26 שנה אחרי מותה של אשתו מיי נוסע ניונלד ארצ'ר מניו יורק לפאריז, כדי לראות – עוד פעם אחת ודי – את אלן, זו שאהב באמת כל חייו. המאה העשרים כבר מתדפקת על הדלת, אלא שלו עצמו אין אומץ להיכנס אל ביתה של אלן. ולו רק משום שזאת תמיד היתה אהבה אסורה, כנגד כל הכללים, התכתיבים והמסורות. ולו רק משום שהיא היתה בת הדודה של אשתו.
מתחת לחלון הוא עומד ומשקיף על שמשות הזכוכית החוסמות בינו לבין האפשרות שיראה אותה שוב. צדעי שערו האפירו מזמן. המגבעת אינה מסתירה את העצבות בעיניו. השמש שולחת, רק לכמה שניות, קרניים מאירות שעשויות להצית שוב את האהבה באותה מהירות שבה גרמו לה לכבות בעבר. האם זה המקום להתחרט על כל השנים שחלפו בלי מגע?
זוהי סצינת הסיום של הסרט "עידן התמימות" שהופק ב-1993 בבימויו של מרטין סקורסזי ובכיכובם של מישל פייפר, וינונה ריידר ודניאל דיי לואיס. הוא מבוסס על ספרה של הסופרת האמריקאית אדית וורטון שראה אור ב-1920 וזיכה אותה בפרס פוליצר לספרות. בכך היתה האשה הראשונה שמקבלת את הפרס היוקרתי. השבוע מלאו 150 שנה להולדתה.
גם בספר אחר שלה, שראה אור ב-1905 ועובד לקולנוע ב-2000, היא מתארת אשה שלא היתה מוכנה לקבל את גזירות החברה בנוגע לחלוקת בני האדם על פי מעמדות וממון, ויודעת כי בסופו של דבר הניסיונות שלה למרוד לא יועילו והיא זו שתשלם את המחיר.
לילי בארט, גיבורת "בית האשליות" שבעיבוד הקולנועי של טרנס דייוויס גילמה אותה ג'יליאן אנדרסון, משכנעת את עצמה כי היא יכולה להסתפק במועט, אלא שאפילו הוא לא מספיק לה.
Like this:
בלוגר/ית 1 אהב/ה את זה post.
כותב, קורא,עובד בעיתונות.
תגובות
מעשיר ומרתק (כרגיל…).
תודה, רויטל