האיש שהכניס את הג'ז לקולנוע

 

 

הנרי מנסיני היה מועמד לראשונה לאוסקר על הפסקול שכתב לסרט The Glenn Miller Story מ-1954. הוא לא זכה אמנם, אלא שכעבור שנים ספורות, עוד לפני שהסתיים אותו עשור, טביעת ידו הייחודית כבר בקעה מכל מקלטי הטלוויזיה בארצות הברית. המוזיקה שכתב לסדרה Peter Gunn, שעלתה ב-1958, היא לא משהו ששוכחים כל כך מהר. לא פלא שרבים ביקשו אותה לעצמם ובהם אמנים במבחר סגנונות כמו אלביס פרסלי, "האחים בלוז" ו"אמרסון, לייק ופאלמר".

 

קשה לומר שלג'ז יצירתי, לא כזה הנשען על המסורת, היתה עד אז נוכחות בולטת בפסקולים של סרטים או סדרות טלוויזיה. איך מנסיני הצליח בכל זאת לדחוף אותו פנימה? התחכום שבפשטות הוא כנראה אחת התשובות. בנעימת הנושא של Peter Gunn זה מתחיל לאט, באופן מונוטוני, וככל שהקצב מתקדם כך גם נוספים עוד כלים וצלילים. השכבות האלה מכסות את המנגינה הקבועה, שאינה נפסקת כלל, אבל הן לא מסתירות אותה. גם כאשר נדמה כי יש סערה שלמה שמערבלת את החושים סביב, המנגינה הזאת נשארת.

 

שתי דקות זה נמשך, וכבר אחרי שניות אחדות הראש צולל לתוך התמונה. יכול להיות שלפני כן הוא לא סבל מוזיקת ג'ז. סביר להניח כי הצטמרר רק לנוכח האזכור של שמה. את מנסיני זה לא מעניין בכלל. מבחינתו צריך לאתגר את המוח כדי שהאדם שבתוכו הוא קיים לא יחשוב שהתמונות בלבד יספקו לו את האווירה.

 

הג'ז הזה, שיש בו גם נימה של הומור, אבל הקלילות שלו עשויה לתעתע, הופיע גם בסרט "הפנתר הוורוד" מ-1963. מנסיני, שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת הפסקול שלו, חזר לשתף כאן פעולה עם בלייק אדוארדס שיצר את הסדרה Peter Gunn. שני עשורים לאחר מכן, ב-1983, מנסיני זכה באוסקר האחרון והרביעי שלו, מתוך 18 מועמדויות, על כתיבת הפסקול לסרט "ויקטור ויקטוריה" שיצא שנה לפני כן וגם אותו ביים אדוארדס.

 

כמו בנעימת הנושא של Peter Gunn, גם בזו של "הפנתר הוורוד" יש תחושה של צעדים שהולכים וגוברים בקו ישר שלא נגמר. אלא שעם הפנתר הוורוד נדמה כי מנסיני העז להשיל מעליו את קמצוץ האפלוליות והפך את רוח הג'ז שלו לקומוניקטיבית ופתוחה עוד יותר. יש יצירות שלא מתיישנות לעולם, לא משנה כמה פעמים הקשבת להן או ראית את הפנתר מטייל על המסך, בהליכה שאננה ומשועשעת, חביב ונינוח כל כך לעומת הדימוי שיש לו בטבע. "הפנתר הוורוד" היא אחת מהן, והיא משכנעת גם כי בין הערבוב המסחרר של כלי הנגינה אין ולו אחד שנבלע.

 

ובין כל היצירות הרבות שכתב מנסיני לסרטי קולנוע אי אפשר שלא להזכיר את הפסקול של "ארוחת בוקר בטיפאני" מ-1961. הוא זיכה אותו בשני פרסי אוסקר – על הפסקול הטוב ביותר ועל השיר הטוב ביותר, Moon River, שאת המלים שלו כתב ג'וני מרסר ובסרט שרה אותו אודרי הפבורן. נהר מון, בג'ורג'יה שבסוואנה, שימש השראה. תמצית הערגה למה שכנראה כבר לא יחזור.

 

 

 

מתוך הפסקול שלו לסרט "חידון בחרוזים"