הקלף המנצח של סטיבן ספילברג

 

 

החודש מלאו לו שמונים והתזמורת ממשיכה לנגן. ג'ון ויליאמס, המלחין האמריקאי שזכה כבר בחמישה פרסי אוסקר, מועמד בטקס שיתקיים בראשית השבוע הבא לעוד שני פסלונים – על "סוס מלחמה" ו"הרפתקאות טינטין". שישים שנה הוא כותב יצירות לקולנוע ולטלוויזיה ועד עתה נרשמו לו 47 מועמדויות, שני רק לוולט דיסני מבחינת ההיקף. שלא לדבר על 21 פרסי גראמי ועוד ארבעה פרסי גלובוס הזהב.

 

מה יש במלחין החרוץ והמצוין הזה שאינו שוקל להניח בצד את תווי הנגינה, אלא נושא עיניו אחרי כל עבודה על סרט אל המסך הגדול הבא? ייתכן כי כמו סטיבן ספילברג, שהוא עובד לצדו כבר כמה עשורים, הוא עדיין מתלהב ונרגש לקראת כל סרט כאילו זו הפעם הראשונה. כמו ספילברג, ההתלהבות הזאת היא לא פעם מעט ילדותית ומעקרת. לכן ההשראה והרגש נותרים על רצפת חדר העריכה גם ללא דרישת האולפנים להחזיר את ההשקעה הכספית הכרוכה בהפקה.

 

כי הדחף להסעיר בכל מחיר את הדמיון ואת הרוח בא על חשבון המחשבה שהצופים אינם באמת זקוקים לכל העזרים המוגזמים האלה כאשר הם באים אל בית הקולנוע או מתרווחים על הספה בבית. כפי שאפשר לראות סרט בלי גביע ענק של פופקורן וכוס קולה מבעבעת, כך אפשר גם לצפות בו ללא עודף הפעלולים המוזיקליים והוויזואליים.

 

לא פעם, שלא באשמתו, נשמע ויליאמס בומבסטי או מלטף. כאילו הוא נגרר בכוח אחרי העדר, ואין לו ברירה אלא ליצור בדיוק את הפסקול שנשלף מהמגירה המוכנה – רגע אחד הוא יגרום לצופים להתייפח בבכי, רגע אחר הוא ידביק אותם למושב מרוב בהלה. זה אף פעם לא הולך עד הסוף. גם בפסקול שאמור לאיים, כמו ב"מלתעות", נדחפת לה מתיקות מאולצת.

 

האפקטיביות קיימת, על כך אין ויכוח, וגם המקצוענות והרצינות. אבל בניגוד למלחיני פסקולים נועזים יותר, כמו אניו מוריקונה או ברנרד הרמן, קשה להתנתק מן התחושה כי הפסקול של ויליאמס הוא בדרך כלל לא שחקן משנה בעלילה, שגונב את ההצגה בתחכום ובכישרון, אלא עוד שחקן. ככזה הוא אמנם ממלא את הציפיות ממנו ומוסיף את השכבה הרצויה, רק שהוא עושה זאת בלי יותר מדי עומק או תחכום. אלמנט ההפתעה, זה שבזכותו נותרות המחשבות על הסרט גם אחרי שהוא נגמר, אינו מתקיים. כשהמסך יורד, גם התפקיד של הפסקול הסתיים.