שריטה קטנה, ממש קטנה, ליד האף. האיפור מסתיר, אבל מי שירצה יצליח לראות, ויש כאלה שרואות תמיד הכל. אפילו בחושך. במיוחד בחושך. גם אם זה במועדון הכי איני באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. עוד שעה תתחיל מסיבת רווקות והיא כבר בחיים לא תספיק להגיע בזמן. יגידו עליה, לפני או מאחורי הגב, שהיא בכוונה מאחרת, כדי לדפוק כניסה עם השמלה הכי שווה. בפעמים הקודמות זה לא עבד. מה הסיכוי שהיא תצליח לשכנע אותן הפעם שזה ממש לא נכון?
אם יהיה חשפן היא הולכת משם ולא חוזרת. זה מה זה לא לעניין. גם מיושן, נוסף לכל, וילדותי ואינפנטילי. היא לא מבינה איך שירי כל כך מתעקשת לקיים את המסיבה הזאת ועוד להביא חשפן. ולמה היא בכלל חושבת שיש בזה "אקט פמיניסטי ממדרגה ראשונה" ומאיפה היא כל כך משוכנעת ש"זה שם את הגבר בעמדה המשפילה של החשפנית וגורם לו להרגיש מה עובר עליה כשכולם סביבה מחפצנים את הגוף שלה".
"באמת נראה לך שזה מעניין את החשפן? הוא עושה את זה רק בשביל הכסף!" ניסתה להגיד שוב לשירי, אחר הצהריים, בטלפון, אבל זו כנראה לא הקשיבה, על פי הלחשושים ברקע. לפחות היא לא כעסה עליה, כמו אתמול בערב, בטענה ש"לך אין זכות דיבור כי את ממילא לא פמיניסטית, ואף פעם לא היית, כי התחתנת עם כסף והבעל שלך תמיד דאג לך".
בדרך למועדון היא שמה ברקע דיסק אוסף של "אבבא". לא משנה לאיזה אירוע היא הולכת, לבד או עם יובל, זה עוזר לה להיכנס לאווירה, במקום לדפוק את הראש עם איזה משקה שמי יודע מה הכניסו לתוכו היא פשוט שותה את זה. יכול להיות שהיא היתה צריכה להישאר בבית ולהגיד שאחד הילדים שלה חולה. זה תמיד תירוץ טוב. אבל לא נעים לה מקורין, כי הן בכל זאת חברות טובות כבר מהצבא והיא זוכרת עד היום איך היתה מדברת כבר אז כמה היא מקנאת כשהיא רואה נשים אחרות מתחתנות ואיך היא פוחדת שתישאר לבד.
הטלפון הבהב בתוך התיק, אבל היא בקושי שמעה את הצלצול שלו בגלל העקבים של נעליה. גם הרעש שזינק מן הרחוב היה חזק ממנה. שמה של שירי ריצד על המסך של הטלפון הנייד. היא לא רצתה לענות לה בהתחלה, מחשש ששוב תטיף לה מוסר. בסופו של דבר קירבה את המכשיר ואמרה רק "כן", שנשמע אפילו לה קצר רוח באופן בולט.
"איפה את? את יושבת? את לא תאמיני. את שומעת? היא ביטלה את החתונה. היית מאמינה?"
"מה?"
"מה שאת שומעת. היא הודיעה לי עכשיו. ביקשה ממני להודיע לכולכן. כנראה לא היה לה נעים".
"אבל… למה? מה…"
"הם החליטו שזה לא שווה את הכסף. זה מה שהיא לפחות טוענת. נו, טוב, לא נורא. מה את נשמעת כזאת מבואסת גם כן? לפחות חסכה לנו את מסיבת הרווקות. אני תמיד אמרתי שהיא מיותרת".
*
פסים וכוכבים
מתוך פסקול המערבון האיטלקי The Gunman of Ave Maria מ-1969. לחן מרטיט: רוברטו פרגאדיו
*
פקודת היום
צוות הווי חטיבת הצנחנים מבצע את "על פסגת העולם", חידוש לשיר Top of the World של "קרפנטרס" מ-1972. הסולנית כאן היא רוחמה רז. אורי הרפז מלווה אותה
*
מפופ לשם
The Association שרים את Never My Love ב-1967. הצד הרגוע, והתמים, של הסיקסטיז
*
נטע זר
להקת Heart לא לבד. השיר Alone שלה מ-1987 היה להיט שהשתמש במוטיבים דרמטיים של אותו עשור. הרבה מאוד מכונות אלקטרוניות, צעקה בפזמון ושיער ארוך ברקע
*
ומה מוריסי היה אומר על זה
Love's young dream I'm the one who shopped you I'm the one who stopped you 'Cause in my sorry way I love you Love's young dream Are you sorry For what you've done ? Well, you're not the only one And in my sorry way I love you
יאיר לפיד, ראש ממשלת הנייר סובל הכל, זורק בכל יום במקום אחר ברחבי ישראל והשטחים את הטיוטות שלו. הצצה נדירה אל כמה מהן שנכתבו השבוע:
* אקדח שיורה במערכה הראשונה מכניס הרבה מאוד כסף לעדנה מזי"א והלל מיטלפונקט במערכה השנייה והשלישית. אני מוכרח לכתוב מחזה על פי הספר שכתבתי, "כלבם של בני יהודה". דם, מתח והרבה שרלוק הולמס לא יהיו שם – אבל אחרי שהשיירה תעבור אף אחד כבר לא ישכח מי נבח ראשון.
* נערה סתורת שיער שהכינה לי אספרסו חזק ממכונת קפה חטובה העלתה על לחייו של רוני סומק. כשאני אהיה ראש ממשלה אני אבטל את בחינות הבגרות, אבל אז מי ירצה ללמוד את השירים שלי ושלו?
* צריך לקבוע פגישה דחוף עם קובי אריאלי כדי לקדם את המיזם החדש שלנו – חתונות צמחוניות במקדונלדס. אילן לוקאץ' יעשה על זה אחר כך כתבה ב"אולפן שישי" ויגיד לפחות שלושים פעם בשלוש דקות שזה "הדבר הבא".
* לשקול שוב את ההצעה שקיבלתי, לפרסם ספא מפנק של יערות הכרמל תמורת הבטחה שעובדי המקום יצביעו לי. יש לי קשרים ב"ידיעות אחרונות", קשת, רשת ו"מעריב". אף אחד לא צריך לדעת מזה.
* עוקץ כמו יתוש ומרחף כמו עטלף – זה סלוגן טוב לקמפיין שלי?
* כדאי להתייעץ עם היועצים האסטרטגיים את מי למנות לשר ביטחון. חשבתי לערוך דו קרב או קרב אגרוף בין רוני דניאל לעפר שלח, אבל אני פוחד שהם יגנבו את ההצגה ממני. טוב, נחכה עם זה. כרמלה מנשה בטח תחזור מהאפטר עם קיטבג מלא רעיונות.
* בני היקר, עד שתתגייס כבר לא תהיה מדינה. אבל צבא ועוד איך יהיה כאן. וגם תקציב עתק לביטחון.
* לא לשכוח! להגיד בראיונות שאני קורא 15 ספרים בשבוע. פעם הייתי אומר 5, אבל עכשיו עם כל האינטלקטואלים שיש בכנסת זה כבר לא משכנע.
ניל יאנג הוא בין הזמרים והכותבים המתדפקים בכל יום ובכל שעה על דלת חיי. גם מוריסי שם, ניל טננט, ניק קייב וג'ון קייל. יש עוד רבים, וכולם יודעים שהם לא צריכים לקבל הזמנה בשביל לבוא.
הרבה זמן לא ניסיתי לכתוב שיר, שהולך בשביל הרחב בין הפופ לרוק. היום, לפנות ערב, דווקא בזמן דיקור, על מיטה זרה במרפאה תל אביבית, כשהעור נלכד במחטים, התחברו בתוך עשרים דקות המלים והבתים. הנה זה בא. השיר למטה, של ניל יאנג, נכלל באלבומו Harvest Moon שיצא באוקטובר 1992. השיר הזה, Natural Beauty, חותם את אותו אלבום צובט הלב. השיר הזה, בניגוד לשאר שירי האלבום, הוקלט בהופעה חיה. כך יש תחושה שגם אלה המאזינים לו מבעד לרמקולים שבדירתם הם חלק מן הקהל, נוכחים, לא נפקדים, בחוויה המוזיקלית והאנושית שזמר כמו ניל יאנג אוהב כל כך לשתף בה.
אל רשימה מרתקת של מתופפים שנהפכו לזמרים, ובהם פיל קולינס ודייב גרוהל, מצטרף בימים אלה גם ג'וש טילמן. הוא ניגן בתופים בלהקת הפולק המוערכת Fleet Foxes עד שהחליט שמתאים לו להיות שועל בודד, לא חלק מחבורה. זה לא היה צעד מובן מאליו, אפילו בשבילו, לעזוב פתאום הכל ולעבור אל מול המיקרופון משום שהלהקה מסיאטל זכתה לשבחים רבים והצליחה לצאת גם מחוץ לתחנות הרדיו האלטרנטיביות. אבל השעמום הכריע אותו.
אז הוא יצא במסע בוואן, בחיפוש עצמי שלא היה לו מושג מה יהיה בסופו. תוך כדי כך, כשצבר יותר ביטחון וגיבש לעצמו כיוון ומטרה, הוא גם יצר דמות מוזיקלית חדשה. Father John Tilman הוא השם. הכנסייה לא נהפכה לאולפן, הבגדים הפשוטים לא התחלפו עם גלימה שחורה. הדת היא המוזיקה אחרי הכל, ואת זה אי אפשר לשנות גם אם הראש והנפש עוברים גלגולים בשדות או מתערבלים ברחובות.
כעת, אחרי ששינה תדמית ואריזה, מוציא פאדר ג'ון טילמן אלבום סולו ראשון, Fear Fun. נע בין הפחד לכיף, הוא שר על סקס ועל מוות, נעזר בהומור כדי שייתן לו כוח. יש באלבום הזה הרבה מאוד השפעות שכבר ניכרו במוזיקה של "פליט פוקסז" ועשו אותה למרגשת ואחרת במקומות שבהם כבר אי אפשר כמעט לחדש. התמימות העצובה של שנות ה-60 וה-70, עם הרמוניות הזייתיות, הובאה, כמעט כפי שהיא, אל שנות האלפיים. מה שחיבר ביניהן לא היה נייר דבק אלא צורך קיומי לספר, במלים לא משומשות, סיפורים קצרים. הם תיארו את הרעש מסביב באופן שקט ומינורי, כמעט בשתיקה.
כך גם פאדר ג'ון טילמן באלבומו החדש. יש בו שפע של תבניות מוזיקליות שכל זמר רוק אמריקאי כבר התנסה בהן, כשביקש להרחיב את גבולות היצירה שלו. פולק, בלוז, קאנטרי ומה לא – בקול שהוא לפעמים יותר מדי רך ועגמומי, גם אם זה לא אמור להימאס לעולם, וגיטרות שממהרות לשום מקום. הוא מחבק את מה שנקרה בדרכו ובו בזמן שומר על מרחק, מתעטף בצעיף של ציניות מפני רוחו שלו שעלולה להצליף בפניו.
בין עשרות האלבומים החדשים שיוצאים בכל חודש, של זמרים ולהקות שרבים ורבות מהם יותר מדי מודעים לעצמם, הוא נשמע מעט שונה. אנושי, לא מורם מעם, עוד אדם שעובר מולנו ברחוב. בלי דירוגים נמהרים, ציונים או כוכבים – האלבום הזה מומלץ לכל אלה שמאסו בפוזה של צעירים שמשוכנעים שהם יודעים מה טוב לאחרים לשמוע.
העשבים האלה, לאורך כביש החולף על פני אזור תעשייה בין אור עקיבא לבנימינה, ימשיכו לצמוח לגובה. הקיץ יכופף את גופם, ייבש את גבעוליהם, ישרוף גם את העלים, אבל לא יוציא אותם מן האדמה. עכשיו הם עדיין נראים כמו צמחים מוגנים שאסור לקטוף. או שלאף אחד לא אכפת מהם. ממילא אם ירססו אותם או ינכשו במעדר, יצמחו אחרים במקומם.
עברנו שם, ביום שישי שעבר בצהריים, ופתאום החלטנו להיכנס לבית הקפה שהכרנו. פעם ישבנו בו לא מעט, בשעות האלה, לפני שהרדיו מתחיל לשדר שירים עבריים שקטים. עד שהחלטנו שהגיע הזמן לשנות אווירה, לנסוע גם למקומות אחרים.
הזוג הזה, בשולחן לידינו, לא נשמע תחילה קולני יותר מהאחרים. ככל שהזמן עבר, כך השיחה בין השניים הלכה והציקה. ערב קודם לכן כמעט מרטנו שיער לנוכח התוכנית הראשונה של "להציל את הנישואים" ותהינו, בינינו לבין עצמנו וגם בקול רם, מי האנשים האלה שמוכנים להיחשף כך באופן פומבי ומעליב, לטפול זה על זה האשמות מתועדות שירדפו אחריהם? יש בני משפחה ברקע ואין פתרונות פלא. 15 דקות על מסך פלזמה חדיש לא יביאו שום תהילה. הן רק יחריפו את הכאב.
והנה עכשיו, בלי הפסקת פרסומות, זוג אחר, בשולחן לידינו, גורם לנו לתהות לאן אבדה הפרטיות? לא היו שם צעקות, גם לא בכי – בכל זאת בית קפה – אבל הדרמה המוחצנת והחשופה לא איפשרה לנו או להם שום פתח מילוט. טון הדיבור, חוסר ההקשבה זה לזה וההנאה הנסוכה על פניו של הגבר כשחבט בבת זוגו הערה מתנשאת היו חסרי רחמים. לא רק בשבילם. גם בשבילנו.
הסטתי מבט, מהעיתון אל החלון, ולא ידעתי מה לעשות. האוזניים הקשיבו כבר מעצמן גם כאשר עשו הכל כדי להתנתק. פעם היו דגים, בצבע כתום זרחני, שניסו לשחות בבריכה הצרה והנמוכה שעדיין מקיפה את בית הקפה. המים כבר השחירו, הדגים חזרו אל האגדות, ובדיוק כשהרמתי שוב את עיני לכיוון החלון דלת המכונית מולי נטרקה. האיש שיצא ממנה נראה לי מוכר מאיפשהו. ידעתי היטב מיהו ובכל זאת קיוויתי שזה לא הוא. למפגשים כאלה צריך להתכונן מראש וגם אז אין סיכוי שתצא מהם בתחושה טובה.
שש שנים דחוסות באותו בית ספר תיכון. כבר עברו יותר מעשרים שנה מאז שהשער נסגר, אבל הזיכרונות צפים לפעמים ולא מוכנים לשקוע, להוריד את הראש ולחזור חזרה אל קרקעית הבריכה. האיש הזה, שנראה לי מוכר מאיפשהו, למה הרגשתי כל כך מוזר כשראיתי אותו? היינו חברים טובים, רוב הזמן, עד שהגעתי, בקושי, אל המישורת האחרונה. בתחרויות האלה יש תמיד רק מנצחים ומפסידים. הוא בטח לא יודע, אבל הוא שייך לאלה שגרמו לי לצאת בתחושת הפסד דווקא כאשר הייתי זקוק למעט הבנה.
הוא התיישב, ביום שישי האחרון, ליד הגבר שחבט בבת זוגו הערות מתנשאות. התברר שהם חברים ותיקים. ככה, שולחן לצד שולחן, ישבנו גם אני והוא, במשך חצי שעה שבה הגוף שלי התכווץ במקומו. ורציתי לפנות אליו, ולשאול סתם מה נשמע, בלי כעס או פחד אלא אפילו עם מעט גאווה. אז למה בכל זאת לא הייתי מסוגל?
בני זוג, חברים קרובים ובני משפחה, לבושים או עירומים, נחשפו מול לוסיאן פרויד והופיעו אחר כך על ציוריו, רבים מהם עצומי ממדים, גדולים יותר מהחיים. בתערוכה בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון, המקיפה 70 שנות יצירה של הצייר שמת בקיץ האחרון, מוצגים דיוקנאותיהם בזה אחר זה.
לא פעם הוא יצר, במכוון, היפוך תפקידים. הנעורים החלקים והטהורים נותרו מכוסים בלבוש, כמעט חנוקים בו. הזיקנה, על קמטיה וקפליה הבוצעים את העור, התפשטה. הגוף היה אמור להתבייש, או לפחות לחוש מבוכה, אבל הוא השאיר זאת לצופים. זו כבר הבעיה שלהם אם הם לא מוכנים להסתכל במראה.
פרויד מת, בן 88, ביולי שעבר, אמן עטור תהילה. התערוכה שתוכננה כבר לפני שנים יוצרת תורים ארוכים בכניסה אליה, שוברת שיאי מכירות, מרעידה את האזור. לא כולם יצליחו להשיג את מבוקשם. היא תימשך רק עד 27 במאי.
עברו כבר שנתיים מאז הביקור האחרון שלי בלונדון ועל הגעגועים לעיר הזאת מצליחה לכפר רק המוזיקה שבאה משם או נכתבת עליה. נשיונל פורטרט גלרי הוא אחד מחללי האמנות המרגשים ביותר שקיימים בעולם הזה, בחיים האלה. אפשר להעביר בו שעות ארוכות מול דמויות שלא פגשת מימיך. הביוגרפיה שלהם עשויה להיות זרה לך ולתרבותך, אבל הדבר לא ימנע ממך לחוש קירבה אליהם כאילו הם היו כאן, לידך, כל הזמן.
הנה סנדי ניירן, מנכ"ל נשיונל פורטרט גלרי, מוביל את אלה שלונדון אינה עירם אל התערוכה של פרויד. במשך חמש דקות בלבד, ביוזמת העיתון "פיינשל טיימס", הוא מספק סיור מאלף אל תוך החדרים רחבי הידיים שהשקט בהם גם הוא סוג של אמנות. אם אנחנו לא יכולים להגיע לשם, לפחות איש לא ימנע מאתנו להתגנב פנימה, ועוד באופן חוקי.
חוה אלברשטיין שרה את "לפתח הר געש" לראשונה ב-1971 במופע "בתוכנית יחיד". הוא הוקלט ויצא באותה שנה בשני תקליטים.
את "לפתח הר געש", שנכלל בתקליטה "בתוכנית יחיד 2" ויצא גם בתקליטה "לו יהי" מ-1973, כתב דן אלמגור. דני ליטני הלחין. מעבד השיר במופע היה אלכס וייס. מתי כספי עשה זאת בגרסה שהיתה בתקליט "לו יהי".
גם אלה שלא חיים לפתח הר געש, או למרגלותיו, יכולים להזדהות עם התחושה הזאת המתוארת כאן. אחיזה באדמה, במקום שנולדת בו, בארץ שכבר נהפכה לחלק ממך, לרע ולטוב.
מסרים פוליטיים? ודאי שיש כאן. זו תהיה היתממות להתעלם מהם. וגם אחרי ארבעה עשורים עוצמתם מהדהדת, נשפכת כמו לבה רותחת. לא משום שרק לנו אין ארץ אחרת, אלא גם מפני שלאחרים סביבנו, אלה שרבים כאן בוחרים להתכחש לקיומם, אין ארץ נוספת לחיות בה.
"מדוע זה שבים האיכרים דווקא למדרונות אשר בגדו?" הרי הם – כאן, שם ובכל מקום על פני כדור הארץ – היו יכולים לחפש "פינות שקטות, ללא עשן ורעש, ואדמה מוצקת וטובה".
העיבוד של וייס נפתח בזהירות, בצעדים מדודים של מיתרים. רק בשתי המלים האחרונות של הבית הראשון, "אחת ולתמיד", ניתן האות להגביר את הקצב. אז מצטרפים גם התופים ושאר כלי הנגינה. אז גם עולה המתח. התפרצות הר געש – באופן מציאותי וגם מטאפורי, בדמותה של מלחמה מדממת – היא משהו שסובב אותך כל הזמן. האדמה מבעבעת וגועשת, גם כאשר כאשר הר הגעש נראה שקט ורגוע.
העיבוד של כספי נפתח באופן מהוסס עוד יותר, ומיד אחר כך פונה לכיוון הפולק. הגיטרה ברקע מרוחקת רק למראית עין. היא כל הזמן בהישג יד. החלילים שקופצים על העגלה, ומאוחר יותר גם החצוצרות, לא גורמים לשיר להישמע כמו ריקוד שבטי המבקש עזרה מפני צרה. כספי פתח יותר את השיר, שחרר אותו, הרפה מעט מהדרמטיות התזמורתית. בו בזמן הוא דחף את אלברשטיין להישמע מתחננת, אפילו מקוננת, כמו בשיר עם המושפע גם מגוספל.
דני ליטני, שהלחין את השיר, חידש אותו ב-1992, באלבומו "תקופת החיץ". העיבוד השתנה: עדי רנרט יצק לתוכו צלילים אלקטרוניים, עכשוויים יותר. אבל הסגנון הבלוזי והג'זי של ליטני באותה תקופה בהחלט ניכר גם כאן, עם תנופה וכוח. הוא גם הוסיף בית חדש, שנשען על הדי האינתיפאדה הראשונה. הבית הזה חיבר בין ספר ישעיהו, יהודה עמיחי ודן אלמגור. "וכתתו חרב למזמרה ומזמרה לחרב/ וחוזר חלילה ושוב בלי הרף" הוא שר, במשפט שנלקח מהשיר "מעין אחרית הימים" מאת יהודה עמיחי.
המשורר התבסס כמובן על המשפט "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" מתוך ישעיהו ב ד. שתי המלים שתרם כאן דן אלמגור, "אחת ולתמיד", כבר היו קודם, בגרסה המקורית של השיר. כך נחתם כל בית. בלי תקווה, עם יותר מדי ייאוש, שכך היה וכך יהיה, כאן, במקום הזה, שלנו. אחת ולתמיד. החרבות לא ייהפכו לאתים, החניתות לא ישנו עורן למזמרות.
הכובע האדום שנכפה על ראשינו בכל טיול קבוצתי של תקופת הילדות לא הלך אחרינו באותו יום. חסרונו לא הורגש אבל הוא דווקא היה עשוי להתאים לאווירה.
זה כבר לא היה הגיל שבו לבשנו בגדים כמעט אחידים, ובכל זאת גם בכיתה י"א ציפו מכולנו להרגיש אותו הדבר, לא משנה היכן ומתי.
אחד במאי 1988, בדרך לעיר הגדולה והמאיימת תמיד, זו שמחוץ לקופסה המרופדת בצמר גפן. יום חופש. אין לימודים. נוסעים להזדהות עם הפועלים, במצעד של דגלים אדומים בשדרות רוטשילד.
על העיתון שהופיע בכל בוקר, בכניסה לחדר האוכל, עוד לפני הסולת והביצה הקשה, התנוסס המשפט "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". גם אם לא ידענו לעמוד על המשמר, לא היתה לנו ברירה.
ומאז אותו עיתון מפלגתי נסגר, הסולידריות התפוגגה וגם החקלאות הקיבוצית החליפה ידיים, לפועלים מהמזרח הרחוק מאוד שלא נבהלים מיבלות בידיים.
משמעות המלה עבודה לא השתנתה בשבילנו, גם אם שכרה הולך ונשחק. אבל מה אנחנו יודעים באמת על זכויות של עובדים אחרים, מוחלשים מאתנו או זרים לנו?
הם עבדים פוסט מודרניים, שהשמש בשדה מקלפת מהם את העור והאור החורך במפעל מוציא מהם את הנשמה. אלא שלהם – בניגוד אלינו – אין אפילו אפשרות להתפנק או לקטר.
זה לא אוטוביוגרפי, פרט לנוף. זה כן אישי, מבחינת ההזדהות. עוד שישה פרקים, מ-50 עד 55, מתוך "מה שצריך להוכיח" שנכתב בימים אלה ומועלה בפייסבוק. נער בכיתה ט', קיבוץ קטן בעמק חפר, אמצע שנות השמונים. איך העולם נראה מבעד עיניו אחרי שאמו עוזבת את הבית ומשאירה אותו לבד עוד יותר מכפי שהיה
50
אורן הסתכל עלי איזה שעה עד שהוציא איזו מלה מהפה. וכשזה סוף סוף קרה כבר לא היה אפשר לעצור את השטף של הדיבור, שהתחרטתי שבכלל שיתפתי אותו מלכתחילה. "אתה לא רציני, נכון?" ו"מה קורה אתך? הכל בסדר אצלך?" וגם "מה יהיה כשתגיע לצבא אם כבר עכשיו אתה משחק אותה כ"ף למ"ד שרק עושים לו פו והוא עף ברוח".
ישבנו על המרפסת ליד דירת החיילים שלו. הוא הניח את הרגליים היחפות והסדוקות על שרפרף. בסך הכל אמרתי שאני לא נוסע למחנה השומרי של חנוכה, והוא עשה מזה כזה עניין כאילו אני מודיע שהחלטתי לא להתגייס לצבא. שיתפתי אותו, כי קיוויתי שהוא יתמוך בי ויגלה הבנה, אלא שהוא רק גרם לי להרגיש עוד יותר חסר ביטחון ממה שהייתי. "מה אתה צריך, שאנשים יגידו עליך שאתה נקבה? גם ככה עכשיו כבר יש כאלה שחושבים שאתה סיסי, אז אם תעשה את זה רק תחזק את הדעה שלהם עליך".
הקולה בכוס הפלסטיק שלי כבר איבדה מזמן את הגזים. הצבע שלה הזכיר את המים שנשארים אחרי שמשרים בהם את המכחולים בשיעור מלאכה. אורן חשב שהוא מגן עלי ככה, אבל כנראה רצה רק לשמור על התדמית שלו, כדי שלא יגידו שהאח הקטן שלו חלשלוש ולא מסוגל לעשות שום דבר עם עצמו – כי הנה, אפילו לצאת למחנה שומרי של חנוכה קשה לו.
"תחשוב מה אבא יגיד אם הוא יידע שאתה לא נוסע למחנה, בלי שום סיבה, סתם כי בא לך. אם חן יכול אז גם אתה יכול". הוא היה יכול להמשיך לזרוק עלי את הטיעונים שלו עד אמצע הלילה. איזה מזל שהחבר'ה שלו באו לקרוא לו לשחק אתם כדורגל. "תחשוב על מה שאמרתי", אמר. מיהרתי לברוח משם, מהנהן בראש, ולא הבנתי למה אני תמיד זה שצריך לחשוב, ולשנות את הדעה, ולא להיפך.
51
לא מצאתי את הטלפון של מיקי בין כל המכתבים שהוא שלח לי, אז התקשרתי למודיעין. הלכתי לטלפון הציבורי במגדל המים, כשבכיס המכנסיים שקית מרשרשת של אסימונים שלקחתי מהמגירה של אבא.
שרוליק, הספרן עם המצח המקומט, לא היה במקום לשם שינוי. סיפרו עליו שהוא מטלפן לבן שלו, שחזר בתשובה, והם מדברים ביידיש. פעם אחת, כשהטלפון הציבורי עוד היה ליד חדר האוכל, ראיתי אותו עומד שם, כשיד אחת מחזיקה את השפופרת רועדת לחלוטין והיד האחרת מנגבת את הזיעה הנשפכת.
בכל זאת הצטרכתי לחכות עד שהתא הדחוס והסגור יתפנה סוף סוף ואני אוכל להיות שם בשקט. שרקה, שעובדת במתפרה ומעמיסה תמיד כמויות של כדורי בשר לנושא אוכל מאלומיניום שלה ושל בעלה, דיברה בקולי קולות בשפה שאף פעם לא הצלחתי להבין. נדמה לי שזאת היתה הונגרית, אבל אני לא בטוח. אולי זו בכלל רומנית, אלא שאין לי את מי לשאול וזה לא עד כדי כך מעניין אותי.
יכולתי הרי להתקשר מהבית, אלא שלא רציתי שאבא ישמע שאני שואל את מיקי אם אפשר לבוא אליו בחנוכה במקום לנסוע כמו כולם למחנה של השומר הצעיר. הערב כבר התחיל לרדת, בדמדומים שהם לא לכאן ולא לשם. היה עדיין אור, אלא שהוא פשוט הלך ונחלש במאבק חסר סיכוי עם הירח. מעניין מה היה קורה אם השמש היתה אומרת יום אחד שהיא לא מוכנה לזוז מכאן ושמישהו ינסה לפנות אותה.
התחבאתי מאחורי מגדל המים בכל פעם שאחד מחברי הקיבוץ עבר באזור, ברגל או באופניים. לא שאלתי אותם, אבל היה לי ברור מראש. כולם כאחד פונים לכיוון חדר האוכל, כדי לתפוס מקום לארוחת הערב.
לא רציתי שאף אחד מהם יראה אותי, גם לא הילדים הקטנים שדהרו על אופניים של שלושה גלגלים, כדי שלא ישאלו את עצמם מה הוא עושה פה? מה זה, אין לו בית להיות בו? מה, הוא צריך להתקשר מהטלפון הציבורי כמו כל המסכנים האלה שעוד לא התרגלו לרעיון שיש להם מכשיר יותר משוכלל בבית? מה לעשות שיש כאלה שלא יבינו לעולם את הצורך של אחרים לחפש דווקא דיסקרטיות מחוץ לבית של ההורים.
מחטי האורן כיסו את האדמה, בין מגדל המים להנהלת החשבונות. איך הו תמיד חונקות כל ציץ של דשא שמנסה לצמוח, משתלטות על השטח ולא יעזור כמה ממטרות ישקו אותו. רק הפטריות הלבנות צהבהבות הקטנטנות, אלה שצצות ליד גדמי העץ והכלבים משתינים עליהן, איכשהו מצליחות להשיב להן מלחמה.
בכל פעם שראיתי את עובדי הנוי מגרפים את המחטים לא הבנתי למה הם משחיתים את הזמן אם הן ממילא ינשרו שוב, מחר או בעוד שבוע, בעזרת הרוח או בלעדיה. לא עדיף להשאיר אותן ככה?
52
חיכיתי עד לרגע האחרון, יום לפני המחנה של השומר הצעיר, כדי להגיד לאבא שאני לא נוסע וזהו. האמת היא שלא היה לי אומץ לספר, אז גרמתי לו להבין לבד. כששאל אם הכל ארוז לקראת מחר אמרתי שהחלטתי להישאר בבית וזהו. הייתי בטוח שהוא יכעס. לא רק זה, על פי תזוזת הלחיים שלו ניחשתי שתיכף תתפרץ מגרונו לבה והוא יצעק "לא יקום ולא יהיה" ו"אני לא אעבור על זה בשתיקה" ו"למה אתה תמיד צריך לעשות דווקא".
אלא שהוא רק פלט "לא אז לא" והמשיך לחתוך את סלט הירקות.
אם רק הייתי יודע כמה זה יהיה פשוט. יכול להיות שהחיים שלי לא עד כדי כך מסובכים ואני רק עושה אותם כאלה?
חופש חנוכה כבר התחיל ואכלנו יחד ארוחת ערב בחדר האוכל. עלי חסה ירוקים ורטובים נערמו על הצלחת שלו, קליפות לבנות ויבשות של ביצה קשה התפזרו על המגש שלי. מלחייה, פלפלייה וכלי כסוף של מפיות חצצו ביני לבינו. רק שם, בחדר האוכל, הצלחנו להיות כל כך קרובים זה לזה מבחינה פיזית. ביום יום הקפדנו לשמור על מרחק הדדי. נדמה לי ששנינו פשוט לא אוהבים מגע.
נגה הבטיחה שתצטרף אלינו ונשמור לה מקום. אבא הזכיר את זה איזה עשרים פעם, אבל ידעתי מראש, גם אחרי שלקחתי לקינוח את הפשטידה עם הצימוקים, שאין טעם לחכות לה. היא בטח עם השופליסט הזה שלה, אם הוא עוד לא זרק אותה.
ישבנו זה מול זה, בשולחן צדדי, רק אני ואבא, סופגים את המבטים שאני לא יכול ולא מוכן להתרגל אליהם. מעלינו ניצב ציור של אברמל'ה, שהיה חבר קיבוץ אבל מת עוד לפני שנולדתי. לא הצלחתי להבין אף פעם את הציורים האלה שלו, שנתלו ברחבי חדר האוכל. היה בהם משהו גלותי, שחור ואפור. האנשים בהם תמיד הלכו כפופים, כאילו הם מפחדים מהצל שלהם.
לא הצלחתי להבין למה אבא התעקש להמשיך ללכת לחדר האוכל, יום אחרי יום, בוקר, צהריים וערב, אפילו שידע שהדיבורים על אמא לא נפסקו. להיפך, הם רק הלכו וגברו, בזמזום שלא עזב את האוזן. הייתי בטוח שככל שהזמן יעבור, כך חברי הקיבוץ ימצאו נושאי שיחה חדשים, אבל מתברר שאמא שלי עדיין מעניינת אותם יותר מאשר ממשלת האחדות של יצחק שמיר ושמעון פרס, או מלכת היופי הילה קלמן, או אפילו סו אלן ואלקסיס. עכשיו גם התחילו להפיץ שאמא "בהריון מהבחור הזה שלה ובגלל זה היא ברחה מהארץ". מאיפה הם הקריצו את השטויות האלה?
53
כולם נסעו ורק אני נשארתי. הרגשתי כמו עץ הג'קרנדה, זה שרק סבא שלי כנראה קורא לו סיגלון, מרגיש אחרי שכל הפרחים בורחים ממנו, נושרים אט אט על הכביש, לא יודעים שהאופניים והמכוניות של העוברים ושבים ימחצו אותם, או שהדבורים ימצצו להם את הצוף כאילו היה היו יתושים שרוקדים על הדם.
הכל היה כל כך ריק באזור בנייני הקומתיים של הנעורים. ריק מדי. ריק באופן מטריד. אפילו עיירת רפאים נטושה במערבונים אמריקאיים נראית שוקקת יותר. כי כל שכבה מבית הספר התיכון יצאה למחנה כלשהו של השומר הצעיר. אף אחד לא העלה על דעתו את האפשרות להישאר בקיבוץ, לבד, בלי החבר'ה. חוץ ממני. נו, ומה יצא לי מזה? כמה שאני מחכה לחופש, כשהוא כבר מגיע אני לא יודע מה לעשות בו. בטח ובטח כשאין לידי חברים שאפשר ללכת אתם לאנשהו.
האוויר עמד. לא מוכן לזוז לשומקום. שמש זועמת הטיחה את קרניה מבעד לענפי עצי האורן, גגות גני הילדים והבאר שמאז שאני זוכר את עצמי קוראים לה הבאר הישנה. זה לא היה שרב, כי בכל זאת כבר דצמבר, אלא שמזג האוויר היה קרוב יותר ברוחו לקיץ מאשר לחורף. תכננתי לנסוע למיקי אבל בסוף לא טילפנתי להודיע לו שאני בא. חשבתי שאני אראה לו שגם אני יודע להיות ספונטני, בדיוק כמוהו, כשנחת פתאום עם המשפחה שלו בשבת אחת בלי לזרוק אפילו רמז.
.אבל אבא אמר שזה לא עובד ככה, ובית של אנשים הוא לא מסעדה שאתה יכול לבוא אליה מתי שאתה רק רוצה. הוא טילפן אל ההורים של מיקי, בנוכחותי, כדי לשאול אם זה בסדר שאני אקפוץ אליהם בחופש. הם אמרו לו ש"בטח" ו"איזו שאלה" ו"גם אתה מוזמן" ו"תבואו לכמה זמן שאתם רק רוצים". לא משנה כמה הם ניסו לשכנע אותו לבוא, היה לי ברור שאבא לא יצטרף. יותר נכון, זה מה שקיוויתי שיהיה. אבל הוא התעקש להסיע אותי לשם, כבר למחרת בבוקר, והפך את כל הקיבוץ כדי להשיג רכב, אז מי אני שאתווכח אתו. זה תמיד עדיף על לנסוע לבד באוטובוס ולעשות כל הזמן חישוב באיזו תחנה כדאי לרדת כדי לא להתבלבל בדרך.
אבא לבש בגדי שבת – מכנסי קורדרוי שחורים וחולצת פלנל עם משבצות לבנות ואפורות – והשתמש באפטרשייב שהייתי בטוח שהוא כבר זרק קיבינימט. מאז שאמא עזבה לא הרחתי את הריח המתוק הזה, שדומה למטהר אוויר שתלוי במכוניות של אנשים מבחוץ – אפילו פעם אחת, גם לא בשישי בערב. הוא גם הסתרק הפעם, עמד מול המראה איזה חמש דקות, כאילו אנחנו יוצאים לאיזו חתונה או בר מצווה. לא הבנתי למה הוא משקיע ככה. הייתי בטוח שהוא הבנאדם האחרון שאכפת לו מהופעה חיצונית. אבל יכול להיות שהוא הרגיש צורך להתאים את עצמו למתרחש בחוץ. כאילו בתוך הקיבוץ הוא יכול לעשות מה שבראש שלו, אבל ברגע שהוא יוצא מהשער, בטח ובטח כשזה לכיוון תל אביב, הוא מוכרח להתנהג על פי כללים אחרים ולהיראות מכובד יותר. כדי שלא יגידו עליו שהוא שלומפר.
54
ארזתי כאילו אני נוסע לשבוע, אפילו שזה רק היה לשני לילות. לא עשיתי את זה מתוך הרגל. אני חושב שפשוט רציתי להישאר שם יותר. גם אם היה לי ברור שאני, בניגוד לרון או אבישי, לא מתרגל מיד למקום חדש ומיטה אחרת, וגם אם הבאתי בחשבון את האפשרות שאני ארצה לברוח מהבית של מיקי בתל אביב כבר אחרי עשר דקות. כי אני לא ארגיש נוח. כי אני אתגעגע הביתה. כן, דווקא אל הבית הזה שאני כל הזמן רק חושב איך להתרחק ממנו – ולא משנה אם זה הקיבוץ בכלל, הדירה של ההורים שהיא עכשיו רק של אבא, או החדר שלי בבניין הקומתיים.
ניצה ועוזי, ההורים של מיקי, חיכו לנו למטה, בכניסה לבניין, ברשמיות ובחגיגיות, רחוצים ומצוחצחים, כאילו נשיא המדינה חיים הרצוג עומד לנחות עכשיו מהמטוס ועושים לו קבלת פנים, עם מצלמות ומיקרופונים. אלא שזה היה בסך הכל רק אני ואבא, סתם שניים מקיבוץ קטן מעמק חפר, שלא יודעים כל כך איך לדבר עם אנשים זרים. אז נכון שכבר פגשנו אותם, כשהם באו אלינו הביתה, אלא שעכשיו הם נראו מכובדים כל כך, בחליפות מגוהצות, והרגשתי שאנחנו לא עומדים בסטנדרטים שלהם. אין לי שמץ של מושג אם אי פעם נוכל.
הם לחצו לנו את היד, ושוב לא הבנתי למה. יפה מצדם על הנימוס, אבל הם עוד לא קלטו שאני ואבא חוששים ממגע? אנשים אינטליגנטיים כמוהם – היא עורכת דין, הוא רופא – היו אמורים להבין את זה כבר מזמן. אבל יכול להיות שהם לא. או שסתם הם היו בטוחים שיצליחו לשנות אותנו בקטע הזה, אפילו שהייתי אומר להם מראש שאין שום סיכוי. אני יודע על מה אני מדבר.
"כאן זה קולנוע דקל, נכון?!" שאל אבא.
"כן, אם תרצו אפשר ללכת להצגה ראשונה, או שנייה", הציע עוזי.
"רק תגידו, ונזמין כרטיסים, יש לנו כאן קשרים", התמוגגה ניצה.
אבא הסתכל עליהם במבט של אחד כזה שלא יודע איך להוציא את עצמו מהבוץ שנכנס אליו. הוא שאל שאלה רטורית, כנראה רק לשבור את הקרח, לא יותר מזה. הרי ראו בבירור את השלט של בית הקולנוע, מעל מרכז מסחרי אפור שכמעט אפשר להקיף ביד מרוב זה שהוא קטן. משום מה המקום הזה לא עשה לי שום חשק להסתובב בו. אפילו שאני אוהב להיכנס למכולות וממש בא לי באותו רגע לשתות קוקה קולה רק מלראות את השלט של שם המכולת עם הבקבוקים המצוירים החומים משני צדדיו.
"מה זה, ארזת את כל הבית?" שאל עוזי למראה הצ'ימידן שלי שהיה כל כך כבד ולכן אבא סחב לי אותו. "זה היה בצחוק, כן?" הוא ביקש להבהיר, יותר מפעם אחת, והסתכל גם עלי וגם על אבא.
ניצה והפנתה את ידה לכיוון הבניין. "בואו נעלה, אתם בטח נורא צמאים. היתה לכם נסיעה ארוכה". ואני התחלתי להתחרט שלא נסעתי עם כל החבר'ה למחנה השומרי. מי היה מאמין שבסוף זה מה שיקרה.
55
הייתי בטוח שאבא יגיד שהוא ממהר הביתה, כי הוא עוד צריך לחזור לעבוד במפעל, אלא שלא רק שהוא ליווה אותי במעלית, עד לקומה התשיעית שבה היה הבית של מיקי, הוא גם נשאר לשתות קפה. עוזי אמר שהוא ממהר לקליניקה שלו ושנתראה בערב. ניצה, שאירחה אותנו, אמרה כל כמה דקות שמיקי ושגיא כבר מתעוררים ו"הם יקבלו ממני שטיפה על זה שהם לא קמו בזמן". לא היה לי נעים שיצעקו עליהם בגללי, וניסיתי להגיד את זה. היא לא היתה מוכנה לשמוע.
ישבנו בסלון ובגלל השקט שנכפה עלינו שמענו כל מיני דברים זזים אפילו שהמטבח היה מרוחק. ארונות נפתחו ונסגרו וכך גם דלת המקרר. אחרי איזה רבע שעה היא הופיעה. היא החזיקה בידה מגש ועליו קומקום חרסינה וספלים שנשארו כנראה מהמאה הקודמת והיו מעוטרים בפרחים קיטשיים כמו על השמלה של הולי הובי. האמא של מיקי נראתה כאילו היא יצאה הרגע מהסרט "המעבר להודו", אריסטוקרטית שרוצה להראות לנו, הילידים, בני השבטים שבאו מהקיבוץ הפרימיטיבי, איזו רמת חיים גבוהה יש לה ולמשפחתה. אבל עלי זה לא עשה רושם. הקפה הוא אותו קפה שחור גם אם מוזגים אותו בכוס קלקר.
כשהיא שאלה את אבא "איך אתה אוהב להמתיק?" לא הבנתי למה היא מתכוונת. הביטוי הזה נשמע לי מיושן פתאום, שייך רק לספרים שבהם עוד כותבים על כל מיני אנשים שהם "ממתיקים סוד". היה לי ברור שאבא יגיד שהוא לא שותה עם סוכר – כמעט אמרתי את התשובה הזאת במקומו – אבל הוא אמר "אחד סוכר" וכבר לקח קוביית סוכר בעצמו, כמו אלה שהאח שלי היה נותן לסוסים באורווה, כנראה כי לא היה לו נעים שהיא תשרת אותו ככה. אז מה אם הוא אורח, זה לא אומר שהוא לא יכול לעשות שום דבר לבד.
"ומה לך חמוד?" היא פנתה אלי, התכופפה עוד קצת ועוד קצת, עד שכמעט ראו לה את הציצי, ולפחות את הפס המפריד בינו הצלחתי לראות. אני לא חושב שזאת היתה הכוונה שלה כי היא מיד הזדקפה, הסיטה את גופה וסידרה את החליפה. התכווצתי בקצה הספה, צמוד אליה בלי יכולת לזוז ממנה. שמעתי את אבא מסנן, "הוא עדיין בהלם", בחיוך לא מרושע, אלא מבין ומגונן, ורציתי להגיד לו שזה לא נכון, אני בכלל לא בהלם, אבל זה לא היה המקום לריב אתו, בעיקר אחרי כל המאמץ שהוא עשה בשבילי כשהסיע אותי עד כאן ולקח במיוחד יום חופש.
"מה אתה רוצה שאני אביא לך? אה? רק תגיד, אל תתבייש. תרגיש בבית. אצלנו מרגישים בבית". ברגע שניצה אמרה את זה, סופקת כפיה, שולחת מבט משתדל ורך, מלא כוונות טובות באמת, היה לי ברור שאני לא ארגיש בבית. לא עכשיו ולא אף פעם. כי מה לעשות שהדירה הזאת גרמה לי כזאת תחושה של זרות.
זה לא רק שהיא היתה עצומה מבחינת הגודל – רק הסלון היה כמעט כפול משלנו – אלא גם השפע של הדברים בה. כל כך הרבה רהיטים, מעץ עתיק אבל מבהיק, בגוונים שונים של חום, אבל זה עוד לא הכל. היו גם הרבה המון עבודות זכוכית, ויטראז', קרמיקה ודברים מהסוג הזה. לרגע הרגשתי שאני באיזו חנות. רק היה חסר הפתק "שברת שילמת" שיזהיר אותי לא לגעת בשום דבר, כי גם ככה אומרים שאני קצת פלגמט.
ניצה המשיכה לדבר, ואני לא שמתי לב שהיא פונה אלי. עד כדי כך הייתי שקוע בבית והסובב בו. בכל פעם הבחנתי במשהו חדש. למשל, שמאחורי החלון הענק יש עציצים עם צמחים ופרחים בכל מיני גדלים שהזכירו לי משתלה. הייתי כבר בבתים של אנשים בעיר, אצל הדודים ואצל חברים של ההורים, אבל דירה כזאת עוד לא ראיתי. זה היה יותר קרוב לארמון.
"אני יודעת מה אתה רוצה". כשניצה אמרה את זה, בטון שמח ומשוחרר, היא נשמעה כמו אחת שגילתה משהו אחרי שחיפשה אותו שנים. קיוויתי שהיא תביא לי קולה, כי הייתי מה זה צמא. אבל זה לא היה אפילו קרוב. היא פנתה לכיוון המטבח וכשחזרה ממנו החזיקה שוב מגש, הפעם לא חגיגי ונוצץ, אלא בצבע אדום, עשוי פלסטיק. היו עליו צלוחית עם גלידה בטעם מוקה וניל, בקבוק עם תרכיז פטל, כוס גבוהה ושקופה, לא מזכוכית, וקנקן מים.
למה היא מתנהגת אלי כאילו אני ילד קטן? אמנם אני נראה ככה, אבל אני לא. יכול להיות שהייתי צריך להגיד לה מה אני רוצה לשתות, וזהו, אלא שאז היא בטח היתה חושבת שאני פרימדונה ויש לי דרישות. כי מה היה קורה אם לא היה להם קולה במקרר? היא היתה צריכה לרדת במיוחד בשבילי למכולת כדי לקנות בקבוק.
אבא קם ושאל אם היא צריכה עזרה, כי זה בהחלט נראה כבד והוא כבר סידר מקום על השולחן בסלון, אלא שהיא מיד סימנה לו להישאר לשבת. קלטתי עליה, עוד כשהיא באה לבקר אצלנו בקיבוץ, שהכל היא אוהבת לעשות לבד, והיא לא סובלת שמתערבים לה בחיים. אז למה היא עושה את זה לאחרים? הנה למשל, הדבר הבא שהיא שאלה, עוד לפני שהתיישבה, היה "אז מה שלום אשתך? למה היא לא באה? אני נורא רוצה לפגוש אותה".
הסתכלתי על אבא. הוא לא אמר לי, אבל אני בטוח שהשאלות על אמא יצאו לו כבר מכל החורים. עוד לא סיפרתי למיקי מה בדיוק קרה, לא שאני יודע בדיוק, אז אין שום סיכוי שאני אגיד לאמא שלו. "היא נורא עסוקה", אמר אבא ובלי להסתכל מה התגובה של ניצה קם, סידר את מכנסיו מאחור, ושאל "איפה כאן השירותים?"
יפה מצדו. למה הוא השאיר אותי עם ניצה לבד? על מה יש לנו לדבר?
לאורך מסלול בלתי נגמר שיוביל אל מדרון הם נעים. זה לצד זה. מתחככים, מתנגשים, עוקצים, מתרברבים. שני גברים שהיו פעם ילדים אבל עוד לא עזבו את מגרש המשחקים. זו תחרות, בלתי מוכרזת, שנועדה להכריע מי הכי חזק מביניהם. אלא שכלל לא בטוח שגם הוא ישרוד.
Far Away Places, הפרק השישי בעונה החמישית של "מד מן", נחתם בלי שיר המלווה את כותרות הסיום. זה קרה גם בפרק לפניו, Signal 30, ועשוי להעיד על מגמה. החיים בתוך ומסביב למשרד הפרסום סטרלינג קופר דרייפר פרייס הולכים ומתקשחים ככל שמתקדמות השנים עד שאפילו המוזיקה כנראה כבר לא יכולה לספק נחמה.
בעוד Signal 30 התמקד בעיקר בעלייתו ונפילתו של פיט – מתחנחן וחלקלק כהרגלו – דווקא כאשר התאמץ להיות חברותי יותר והרגיש כי העולם הוא קוביה לרגליו, הרי ש Far Away Placesחזר שוב אל הגיבורים האמיתיים של הסדרה, דון דרייפר ורוג'ר סטרלינג. בכל פעם שצצות דמויות אחרות במשרד הפרסום המבקשות לתפוס את מקומם, מזכירים אלה כי איש לא יוכל להתחרות בהם, פרט להם עצמם.
נכון שגם פגי כיכבה בפרק הזה, והיתה תקיפה יותר מתמיד. אבל נוכחותה רק העידה כי יחסי הכוחות בין הגברים לנשים, במשרד ומחוץ לו, עדיין ברורים וחד משמעיים. ניצנים של פמיניזם לא ישנו אותם ואת החומה המפרידה בין שני המינים.
פגי קיבלה הזדמנות זוהרת להוביל, בהעדרו של דון, אלא שהיא רצתה יותר מדי, בעיני איש חברת "היינץ" שעמד מולה. הוא לא התלהב מהפרסומת שהציעה כי מלכתחילה לא נתן לה שום סיכוי, ביחס פטרוני ומתנשא. המהלומה שספגה, בגלל רצונה לעמוד על שלה, להוכיח כי גם לה יש דעה, גרמה לה לחזור אל הזירה התבוסתנית שבה ניצבה בראשית דרכה במשרד.
גם דון ורוג'ר הלכו לאחור בפרק שהיו בו קפיצות בזמן. הן טלטלו את הצופים במכוון, כדי לגרום להם לנסות להיכנס לתוך ראשם הסחרחר מכימיקלים או טבע חונק. המפגשים ביניהם במשרד, ביתר שאת בעונה הנוכחית, הם בדרך כלל חטופים, רגעיים, כמעט אקראיים, אבל העבודה היא רק אחד הדברים המשותפים להם, כביכול מרכזי אבל בעצם שולי, רק רקע למתרחש בחוץ.
קורבנות של תרבות הצריכה שהם תוצריה, פרסומאים שמוכרים לציבור מוצרים שהוא יכול להסתדר בלעדיהם – שניהם משיגים את מבוקשם, בלי מאמץ, בהינף יד, רק כדי לחפש את הדבר הבא, להניח עליו את היד. הזלזול שלהם בנשים, וביתר שאת בבנות זוגם, נובע מתוך התחושה הגברית היהירה שהן צריכות להודות להם על כך שבחרו בהן, ולא באחרת.
היהירות היא שמניעה אותם ובו בזמן גורמת להם לברוח, באופן פיזי וגיאוגרפי, אל משהו שייתכן כי כבר אינו קיים אפילו בדמיון. העולם סביבם ממשיך להיסדק, אבל הם מתעלמים מהשבר. מילא זה שהם לא מוכנים לשמוע אדם אחר, שיחלוק על דעתם, או יבקש, בלי כוונה, לערער את ביטחונם, למה גם כאשר מדובר בבנות הזוג שלהם, אלה שאמורות להיות הקרובות אליהם מכל, הם לא מוכנים להקשיב? האם זהו הפחד שהן יהיו חזקות מהם?
כותב, קורא,עובד בעיתונות.
