוגרפיה ראתה אור במולדתו, פורסם יומן גנוז שלו. הוא התוודה בו כיצד בהיותו בן 18 ניסה לאנוס נערה בת 15. הרוע והאכזריות של מי שנהג לומר כי "תמיד הבנתי את הנאצים, כי התכונות שלהם זהות לשלי" הם ששימשו בשבילו את הבסיס ל"בעל זבוב". באלגוריה הזאת, שבה הוא מפגיש נערים שמאבדים כל צלם אנוש כאשר הם מנסים ליצור לעצמם עולם משלהם, ללא מבוגרים, הוא רצה כנראה להראות כי דווקא אלה שנראים הכי תמימים וטהורים עשויים להיות המסוכנים ביותר. האם יש שיעור טוב מזה לחיים?
***
האם הורות עושה את בני האדם מאושרים יותר, או שזאת סתם אשליה שלהם שכך אכן יהיה? ג'ניפר סניור פירסמה בשבוע שעבר ב"ניו יורק מגזין" מאמר בנושא שמעסיק הרבה מאוד חוקרים, הורים ופסיכולוגים בשנים האחרונות ומקבל משמעות קצת אחרת בתקופה שבה אנשים מרשים לעצמם לכתוב הכל עליהם ועל ילדיהם בלי לחשוב, אולי, שיום אחד אלה יגדלו ויקראו על עצמם דברים כואבים באינטרנט.
***
כותב, קורא,עובד בעיתונות.
תגובות
משהו הם עושים נכון האנגלים האלה – לנו נדמה שהם מתעללים בילדים שלהם (ראה הארי פוטר, וכמובן, קודמיו) אבל בסופו של דבר צומחים שם כשרונות מדהימים, שמעבדים את כל הסבל הזה לאומנות. מה יכול להיות יותר טוב?
אף פעם לא התפעלתי מבעל זבוב.אולי בגלל שהוא כ"כ צרוב אצלי בזכרונות מכיתה ז' או ח'.אני מניח שעדיין מכריחים ללמוד אותו בחטיבת הביניים(אולי לא,למזלם של התלמידים).אפשר לשווק אותו כיום כאבא הרוחני של הישרדות.דן מנו יכול להיות חזרזיר.
הספר הטוב שקראתי מימי
נשמע מעניין, ומוכיח שוב את התזה שבשביל לעשות דברים גדולים (וגם לכתוב ספרים גדולים) צריך להיות לך איזה "סעיף". אתה לא יכול להיות לגמרי שפוי.
בעל זבוב ספר חכם. חבל שלא מקשרים בין מה שקורה על האי למה שקרה לישראלים באי שנקרא מדינת ישראל.