ברנרד הרמן, שמת החודש לפני 34 שנים, הלחין מוזיקה למחול ולתיאטרון, אבל זכור בעיקר בזכות תרומתו העצומה לקולנוע. הוא עבד בין השאר עם אורסון וולס ("האזרח קיין", "האמברסונים המופלאים"), מרטין סקורסזי ("נהג מונית"), פרנסואה טריפו ("הכלה לבשה שחורים") ובריאן דה פלמה ("הזדמנות שנייה"), אבל סרטיו של אלפרד היצ'קוק הם כמובן אלה שהביאו לו את תהילתו. קשה לתאר את "ורטיגו", "פסיכו", "האיש שידע יותר מדי" או "מזימות בינלאומיות" ללא הצלילים המצמררים ומקפיאי הדם שיצר הרמן. הוא אחד מאלה שהצליחו בעצם לעשות את הבלתי אפשרי – להכניס דרך הדלת האחורית את המוסיקה הקלאסית אל מדיום שנועד בעצם להיות בידור להמונים.
בראיון רדיו, שנערך עמו בערוב ימיו, הוא מספר על חשיבות הפסקול בקולנוע. זו האמנות החשובה ביותר לדבריו במאה ה-20, אף על פי שבתחילת דרכה לא התייחסו אליה ברצינות, כפי שקרה עם הגרמופון. המוזיקה בסרטים, הוא אומר, צריכה לספק את מה שהשחקנים אינם יכולים לומר. להביע את תחושות השנאה, האהבה, את יצר הנקמה. ויש לו גם הצעות למלחינים עכשוויים שכותבים לקולנוע.
<a href="http://www.exego.net/admin/
אלפרד היצ'קוק מציע כיצד להקשיב למוסיקה בסרטיו.
<a href="http://www.exego.net/admin/
הכינורות האלה, תמיד הם מבשרים רעות. פסקול הסרט "פסיכו".
<a href="http://www.exego.net/admin/
לא, זו לא נעימת הפתיחה של הסדרה "מנהרת הזמן"… זהו פסקול הסרט "ורטיגו".
מי אמר שמוסיקה לא יכולה לגרום לקלסטרופוביה? נסו לדמיין מה חש קארי גרנט ב"מזימות בינלאומיות", שרוי במלכוד ונתון במרדף אינסופי.
<a href="http://www.exego.net/admin/
אל תיתנו לשלווה המוסיקלית הפסטורלית הזאת לבלבל אתכם. מתוך "מארני".
<a href="http://www.exego.net/admin/
מתוך "הכלה לבשה שחורים". מה, עוד לא קראתם את ספר השיחות המרתק בין טריפו להיצ'קוק?
<a href="http://www.exego.net/admin/
התזמורת הפילהרמונית של פראג מנגנת את נעימת הסרט Twisted Nerve, מותחן בריטי מ-1968. קוונטין טרנטינו השתמש בה ב-2003 בסרטו "Kill Bill" (אתם לא באמת מצפים שאכתוב "להרוג את ביל")
<a href="http://www.exego.net/admin/
מתוך הגרסה המקורית של "פסגת הפחד" מ-1962. העיבוד המחודש של מרטין סקורסזי נעשה כעבור 29 שנים.
<a href="http://www.exego.net/admin/
מרטין סקורסזי עבד עם ברנרד הרמן בסרט "נהג מונית". הרמן השלים את כתיבת פסקול הסרט ביום מותו.
קשה להאמין שלסרט היתה עוצמה כזאת לולא המוסיקה הזאת. הסקסופון המדוכדך, שמשלב בין קלאסי לג'ז, מחבר את הצופים אל דמותו המעורערת של הגיבור, טראביס ביקל, כמו הקדמה למה שצפוי לקרות בהמשך.
*
לא על פי הספר
ויליאם סטיירון, שכתב את "בחירתה של סופי", "וידויו של נאט טרנר", "חשיכה נראית" וספרים אחרים, מת לפני כשלוש שנים. אבל משפחתו מנהלת כעת מאבק משפטי נגד בית ההוצאה לאור רנדום האוס. הסיבה? היא מעוניינת ששמונת ספריו יועלו בגרסה אלקטרונית בהוצאה אחרת, אופן רואד, המתעתדת להוציא בקרוב גם את "מלכוד 22" באופן דומה.
לטענת המשפחה, כפי שכתבה אתמול מוטוקו ריץ' ב"ניו יורק טיימס", הזכויות הן שלה משום שספריו של סטיירון, יליד 1925, יצאו עוד לפני שאנשים שיערו בנפשם שיום אחד ישתמשו בקינדל או באחד מאותם מכשירים שבהם אפשר לקרוא בלי להזדקק לנייר.
מאבקים משפטים מן הסוג הזה הם עניין נפוץ בשנים האחרונות בעולם המו"לות האמריקאית. סופרים רבים ובהם ולדימיר נבוקוב, ג'וזף הלר וראלף אליסון מתו בטרם שנקבע מי יקבל את הזכויות על הגרסה האלקטרונית של יצירותיהם. בהוצאות לאור מבקשים להרוויח כסף קל על חשבון הסופרים המתים, אבל היורשים שלהם אינם מוכנים לוותר בקלות על ההכנסות הצפויות.
*
חדש, חדיש ומחודש
חדש
<a href="http://www.exego.net/admin/
החורף הגיע, וגם טורי איימוס. תקליט אולפן 11 במספר, Midwinter Graces.
חדיש
<a href="http://www.exego.net/admin/
אלי גולדינג זכתה בפרס תגלית השנה הבאה של מבקרי העיתונים בבריטניה
ומחודש
<a href="http://www.exego.net/admin/
להקת "המחפשים" (The Searchers( ) בחידוש לשיר החד פעמי של "הרונטס"
פוסט מצוין, איתמר.
ברנרד הרמן הוא מהמלחינים האהובים עלי.
בכל פעם שאני צופה ב"נהג מונית", אני נדהם מהמוזיקה, ומהאופן שברנרד הרמן ידע לשרת את האוירה והעלילה בסרטים שהוא הלחין להם פס קול
כאשר שני גאונים (היצ'קוק והרמן) נפגשים
רשימה נהדרת. הפסקול של הרמן ל- "פסיכו" הוא ללא ספק מן הגאוניים יותר בתולדות הקולנוע. זוהי ממש יצירה קלאסית, טורדת מנוחה. לא פחות מהסרט עצמו, וכל השטיקים הגאוניים שהיצ'קוק שתל בו.
בייחוד תודה על הקישור לראיון עם הרמן ברנארד.
אחד הדברים הכי פחות אינטואטיבים והכי קשים בשבילי בעשיית סרטים זה העבודה על המוסיקה. הייתי שמח לשבת שעות ולהקשיב לו מדבר.