הביצוע של עמיר בניון לשיר "כמו חצב", הנכלל באלבומו החדש "עץ על מים", הוא האחרון עד כה ברשימה ארוכה של שירים שזמרים מהז'אנר הים תיכוני מחדשים מבין שירי הז'אנר שנתפס במשך השנים כארצישראלי. אשכנזי לעומת מזרחי ולהיפך, אי אפשר לנתק את זה, גם אם רוצים, מהמוזיקה הישראלית. הדינמיקה הזאת מרתקת בגלל מיזוג התרבויות והגוונים המוזיקליים, לצד ההתייחסות המחודשת לשירים שנוצרו במקום ובזמן אחר.
אבל בדרך כלל, גם כשזה קורה בכיוון ההפוך, כאשר זמרים מהז'אנר הארצישראלי או הפופ העכשווי מחדשים שירים ים תיכוניים, יש תחושה של פספוס. זה עשוי לנבוע מיראת כבוד ואפילו התבטלות (למשל הביצוע של אבי פרץ וירדנה ארזי ל"שיר של יום חולין") או מתוך נימה קלה של פארודיה (למשל הביצוע של "כרמלה גרוס ואגנר" ל"אלינור"). עד כדי כך שנדמה כי אין משהו באמצע, בין שני הקצוות האלה.
גרסה מחודשת לשיר קיים, על אחת כמה וכמה אם הוא כבר נהפך לחלק מהקאנון המוזיקלי, דורשת כמובן הקשבה מחודשת, אבל יותר מכל צורך עז לומר דבר מה שעדיין לא נאמר על השיר. לכן המלכוד: יש כאלה שחוששים לזוז ולו סנטימטר מתוך אותו מעגל, כדי לא לפגוע במרקם העדין ממילא של כותבי השיר ומבצעיו המקוריים. אחרים יעשו הכל כדי לשבור את אותה מסגרת כדי לבנות אותה מהתחלה, בכלים שהביאו מהבית. אלה ואלה רוצים לפנות אל הקהל שלהם, אבל סביר להניח כי הם סקרנים גם למשוך את הקהל שזוכר חסד נעורים לשיר אפילו אם יירתע רק מעצם המחשבה שמישהו מעז לגעת בו.
בניון הצליח במשימה, באופן מעורר השתאות, משום שהוא חילץ מתחת לאדמה שיר שנדחק בעל כורחו אל תבניות כולאות. כמו שירים ארצישראליים רבים, של נעמי שמר ואחרים שכתבו והלחינו בתקופתה, גם על "כמו חצב" נגזר להישאר בזיכרון בעיקר כשיר שנהפך בתוך זמן קצר לריקוד עם, או מושמע אך ורק בתוכניות רדיו ייעודיות, בשבת בבוקר, אחר הצהריים או לקראת ראש השנה. הקצב, וכך גם הזמנים שהשתנו, הרחיקו אותו מתוכניות בשעת האזנת שיא – של פופ, רוק ומה שביניהם.
גאון, מגדולי המבצעים בישראל, שר את השיר במליציות ובחגיגיות כפי שציפו ממנו. הבגדים הלבנים שלבש נועדו לא רק להיראות מכובדים, אלא בשיר הזה גם ליצור מעין הקבלה בינו לבין החצב שעליו הוא שר. אלא שהשיר הזה מתוחכם בהרבה מאשר שיעור ביולוגיה. שמר, כמו אהוד מנור בשיר "ברוש" ושירים נוספים, הפליאה להשתמש בטבע, ובמקרה המסוים הזה בצמחים, כדי להאניש אותם, אבל לשמור על ריחוק כדי להזכיר כי למרות הדמיון הרב יש גם הבדל.
אם ב"ואלס להגנת הצומח", למשל, היא השתמשה בנרקיסים, בכלניות ובכרכומים כדי להראות עד כמה בני האדם נזהרים לא לגעת בפרחים מוגנים, אבל לפעמים מרשים לעצמם יותר מדי מגע כאשר מדובר באנשים אחרים שהם פוגעים בהם ללא רשות, הרי שכאן החצב הוא האדם עצמו. אלא שהצורך שלו לפעול על פי עונות השנה, לצמוח, לפרוח, וכך גם לקמול – מזכיר לו עד כמה הוא תלוי בסובבים אותו, ועם זאת בודד ומעט מנותק מהם.
בניון שינה את הפתיח של השיר והפך אותו למינורי יותר. הצלילים שליוו את הביצוע של גאון היו אטיים ונמתחים, כמו כניסה מדודה אל מתחת לחופה. בניון, לעומתו, שולח כבר בשנייה הראשונה קולות תרועה של כלי נשיפה ותופים דומיננטיים יותר. אבל הוא מתבונן אל הטבע, הנשקף מולו, גם זה האנושי וחברתי במבט אפילו רחב יותר. הנטייה שלו להפוך לפעמים שירים להכרזות ודרשות אינן פוגעת במקרה הזה, אלא דווקא מעצימה אותו. בתקופה שבה כמעט לא כותבים שירים עבריים על טבע, וכאשר את מקומו תופסים עוד ועוד כבישים וקניונים, יש בביצוע שלו גם אמירה על מה שהיה ומה שנשאר.
Like this:
2 בלוגרים אוהבים את זה post.
כותב, קורא,עובד בעיתונות.
תגובות
שיר נפלא, ביצוע נפלא ופוסט נפלא.
תודה!
וואו וואו וואו. איזה יופי.
איזה קול, איזה גבהים, צמרמורת.
יופי של שיר, אבל (האוזן שלי) לא סובלת את בניון.
מעדיפה את יהורם למרות האולד פאשן סטייל ואולי דווקא בגללו?
תענוג איתמר. תודה רבה. הניתוח שלך מצוין.
הצפיה וההאזנה המודרכת לשני הביצועים הן חויה מעשירה מאד,המלמדת לא רק על ישראליות – מזרחיות, שבירה של קונבנציות וכו', אלא גם על חשיבות העיבוד המוזיקלי – והאמירה האישית, הבלתי מתפשרת של האומן, שמתעלה מעל לכל טקסט או לחן.
תודה.
פוסט מעולה, המון תודה.