הקאמבק של העשור

איאן ברודי, סולן "לייטנינג סידס", חוזר לאחר עשר שנות הפסקה. ב-18 במאי ייצא Four Winds, התקליט החדש של להקתו. בראיון ב"גרדיאן" הוא מסביר את הסיבות לשתיקה הממושכת שגזר על עצמו: סדרה של טרגדיות משפחתיות, ותחושה ש"כולם סביבי הפסיקו לאהוב מוזיקה, הכל נשמע תעשייתי כל כך".

בימים אלה, שבהם מציינים באנגליה 20 שנה לצאת תקליט הבכורה המושלם של "סטון רוזס", כדאי להטות אוזן גם אל "לייטנינג סידס" שהחלה לפעול באותה תקופה ומשום מה נדמה שלא ממש פרצה מחוץ לגבולות בריטניה. וגם במולדת היה לה צפוף, עם או בלי קשר ליריבות בין "בלר" ל"אואזיס". רק שיר אחד שלה, "Three Lions" , דורג במקום הראשון במצעד הבריטי, בעיקר משום שנכתב כהימנון לנבחרת הכדורגל האנגלית ב-1996 כאשר אנגליה אירחה את גביע העולם.

לברודי, שעבד בעברו עם "אקו והבאנימן" ועם "הפול", יש קול שכביכול עומד בסתירה לכל מה שייצג הבריט-פופ. הוא רך מדי, כמעט צפצפני או מתנצל. והמראה העכברי בוודאי לא סייע לו להיהפך לאליל נערות. עוד לא מאוחר להתאהב בו ובקולו.

 

Ghosts, הסינגל החדש של "לייטנינג סידס"

<a href="http://www.exego.net/admin/

 

מכה מתחת לחגורה
גם מיקי רורק – אחד מאלילי נעורי, בעיקר בגלל "ראסטי ג'יימס" – חווה בשנה האחרונה קאמבק מדובר. הוא אמנם המשיך להופיע בסרטים במשך כל השנים, אבל יש מי שמייחסים לו היעדרות ממושכת מן המסך למשך 15 שנים, אולי משום שרק ב"המתאבק" הוא מגלם שוב תפקיד ראשי.

הסרט, שזיכה אותו בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר, עורר בי תחושה מוזרה. מעולם לא הייתי חובב של תחרויות WWF. עם זאת צפיתי בהן באדיקות, גם אם לא בריכוז מלא, בכל מוצאי שבת בערוץ המזרח התיכון (כן, יש ערוצים תמוהים יותר מערוץ ביפ וערוץ 24), רק כדי להיות כמו חבר'ה ולהישאר מעודכן. לא נעים להודות, אולי יש ילדים קטנים ונשים בהריון בסביבה, אבל המכנסונים של קרי ואן אריק משכו את תשומת לבי יותר מאשר התחרויות עצמן. שלא לדבר על כך שהאמנתי שהן אמיתיות, ואני נגד אלימות.
ו

הסרט "המתאבק" רווי אלימות כזאת. אף על פי שהדם בה הוא מזויף, במשך רוב הקרבות נאלצתי להסיט את הראש לצד, כי לא יכולתי שלא לרחם על דמותו של רנדי (דה ראם) רובינסון בגילומו של מיקי רורק, שסופג עוד ועוד מפלות, אבל יודע לקום ברגע הנכון ולהראות מה הוא שווה באמת.

לכן אי אפשר שלא להעריך אותו – גיבור שירד מנכסיו, אנטי גיבור בחברה שסוגדת אך ורק לגיבורים.
רנדי, לוזר שבקושי מחזיק מעמד כעובד זוטר בסופרמרקט, יוצר קשר עם קסידי (מריסה טומיי), כנראה החשפנית היחידה שד"ר גדי טאוב לא תיחקר לצורך ספרו החדש "אלנבי". האנלוגיה בינה לבין רנדי היא שבעצם מחזיקה את הסרט ומספקת לו את התנופה הדרושה בכל פעם שנדמה כי הרוח עומדת לצאת מהמפרשים.

 

שניהם, מעצם מקצועם והלבוש המינימלי, מוכרים לא רק את גופם אלא גם את נשמתם. הם חושפים את עצמם, אך ורק תמורת כסף, מחפשים ללא הרף את אהבת הציבור, את הרגע שבו יריעו להם, אבל נותרים בסופו של דבר בודדים, תועים באפילה, חסרי זהות.