ושוב לבד, כמו תמיד

 

מה קורה כשאתה מגלה ששיר אהוב עליך נהפך בגרסה מחודשת לשונה לחלוטין מכל מה שהכרת? לא רק המוזיקה התחלפה, אלא גם המלים והמשמעות. נינה סימון למשל הקליטה את השיר Alone Again (Naturally) ב-1982, עשר שנים אחרי שהוא יצא לראשונה, בביצוע היפה והענוג של גילברט אוסליבן שגם כתב אותו.

 

סימון הפכה את השיר לכתב אשמה דוקרני במיוחד על אביה. בזמן גסיסתו, בשבועות אחרונים של חייו, היא שופכת החוצה את כל הכעס שהצטבר בגופה. במשך שלושה שבועות, כך היא שרה, חיכתה שימות כבר, לבד, חלוש, עיוור. כדי להשתחרר מן הכאבים החזקים שגרם לה, כשהיתה זקוקה לו כל כך.

 

זהו ביצוע מהמם, שעשוי להבהיל תחילה את אלה שהתרגלו כל כך לגרסה המקורית של אוסליבן. היה הרבה עצב בשירו, אבל הוא העביר אותו בשקט, אפילו בנימה מסוימת של רוגע. סימון הרשתה לעצמה לשנות את המלים ואת העיבוד, אבל הלחן נותר אותו הדבר.

 

הבחירה שלה להשאיר את שם השיר כפי שהוא מחדדת את התחושה שבדידות, ברגעים מסוימים בחיים, היא עוד יותר אוניברסלית מכפי שאפשר לחשוב עליה. סימון מותחת את רוחב היריעה שלה, באינטימיות שיש בה מן המציצנות המביכה לנוכח עימות חסר סיכוי בין אדם השוכב במיטתו ועומד לעצום את עיניו לתמיד לבין בתו שניצבת מעליו, גם אם רק באופן מטאפורי, ומטיחה בו גם עלבונות שלא רצתה שהוא, או כל אדם אחר, יטיח בה.  

 

תיקי דיין ביצעה גרסה עברית לשיר, בתרגומו של אהוד מנור. העיבוד נשאר כמו בשיר המקורי וגם המלים החדשות, בשפה האחרת, נצמדו פחות או יותר אליו. דיין היא זמרת נפלאה והלב נחמץ לנוכח המחשבה על הקריירה המוזיקלית המפוספסת שלה.

 

האופן שבו היא מעבירה את רגשותיה מבעד לצלילים, החיבור שלה למלים שהיא שרה ובמידה רבה גם נוכחות על הבמה כמי שכמו נקלעה למקום הזה שלא מרצונה. היא יודעת שהיא כוכבת, אבל אינה רוצה שאבק הכוכבים ידבק בה. הסיפור והתוכן הרי הרבה יותר חשובים מהזוהר החיצוני.

 

כאשר מקשיבים לגרסה של אוסליבן אפשר לרגע לדמיין תחושה של קליידוסקופ שהצבעים מתערבלים בו בסחרור, יוצרים צורות ועוד צורות עד שהעיניים כמעט מתעייפות מהעומס. ג'וני מאתיס, בביצוע שלו לשיר, קרא להרבה מיתרים של כינורות, שיבואו וילוו אותו. קצת מתקתק, ובכל זאת יפה.

 

ניל דיאמונד הקליט ב-2010 את האלבום Dreams. החלומות האלה כללו גרסאות מחודשות לשירים שאהב. ביניהם היה גם השיר הזה. בקול שהזדקן, מטבע הדברים, אבל לא התקלקל, הוא שר עיבוד שיש בו משהו חרוך ומעט רוקיסטי. בלי גיטרות עצבניות או כוונות לשבור את הגשר.

 

מבין הגרסאות הרבות לשיר של אוסליבן, שגם שירים אחרים שלו הסתובבו בלי סוף על הפטיפון בבית הורי, בחרתי לסיים בזו שהקליטו לפני כמה שנים "פט שופ בויז". אורח הכבוד אלטון ג'ון, בקולו הלירי, יוצר איזון מהפנט לאלקטרוניקה המחשמלת של ניל טננט וכריס לואו.

 

Now That's What I Call Music!