דברים כאלה לא שומעים כל יום

 

ג'קי דה שאנון, שבאוגוסט ימלאו לה שבעים, נשכחה מעט עם השנים. אף על פי שהקריירה המוזיקלית שלה נפרשת על פני יותר מחמישה עשורים והיא היתה בין הנשים הראשונות בפופ שכתבו ושרו שירים שלהן, אפשר לחוש בתחושת החמצה המרחפת מעל המיקרופון שלה. הדבר ניכר בין השאר בשירים שהיא היתה הראשונה לשיר אותם, אבל נהפכו ללהיטים בפיהם של אחרים.

כך היה במקרה של השיר Betty Davis Eyes שהיא היתה שותפה לכתיבתו. הוא יצא, בגרסה שלה, ב-1974, אבל לא הותיר את הקהל פעור פה. שבע שנים אחר כך, ב-1981, הקליטה אותו קים קארנס וסיחררה את תחנות הרדיו ברחבי העולם בביצוע שלה. מה גרם לשינוי הגדול? בעוד שהביצוע של דה שאנון נלכד בין שנות ה-60 ל-70, והיה יצור כלאיים לא מוגדר של פופ וקאנטרי, זה של קארנס הלך עד הסוף. הפתיח שלו עומד בפני עצמו, מעט אפל ומסתורי, אלקטרוני ומלוטש, כיאה לראשית שנות ה-80. אחר כך בא הקול החרוך של קארנס ועושה את העבודה בקלי קלות. הוא מאפיין בן רגע את הדמות שעליה היא שרה ובו בזמן גם מושך את המאזינים לנסות להכיר את הזמרת ששרה עליה. שתי גיבורות בסיפור אחד, שכל אחת מהן נותרת מרוחקת ומעט זרה.

 

כך היה גם במקרה של השיר Needles and Pins שכתבו סוני בונו וג'ק ניטשה והיא הקליטה ב-1963. מחיאות הכפיים שוב היו קלושות. אבל כעבור שנה בלבד, ב-1964, המחטים והסיכות המוזכרות בשיר ומתייחסות לביטוי Pins and Needles, שמתאר התרגשות עד כדי אובדן שיווי משקל, התפזרו לכל עבר. זה היה כאשר להקת The Searchers הקליטה אותו.

לא חוכמה להגיד עכשיו, אחרי כמעט חמישים שנה, שהביצוע של דה שאנון התפספס כי היא לא העזה ללכת עד הסוף, אבל זה הרושם העיקרי שעולה ממנו. The Searchers, לעומת זאת, לא רק חיפשו אלא מצאו. מטמון. הם הכניסו את רוח הרוקנרול ואת הקצב החסרים, אבל גם סוג של קריצה וחיוך שהיו חשובים כל כך במוזיקה באותן שנים. הרי רוב השירים דיברו אז, כמו היום, על דבר אחד מרכזי: אהבה. האופן שבו התייחסו אליה, בקמצוץ הומור או טיפת כאב, הוא שעשה תמיד את השינוי, לכאן ולכאן. הירידה אל הרצפה, כדי לעמוד על הברכיים ולהתפלל, כדי לשכוח את מה שאי אפשר, אירונית אבל רצינית.

היו לשיר הזה גרסאות כיסוי רבות. The Turtles, למשל, הגבירו עוד יותר את הקצב

דל שאנון הוריד אותו מעט אבל לא עצר

שר הנהדרת, שהיתה אשתו של סוני בונו, אחד משני כותבי השיר, נעזרה גם היא בגיטרות ובתופים. אבל בקולה נשמעת גם העצבות שמוסיפה לשיר עוד זווית. היה מסקרן לשמוע אותה שרה אותו בביצוע אקוסטי, אפילו כבלדה.

הדואט של טום פטי וסטיבי ניקס הציב יפה את שני הצדדים, הנשי והגברי, וכך בעצם יצר חיבור בין הגרסה של דה שאנון לזו של The Searchers.

היו עוד ביצועים, בהם של Smokie, אבל נסיים בגרסה של Ramones. זו היתה אחת הלהקות הכי מסעירות ברוק האמריקאי. תמיד, לצד הרעש הגדול שיצרה, היה גם שקט. הרבה מאוד שקט. קוראים לזה אמנות ההקשבה. הן של הזמר והן של המאזינים. המחווה הזאת של Ramones, אלטרנטיבית מלכתחילה, לא התיימרה להחריב ולבנות מחדש רק כדי להראות לקהל שאנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. להיפך, היא הוקלטה באהבה גדולה, כאות תודה לעוד שיר פופ קלאסי שיישאר כאן זמן רב אחרי שנלך הביתה.