לפני כמה חודשים השתעשעתי ברעיון לשלוח הצעה לכמה שיותר בלוגרים להשתתף בפרויקט "ספר הילדים והנוער האהוב ביותר". תיכננתי להציע להם שהוא יעלה בו-בזמן אצל כל אחד מהם בפסח. בסופו של דבר ויתרתי כי זה היה נראה מסובך ומורכב מדי. לקראת שבוע הספר, שנפתח היום, החלטתי בכל זאת להעלות את הפרויקט כחלק מסדרת פוסטים על ספרות וספרים שיהיו כאן במשך השבוע הקרוב. פניתי רק לכמה כותבים, אלה שידעתי כי ישתפו פעולה, אבל אני מזמין בכל זאת את הבלוגרים האחרים באשר הם להצטרף. קריאה נעימה.
על אהבות שלנו
"פליקה עמדה והביטה בו. עיניה הגדולות היו עצומות למחצה. שער גופה היה פרוע מאוד. רגליה לא ניצבו בקו ישר מתחת לגופה, אלא היו פשוקות מעט. אולם אוזניה היו נטויות קדימה. דומה היה שהקשיבה, ששמה לב. היא לא פחדה"
(עמ' 171)
כשהייתי ילד הלכתי כמעט בכל יום לספריית הילדים הקטנה של הקיבוץ. זה מה שקורה כשהספרנית לא מסכימה לך לקחת יותר מספר אחד בכל פעם. קראתי ספרים של ז'ול ורן, אסטריד לינדגרן, דה אמיצ'יס, דבורה עומר, גלילה רון פדר, דורית אורגד, אורי אורלב ועוד רבים אחרים, אבל הספר שהכי נקשרתי אליו היה כנראה "הנערים מרחוב פאל" של פרנץ מולנאר הידוע גם בשם "מחניים". וכי איך אפשר שלא להזדהות עם נמצ'ק, הנער החלשלוש בעל הכוח העצום? נהרות של דמעות נקוו בעיניים בכל פעם שהגיע העמוד האחרון. בעצם הרבה לפני כן.
את הספר "ידידתי פליקה" שכתבה מרי אוהרה גיליתי רק בשנות ה-20 לחיי. כמו הרבה ספרי ילדים שנכתבים לנערים הוא נועד בעצם למבוגרים. כי רק כאשר אתה כבר מבוגר אתה יכול לנסות ולחזור באמצעות הספרים או הכתיבה אל החוויות שהיו לך ולגלות אותן מחדש דרך דמויות אחרות. מעולם לא פגשת אותן, אולי הן בכלל פרי הדמיון של הסופר, אבל דווקא בגלל זה אתה מזדהה עמן ועם תחושותיהן. גם אם נולדת בקיבוץ בישראל והן בכלל חיות בשבדיה, יפאן או ארצות הברית, כולכם הייתם פעם ילדים והרגשתם דברים שחשבתם שרק אתם מרגישים. עד שפתאום מתברר שזה בכלל לא נכון. שיש עוד אנשים כמוכם. הם קיימים. בתוך הספרים ומחוץ להם. צריך רק להעיף מבט.
"ידידתי פליקה" ראה אור בארצות הברית ב-1941. בישראל הוא יצא כעבור 38 שנים בתרגומה של אבירמה גולן בסדרת ספרי מרגנית המופלאה. גיבור הספר הוא קן, נער שאינו מתחבר עם הסביבה. אביו, קצין לשעבר, חושב שהוא סתם מטומטם ובוודאי לא מוצלח כמו האח הגדול. האמא מנסה לגונן על הבן, אבל הוא רוצה להיות גבר ולהוכיח לכולם, ובעיקר לאביו, שגם הוא יכול לאלף סוס. שיש דברים לא פחות חשובים מלימודים. אז מה אם מוריו בבית הספר רוצים להשאיר אותו כיתה? מה הם כבר מבינים מהחיים שלהם.
זהו סיפור חניכה, התבגרות ואהבה בין נער לסייחה. הוא בוחר לגדל אותה, אף על פי שידוע כי היא הסייחה הכי מופרעת באזור. הוא רוצה לאלף אותה, ואולי בתוך תוכו יודע שכך יצליח לאלף גם אותו. הוא נקשר אליה כי הוא מזדהה עמה, מרגיש כמוה דחוי ועזוב. אבל הוא יודע שרק בזכותה יוכל להראות לאביו הנוקשה ולאחיו הספקן כי הוא אינו פחות טוב מהם. רק בזכותו הם יבינו שם היא אנושית וגם לה מגיע לחיות.
*
סיפורו של אלוף
אורי קציר (הבלוג שלו http://www.aplaton.co.il)
אי-שם, בשנות העשרה הראשונות של חיי הייתי צרכן נלהב של "ספרי כתרי", סידרה של תרגומים ליצירות מופת ספרותיות לנוער. סף האיכות של הספרים הללו היה גבוה, התרגום היה באיכות טובה, כל עלילה ריתקה בדרכה שלה ואני מצאתי את עצמי בולע אותם בתאווה. בין השאר היו שם "השבוי מזנדה", "סיירת ורה קרוז", "אי האלמוגים", "בת מונטסומה", "אחרון המוהיקנים", "מוטל בן פייסי החזן", "ג'ינג'י", "נסיכה קטנה", "מרד בספינה באונטי", "הצבעוני השחור", "פוזמק העור", "נער ושמו סמית", "קול קדומים", "אמליה דיטריך" ו"מונפליט". מדי פעם אני גם שב ורוכש ספר זה או אחר מאותה סדרה. כל הספרים הללו עדיין מצויים אצלי (למעט אחד שהשאלתי פעם לבחורה שהכרתי ומאז לא שבתי לראותו) והשם שלמים ומרתקים כבעבר. מספר הפעמים שקראתי בהם משתקף היטב במראם הבלוי והמרוט.
את הספרים הללו נהגתי ליטול עמי אל אחד מאתרי ההתרגעות שלי בכרמליה, שכונה חיפאית שקטה שבה גדלתי, הממוקמת על מדרונותיו המערביים של רכס הכרמל. שני מאתרים אלה היו עצים. על אחד מהם מיסמר מאן דהוא כמה קרשים, מה שאיפשר לי לשבת עליהם, לתלות את שקית הניילון עם הכריך על ענף או זיז כלשהו ולקרוא בניחותא. האחר, שבנקודה נמוכה של הגזע שלו התפצל לענפי משנה מרוחקים זה מזה ויצר בכך מקום קטן ונוח לישיבה, צמח בחלקו הגבוה של ואדי שיח, ערוץ ציורי ומוריק שעל חלקו הצפוני העליון יושבת השכונה בה גדלתי. שם ישבתי בשלווה ובלעתי אותם בזה אחר זה, מדמיין פעם אחר פעם שאני נוטל בהם חלק, משתתף בהרפתקה או חולם לשחק מי מהם בסרט. הרבה שעות איכות עברו עלי כך, ובמידה רבה הספרים הללו עיצבו את אופיו של בסיס המידע הספרותי שלי. אחד מהמהנים ביותר שבהם היה "אלופי וילובי", ספר אדום כריכה שכתב ברנש שלו הכרתי אז, טלבוט ביינס ריד.
שמו של ריד כמעט ואינו מוכר כיום בישראל. גם בין המעטים שמכירים, רק בודדים יודעים שמדובר במספר אנגלי מוכשר שחי ופעל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. ריד הלך לעולמו בגיל 41, הרבה יותר מדי מוקדם עבור כישרון מבריק מסוגו. יחד עם זאת, גם מה שהספיק להותיר אחריו די בו כדי לרתק, להפליא ולהביא כל אדם סביר לידי התפקעות מצחוק. הוא הוא שהיה אחראי יותר מכל אחד אחר בתקופתו להתפתחותו של ז'אנר ספרי הפנימיות ובתי הספר.
הקריירה הספרותית של ריד, בנו של חבר פרלמנט ידוע לשעבר, החלה כאשר כתב שני סיפורים שמטרתם הייתה לגרום הנאה לאשתו. הוא שלח לכתב-עת ספרותי חדש סיפור בשם "הכדורגל הראשון שלי", והעורך התלהב ממנו עד כדי כך שפרסם אותו בשער הגיליון הראשון שלו. ריד חיבר עתה את "נערי ההיסטוריה האנגלית", סיפור בהמשכים שפורסם אף הוא באותו כתב-עת וזכה להצלחה נאה. עד מהרה התבקש לסקר עבור כתב-העת את מרוץ הסירות המסורתי בין אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. לאחר מכן כתב סידרה של סיפורי ספורט המתרחשים בבית הספר פאנקהרסט. גיבור קבוצות הכדורגל, החתירה והקריקט של פאנקהרסט, נער בשם אדאמס, התקבל כדמות אמינה על קוראי כתב-העת במידה כזו שרבים מהם שיגרו מכתבים לעורך ובהם ביקשו להעביר לו מסרי הערכה והוקרה. חלק מהמכתבים הגיעו מבתי ספר אחרים לנערים, שראשי קבוצות הספורט שלהם ביקשו לתאם, באמצעות כתב-העת, התמודדות ספורטיבית מול אדאמס וחבריו מפאנקהרסט. ריד קרא – ונהנה מכל מילה.
באוגוסט 1879 כתב ריד את מה שנחשב לסיפור הפנימייה הרציני הראשון שלו, "צרותיו של דודלר". אחריו באו נוספים: "הרפתקאות שעון בשווי שלוש גיניאות" (1880), "ידידי סמית"' (1882), "אלופי וילובי" (1883-1884), "רגי'נלד קריידן" (1885), "כלב בעל שם רע" (1886-1887), "שליט הקונכיה" (1889), "סר לודר: ימי המלכה בס" (1890) ו"טום, דיק והארי" (1892). מרבית סיפוריו עוסקים בבתי ספר ציבוריים, מאפיין מפתיע למדי אם מביאים בחשבון שריד עצמו לא התחנך מעולם בפנימיות אלא היה תלמיד בית ספר יומי רגיל. בסיפורים אחרים עקב אחרי גלגוליהם של תלמידים העוזבים או מסיימים את לימודיהם, עוברים לעיר הגדולה ומתמודדים עם בעיות קיומיות. הפופולריות שלו בבריטניה הייתה אדירה. האצ'ינסון, עורכו של כתב-העת B.O.P בו פורסמו רבים מסיפוריו, ציטט לאחר מותו של ריד מכתב שקיבל מנערה מוויקטוריה, אוסטרליה, בה סיפרה על חיבתה לספרי ריד ועל העידוד שהיא שואבת מדמויותיהם של תלמידים הנאלצים להיאבק על מקומם במדרג ההררכי של בית הספר שלהם, כמו רג'ינלד קריידן בספר הקרוי על שמו וכמו רידל, גיבור "אלופי וילובי".
וילובי
למרבה ההפתעה, רק יצירה אחת של ריד תורגמה לעברית. למרבה השמחה, הייתה זו דווקא "אלופי וילובי", אולי ספר הפנימייה המרנין והסוחף ביותר שקראתי מימי.
אין בכוונתי, כמובן, לזלזל כהוא זה בספרים אחרים שהשתייכו לסוגה הזאת. להיפך. בימי ילדותי נהגתי להעביר שעות בביתו של חברי הטוב יאיר כשאני קורא מתוך ספרי ההרפתקאות של אנת'וני באקרידג' על הרפתקאות הנער ג'נינגס בפנימיית לינבורי; קראתי בשקיקה את "ימי בית הספר של תום בראון" שכתב תומאס יוז; ועמדתי על סף דמעות שעה שגמאתי את סיפורו של פנחס שדה "הגנב", המספר על מתי, היתום האומלל שאימו נטשה אותו ואבית מת עליו ולאחר שהועבר לפנימייה קטנה בשרון עבר מסכת שלמה של התעללויות מצד נערים גדולים וחזקים ממנו. ועוד לא הזכרתי את "התאומות בפנימיית סנט קלייר" הקליל והעליז של אניד בלייטון ואת תעלוליו של פרא בפנימייה החקלאית חושחש מיסודו של פוצ'ו (שהוא, לטעמי, אחד מגדולי ההומוריסטים שצמחו לנו אי פעם – אבל על כך בהזדמנות אחרת).
אבל ב"אלופי וילובי" יש משהו מיוחד. הדמויות משורטטות בחן כובש לב והעלילה משובצת במעשי משובה ותחרויות ספורט. רקמת היחסים המורכבת בין ותיקי הפנימייה לטירוניה משקפת מצוין את בית הגידול בו צמחו מיליוני ילדים בריטיים במשך מאות בשנים.
וילובי היא פנימייה גדולה באזור בלתי ברור של אנגליה. מבנה בית הספר טיפוסי למה שאנו מכירים מפנימיות בריטיות, כולל בית הספר לקוסמים הוגוורטס מסדרת הארי פוטר. התלמידים מחולקים לבתים או לאגפים, ובראש כל אחד מהם עומד מורה בכיר. ממש כפי שבבית הספר לקוסמים עומדים סוורוס סנייפ בראש בית סלית'רין, מינרווה מקונגל בראש בית גריפינדור, פיליוס פליטיק בראש בית רייבנקלו ופומונה ספראוט בראש בית הפלפאף, כך קורה שבווילובי המנהל ושני מורים בכירים במיוחד הם גם מנהלי שלושת האגפים. ולא זו בלבד, אלא שאגפים אלה קרויים על שמם: אגף פַּרֶט, אגף ולץ' ואגף המנהל. לכל האגפים יש מאפיינים בולטים. אגף המנהל נחשב כמי שיש בו ריכוז גבוה של תלמידים איכותיים; אגף פרט מתמחה בתלמידים בעלי יכולת ספורטיבית גבוהה; ואילו אגף ולץ' נחשב למוזנח ולפרוע שבין כל האגפים ולמעשה בכך ייחודו העיקרי. תלמידיו הם פורקי עול, מחוסרי משמעת ובעלי הישגים נמוכים. מעין "מחזור מאו-מאו" נוסח וילובי.
היריבות הקיימת בין האגפים ברורה. התחרות מתבטאת בעיקרה במישור הספורטיבי, כאשר המאבק העיקרי הוא בין שני המאורגנים יותר שביניהם, הלא הם אגף פרט ואגף המנהל. הפַּרֶטים הם קולניים יותר, נערצים יותר על בני השכבות הנמוכות ומקרינים תחושה שחלוקת הכוח בין אגפי הפנימייה אינה עושה עימם צדק. יריבות זו, המוטמעת היטב בדפוסי הפעילות של בתי הספר הבריטיים, תהיה אחת מנקודות המפתח להבנת הספר כולו.
החלוקה המעמדית הקיימת באנגליה מזה מאות שנים אינה פוסחת גם על בתי הספר שלה. בראש הררכיית הלומדים עומד המוכתר (Captain, במקור), תלמיד מצטיין המקבל לידיו את הסמכות לפקח על נושא הלימודים והמשמעת בקרב התלמידים. המוכתר רשאי להטיל עונשים ויש בידיו גם סמכויות נרחבות של ארגון פעילויות חברתיות – אם כי אלה חייבות להשתלב במסגרת פעילויות החובה של בית הספר. המוכתר, הממונה לתפקידו על ידי מנהל בית הספר, הוא גם התלמיד המצטיין בקרב שכבת הבוגרים של בית הספר. קריטריון זה, כפי שנראה בהמשך, הופך לבעייתי במיוחד בהמשך העלילה.
מתחת למוכתר מתפקדים ראשי האגפים, גם הם תלמידים. מאחר והמוכתר מכהן גם כראש האגף שאליו הוא משתייך, ברור שישנם עוד שני ראשי אגפים נוספים. כדי לאכוף את המשמעת באגפיהם נעזרים ראשי האגפים במשגיחים. בדרך כלל מדובר בתלמידים בוגרים אחרים, המתפקדים ביומיום במסדרונות בית הספר. משגיח המבחין בעבירת משמעת יכול לשגר את המפריע אל המוכתר כדי שהלה ישפוט אותו ויטיל עליו עונש כלשהו. מרבית העונשים המוטלים בהקשר זה הם ריתוק לחדרי המגורים (אם יש פעילות ספורטיבית במגרשים) או לפנימייה (אם מתירים באותו יום לתלמידים לצאת לעיר הסמוכה), וכן העתקה של טקסט קלאסי כלשהו (יצירותיו של המשורר הרומאי וירגיליוס פופולאריות למדי בהקשר זה).
תלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר נהנים משירותיו של פָּג (המונח המקורי הוא fag, אך בתרגומו העברי של אוריאל אופק קיבלה ה"פ" דגש, אולי במטרה להגביר את קליטות המונח מבלי שהמתרגם ייאלץ למצוא לו מקבילה בעברית – שהרי בישראל אין מקובל השימוש בפגים), תלמיד של אחת הכיתות הנמוכות שנגזר עליו להיות משרת ונושא כלים. תלמידי שכבות הביניים, אלה שהם צעירים מכדי להנות משירותי פג ומבוגרים מכדי להיות פגים בעצמם, מצויים במעין שטח הפקר, ומכאן כינויים (בתרגומו של אופק) – "פקירים".
מינוי מעורר תסיסה
עלילת הספר נפתחת בהתמודדות בין נבחרות האתלטיקה של וילובי ושל בית ספר לונדוני בשם רוסון. וינדהם, המוכתר הפורש שזוהי לו התחרות האחרונה בה הוא משתתף לפני כניסתו לעולם המבוגרים, מנצח במרוץ המכשולים ובריצת המייל ובכך פורש עטור תהילה. במקומו ממנה מנהל בית הספר" ד"ר פטריק, תלמיד בשם רידל. אם קראתם מה שנאמר לפני שלוש פסקאות ודאי תזכרו שהתנאי המוקדם למינוי הוא היותו של המוכתר תלמיד מצטיין. אין ויכוח על כך שהישגיו של רידל בלימודים הם מצוינים בכל קנה מידה, אבל בשונה מקודמיו – ובעיקר מווינדהם, שקדם לו – אין לו שום נטייה לספורט. למעשה, רידל הוא "יורם" במלוא מובן המילה: שקוע בלימודיו, יושב בית באופיו וחובב בילויים שהסוער ביותר ביניהם הוא שתיית תה שלווה אחר הצהריים. יש לו רק חברים מעטים. בבית ספר בו הצטיינות בספורט (בעיקר בקריקט, באתלטיקה ובחתירה) נחשבת לתנאי לעלייה במדרג החברתי, לחוסר העניין של רידל בספורט יש משמעות ברורה: הוא אינו מקובל על מרבית התלמידים. הוא גם אינו טורח להסתופף בחברתם של ה"מקובלים" למיניהם, שאורח חייהם סוער ופרוע בהרבה משלו.
מינויו של רידל מעורר תסיסה עצומה בין התלמידים. למדנות נטו אינה בדיוק התכונה העיקרית אותה הם מחפשים במנהיגם החדש. רידל עצמו אינו בטוח שהוא מתאים לכך ואף מביע את ספקותיו באוזני המנהל פטריק, אך זה האחרון אינו זז מדעתו. חלק מהמשגיחים (נערי הכיתות הגבוהות, כזכור) אף משגרים עצומה למנהל בית הספר ומבקשים ממנו לשקול מחדש את החלטתו – אך הלה מסרב בתוקף לעשות כן.
בתגובה על המינוי השנוי במחלוקת מחליטים רבים מהנערים הבוגרים (ובעקבותיהם הרוב המכריע של ה"פספוסים") להעמיד מתוכם מוכתר אלטרנטיבי. הנבחר שלהם, ללא עוררין, הוא בלומפילד, אתלט מצטיין ואדם הגון ביסודו אך תלמיד בינוני ומטה. הגרעין הקשה של התומכים הם הספורטאים המצטיינים מאגף פרט וכן רבים מאגף ולץ' הפרוע וחסר המשמעת. מאחר ואין הם יכולים לשנות את עמדת המנהל הם מחליטים להביע את מחאתם באופן משעשע למדי: הם םשוט מתייחסים אל בלומפילד כאילו הוא המוכתר בפועל ולא רידל. גם חלק מתלמידי אגף המנהל, שאליו כזכור משתייך המוכתר החדש, אינם מאמינים בו במיוחד.
אלה הן הנסיבות הבעייתיות המלוות את כניסתו של רידל לתפקיד. על כך נוספת התחייבות שנתן למוכתר הפורש, וינדהם, להשגיח בשבע עיניים על אחיו הצעיר, תלמיד הכיתה השלישית בבית הספר. וינדהם הצעיר הוא בחור הגון, אבל בעל נטייה להסתבך בצרות, כפי שמעיד עליו אחיו הבכור. ואכן, חלק גדול מהספר קשור בניסיונותיו של רידל לחלץ את וינדהם מהחברה הגרועה שבחר לעצמו: שני משגיחים בשם סילק (המכהן גם כראש אגף ולץ') וגילקס (מאגף המנהל). וינדהם הצעיר מוחמא מהתעניינותם של שני תלמידים בוגרים בו ובמעשיו. הללו, מצידם, מהקשים ממנו שוב ושוב "הלוואות" קטנות, נוטלים אותו עימם למקומות בילוי מפוקפקים בשלפורט, העיר הסמוכה, ובכלל מהווים השפעה שלילית ברורה עליו.
סילק וגילקס מבינים שכדי להשאיר את וינדהם הצעיר תחת חסותם, עליהם לנצל את תמימותו. הם נוטלים אותו עימם למועדון לילה מפוקפק בשלפורט, ומניחים לו להאמין כי רידל יודע על כך. זוהי עבירת משמעת בלבד, אבל סילק וגילקס גורמים לו לחשוב שמדובר בהפרה רצינית הרבה יותר ושמכאן והלאה עליו למלא את רצונם או שיביאו לסילוקו מווילובי בשל אותה עבירה. רידל, מצידו, מנסה לקרב את וינדהם להעבודה שלווה ומועילה בספריית בית הספר – מקום שבו גם יוכל להתרחק מהישג ידם של שני הנערים הבוגרים ממנו.
בינתיים, מנצלים התלמידים את רפיונו של רידל בהשלטת משמעת לשם ביצוע תעלולים שונים ומשונים. כמה תלמידים מהכיתות הנמוכות משיטים סירה בנהר, מבחינים בסירה שבה יושב אדם שלראשו כובע עם סרט כחול (צבעו של אגף המנהל), מתנגשים בה בכוונה, הופכים אותה על פיה – מה שמביא לכך שהחותר נופל מייד המימה – ונחרדים לגלות שקורבנם אינו אלא המורה הנערץ, מר פרט. בהזדמנות אחרת תוקפים כמה מתלמידי אגף ולץ' חדר מגורים של יריביהם מאגף פרט. האחרונים, המקבלים על כך אזהרה מראש, מכינים תגובה מהירה: דלי מים מעל הדלת, חוט דק נמתח בגובה הקרסול והנצורים אוספים לידיהם מכל הבא ליד כדי להטילו בפולשים. אלא שאיתרע מזלם וכאשר נפתחת הדלת נכנס פנימה לא פחות ולא יותר מאותו מר פרט. הוא סופג מקלחת מים צוננים, נכשל בחוט וסופג מטח של נעלי בית ומגבות. רק לאחר שהמורה ההמום כבר נכנס לחדר ודלתו נסגרת שוב, מגיעים הוולצ'ים הפרועים, מטילים פנימה פצצות סרחון מזוויעות ומאלצים את הנוכחים לרדת על ברכיהם ולמלמל דברי כניעה משפילים כתנאי להסרת המצור ולהפסקת פעולות האיבה.
מוקד אחר לפעילות תוססת הוא הפרלמנט של תלמידי וילובי. זהו מוסד המנוהל כולו על ידי התלמידים ואילו המורים נמנעים מהתערבות במתרחש בו. כל תלמיד מייצג, לכאורה, איזור בחירה אחר באנגליה, בדיוק בהתאם למבנה הפרלמנט הלונדוני. מליאת הפרלמנט בוחרת "שרים". שר הפנים, למשל, מתבקש להשיב על שאילתות הקשורות במשגיחים; הלורד הראשון של האדמירליות (מה שיכונה מאוחר יותר בשם שר הימייה) אמור להשיב על שאלות העוסקות בתחרויות שיט; וכן הלאה. בפרלמנט מתברר לראשונה עד כמה חלשה שליטתו של רידל בתלמידים הכפופים, לכאורה, למרותו. בלומפילד, המוכתר מטעם המשגיחים, נבחר בהצבעה כיו"ר הפרלמנט, תוך הפרה בוטה של המסורת לבחור לתפקיד זה את המוכתר. אגף המנהל, אליו משתייך רידל, נמנע בהצבעה. גם ה"שרים" החדשים אינם בדיוק ממצטייני התלמידים בווילובי. על כל אלה מוסיפים תלמידי הכיתות הנמוכות המקימים את "מפלגת הטילים" המשעשעת, המתמחה בהצעות לסדר פרובוקטיביות וביצירת מהומות משעשעות במהלך הדיונים.
ראש אגף ולץ'
מהפכה נוספת קורמת עור וגידים אצל מנהל הפנימייה, ד"ר פטריק. הלה נוקט צעד מפתיע כאשר הוא משכנע את רידל להפוך ללא פחות ולא יותר מאשר ראש אגף ולץ'. הוא סבור כי אישיותו השקטה של רידל תשפיע לחיוב על אגף עוין ופרוע זה. בתחילה מתייחסים לכך גם הוולצ'ים עצמם כאל הלצה. אלא שעד מהרה הם נוכחים לדעת שלא זו בלב ד שהש אינו נורא כל כך אלא שאף יש בו הרבה מן החיוב. הוא משכנע במהירות את תלמידי הכיתות הנמוכות להקים מועדון קריקט משל עצמם ולהתחיל להתאמן במקצוע הספורט הפופולארי ביותר בווילובי. שני המשגיחים הבוגרים, סילק (שהודח מתפקידו כראש האגף לטובת רידל) וטקר, מנסים לאיים עליו כדי שיחדל ממה שהם רואים כהסתת התלמידים הצעירים נגדם, אך ה"פספוסים" כבר גומרים בדעתם להתייצב לצד רידל ובכך מסייעים לו בראשית התנהלותו באגף.
רידל עצמו מוביל את אימוני תלמידי המכינה של אגף ולץ' ומגלה כישרון מפתיע. עד מהרה זוכה הנבחרת שלו להצלחה רבה. הוא עצמו מוכר על ידי בלומפילד, ראש נבחרת הקריקט, כאחד החובטים הטובים בבית הספר – ומוזמן לנבחרת הקריקט של וילובי. בלומפילד אף דוחה את מחאות חבריו מאגף פרט המפצירים בו לבטל את זימונו של המוכתר השנוא. רידל אף ממלא תפקיד מפתח בניצחונה של נבחרת וילובי על נבחרת יורקשייר, לקול תרועות חניכיו מאגף ולץ' שלראשונה מזה זמן רב מאוד יוצגו בכלל בקבוצה כלשהי של בית הספר. בשלב מאוחר יותר מצליח רידל, הפעם כמאמן, להביא את מכינת הוולצ'ים לגדול הישגיה: הנחלת תבוסה אדירה לנבחרת מכינת אגף פרט.
הכרתו של בלומפילד בהצטיינותו של רדיל היא רק שלב אחד בדרך להערכתו אותו כמוכתר טוב ויעיל. שלב נוסף בתהליך זה הוא טיפולם המשותף של השניים בפרשת הבחירות. תלמידי וילובי מחליטים להתערב בבחירות לפרלמנט הנערכות בעיר הסמוכה. הם תומכים נמרצות במועמד הליברלי, שהוא קרוב משפחה של אחד התלמידים – ומתנגדים בחרי אף למועמד השמרני, שלהוותו אינו קרוב של אף אחד מנערי הפנימייה. העיסוק הקדחתני בבחירות והרצון לסייע בכל דרך אפשרית למועמד המועדף עליהם, מביא כמעט את כל התלמידים להפר איסור מפורש של המנהל ולצאת העירה ביום הבחירות. רידל מכין רשימה של החסרים ושואל את בלומפילד אם ברצונו למסור למנהל בנפרד את רשמית הנעדרים מאגף פרט. בלומפילד – וכמוהו גם פיירברן, ראש אגף המנהל החדש – מסמיכים את רידל למסור את הרשימה כולה. כך מקבל רידל, סוף סוף, הכרה דה-פאקטו במעמדו כמוכתר היחיד בווילובי.
נערי וילובי הנוהרים העירה מסתבכים כהוגן בליל הבחירות. עד מהרה מעבירה אותם התלהבותם מגילויי תמיכה קולניים במועמדם (יש לזכור כי לתלמידים אלה אין כלל זכות הצבעה) לפגיעה מילולית, ולאחר מכן גם פיסית, בפעילי המפלגה היריבה. התלהטות הרוחות מביאה לתגרות ידיים ולקרב של ממש ברחובות שלפורט. תושבי העיר הזועמים פותחים במירדף אחר התלמידים כדי ללמדם לקח והללו נסוגים בהמוניהם לעבר וילובי. רידל מבחין שווינדהם הצעיר נפל והוא מוטל בין רגלי ההמון. הוא מזנק אליו כדי להצילו מהתושבים הזועמים ולאחר שהסיפור מתפשט ברחבי וילובי, הוא אף זוכה על כך להערכה רבה.
המרוץ הגדול
אבל עם כל הכבוד לכל אלה, מרכזו של הסיפור הוא תעלומת המרוץ הגדול. בשיאה של עונת הספורט מתכוננים הכול למרוץ סירות בנהר הסמוך בהשתתפות צוותי החותרים של אגף פרט ואגף המנהל (אגף ולץ' הפרוע אינו בדיוק גורם של ממש בתחרויות הספורט). הצוות של הפַּרֶטים נחשב כאחד החזקים באי-פעם חתרו בווילובי. צוות אגף המנהל, לעומת זאת, מצוי בתהליכי התגבשות ראשוניים. ראש הצוות, פיירברן, מזמן להפתעת כולם דווקא את רידל השקט לשמש כנווט – והלה מפגין כישרון לא רע בכלל. בנוסף, הוא גם זורק מהצוות את גילקס, שמגלה חוסר רצון בולט לחתור בניווטו של המוכתר. אותו פיירברן מתגלה בהמשך העלילה כמשענת יציבה ותומכת עבור רידל עצמו – על אף שבתחילת הדרך היה גם הוא, ככולם, מסויג ממינויו למוכתר.
האימונים המשותפים מביאים להגברת ההרמוניה בצוות אגף המנהל. ביצועיו מביאים להערכה כללית כי הפער האיכותי בין שני הצוותים הצטמצם עד כדי כך ששוב לא ניתן לקבוע חד-משמעית כי הפַּרֶטים יביסו את יריביהם. ביו המרוץ עצמו "דומה היה כי השאלה איזו סירה תנצח במרוץ הייתה שאלת חיים ומוות לבית הספר ולתלמידיו". הקהל גודש את חופי הנהר וצופה בשקיקה באימונים, התוצאות נרשמות ומשוות בקפידה והבדלי הסגנונות ומשקל החותרים הם עניין לשיחת היום. הדעה הרווחת היא כי הפַּרֶטים ינצחו, אם כי בהפרש קטן למדי.
המרוץ עצמו צמוד מאוד. בעיקול הנהר מובילה סירת הפַּרֶטים בהפרש של כחצי סירה. רידל מנווט בזהירות את סירת אגף המנהל בעוד שפרסון הפרטי כמעט חותך את מסלול יריבו במטרה לקצר מעט את אורך מסלולו. "בסיום העיקול נמצאו הסירות בקו ישר כמעט, וכל הגאי מושך בכוח את מיתר ההגה לימין. ואז הזדעזעה לפתע סירת הפַּרֶטים וזעקה רמה פרצה מפיו של פרסון. עוד רגע וחרטום הסירה פנה הישר לכיוון הגדה; רק פקודתו המהירה של בלומפילד – 'אחורה!' – מנעה מן הסירה להיתקע בחוף".
סירת אגף המנהל ממשיכה לשוט ללא הפרעה אל קו הסיום. אלא שאיש לא התעניין עוד במנצחים. בדיקה מהירה של סירת הפַּרֶטים העלתה כי מיתר ההגה היה קרוע והוא שהביא לסטייתה הפתאומית של הסירה מהמסלול. סיומו הבלתי-צפוי של המרוץ הוליד תחושות של זעם ואכזבה, שאף התגברו לאחר שהתגלה כי המיתר נחתך בזדון. רבים מהנערים הימרו על ניצחון הפַּרֶטים ואלה גם תבעו עתה לערוך מרוץ חוזר, משום שלטענתם אגף המנהל ניצח בדרך לא הוגנת. מובן מאליו שכל החשדות בנושא חיתוך מיתר ההגה הופנו כלפי המנצחים – אבל הללו הכחישו אותם בכל תוקף.
התעלומה המגולמת בשאלה "מי חתך את מיתר ההגה" אינה מרפה מווילובי. תפנית מסוימת מתחוללת כשלרידל מגיע פתק אנונימי הדוחק בו לדבר עם נער הסירות. רידל ממלא אחר עצה זו ומגלה כי נער הסירות ראה את העבריין כאשר פתח את בית הסירות לפני המרוץ, אך הלה הספיק להימלט לפני שהספיק לעמוד על זהותו. אפס, חותך המיתר הותיר אחריו בבהלה את האולר שבו ביצע את העברה. רידל מזהה את הכלי כאולרו של וינדהם הצעיר, קונה אותו מנער הסירות ושב מדוכדך לחדרו. הוא משוכנע כמעט לחלוטין שראייה זו מצביע על כך שווינדהם, המשתייך לאגף המנהל, הוא האיש שחיבל בסירת הפַּרֶטים. מכאן ואילך מתייסר רידל בשאלה מה לעשות עם גילויו החדש. מצד אחד הוא מחוייב כלפי התלמידים לחקור כמיטב יכולתו את הפרשה שהמיטה קלון על בית הספר. מצד שני, הוא אינו רוצה לסבך את וינדהם הצעיר בשערורייה שתביא לסילוקו מבית הספר.
דווקא סכסוך פתאומי הפורץ בין שני מרעיו של וינדהם, סילק וגילקס, מביא בעקיפין לפתרון הבעיה הזו. רידל מוצא אותם מחליפים מהלומות זה עם זה ומזמן אותם למשפט בחדרו. במהלך חילופי הדברים הנרגזים מגלה סילק לרידל כי גילקס, יריבו מאותה קטטה, הוא שחתך את מיתר ההגה. יתר על כן, סילק אף מספר כי הוא עצמו שלח לרידל את המכתב העלום שמציע לו להיפגש עם נער הסירות – משום שרצה להפליל בכך את וינדהם, שאת אולרו נטל גילקס בהשאלה כדי לבצע את חיתוך המיתר. בשיחה שמקיים רידל עם גילקס מאשר האחרון את דברי סילק ומגלה כי התכוון בכלל לחתוך את מיתר סירתו של אגף המנהל, אך בשל האפלולית ששררה בבית הסירות כששהה שם ובגלל הצורך להימלט משם במהירות – טעה וחתך את מיתר ההגה של הסירה הלא נכונה. הניגוד לסילק, גילקס מתחרט באמת ובתמים על מעשהו וכך קל יותר לרידל לסלוח לו. טיפולו של רידל בעניין זה מהיר והחלטי. הוא מעדכן את בלומפילד, ראש אגף פרט, במתרחש. לאחר מכן הוא משגר את סילק וגילקס למנהל ודואג לכך שהלה יתייחס בשיקול דעת נכון גם לאותה עבירת משמעת של וינדהם, שבסך הכול בילה במועדון לילה מפוקפק פעם אחת בלבד, אבל נסחט על ידי שני הבוגרים כאילו מדובר בעבירה גרועה בהרבה.
הברית החדשה
הסתלקותו של הענן הקודר משמי וילובי מביאה לברית ידידות חדשה בין רידל לבלומפילד. שני הכוחות החזקים בבית הספר מאחדים שורות לפעילות משותפת. תקרית נדירה מביאה לכך שברית זו שוב אינה נושא לפקפוק או ללגלוג. בלומפילד תופס כמה מחבריו כשהם מבצעים עבירת משמעת קלה שבעבר נמנע מלדווח עליה. במקום להתעלם מעבירה זו או לשפוט אותם בעצמו (כמוכתר אלטרנטיבי), הוא מורה להם להתייצב למשפט אצל רידל. השניים מזדעזעים מההוראה, המבטאת מבחינתם שינוי של כל מה שהורגלו אליו באותה שנה. בלומפילד מוותר להם הפעם, אך מתרה בהם שישובו למלא אחר הוראות בית הספר. תקרית קטנה זו מותירה בקרב התלמידים רושם עצום.
את החותמת הסופית לעידן החדש מעניק בלומפילד , המודיע בישיבה חגיגית על התפטרותו מתפקיד יו"ר הפרלמנט. "התיישבתי על הכסא הזה בגלל רדיפת כבוד", הוא מתוודה, "ברוב טיפשותי אפשרתי לכם לבחור אותי לתפקיד הזה. ואני מתבייש על כך. רבותי, אינני המוכתר של וילובי, ומעולם לא הייתי מוכתר. אין לי זכות לכהן בתפקיד זה. המעשה היחיד שאני יכול לעשות עכשיו כדי לתקן את מה שקלקלתי הוא להתפטר – ואמנם אני מתפטר". רידל, שנבחר במקומו, זוכה לתשואות אדירות מי אותו קהל עצמו שלא היה מוכן להצביע עבורו לתפקיד המוכתר בתחילת אותה שנה. אכן, הוא רכש בהצלחה רבה את אמונם של הנערים.
*
מכתב קטן
בתור ילדה קראתי כל כך הרבה ספרים – את ספריית הילדים של הקיבוץ סיימתי תוך שנה, וצריך לקחת בחשבון שבקרתי שם רק בחופשים – שממש קשה לבחור ספר אהוב אחד. האם זה יהיה הספר החתום הראשון שלי, "לאן נעלם קפטן קוק" של דבורה עומר? או הספר החתום השני, "הציפור הלבנה" של שלמה אבס, שממש הערצתי בילדותי?
או "הילד הזה הוא אני", כי פעם דני קרמן בא לבניין שלנו לבקר שכנים, וקראו לי במיוחד לבוא לפגוש אותו, כי חיפשו ילד שבטוח קרא את הספר, והיה ברור שזו אני? או אולי "אליפים", כי מאוד הרשים אותי לגלות שאסתר שטרייט וורצל גרה בבית הפרטי עם הבריכה שצמוד לבניין של דודה שלי? (הבית ההוא כבר נהרס, בנו שם בניין). אגב, גם השם שלה מאוד הרשים אותי. שטרייט וורצל, איזה שם!
מאוד אהבתי שהקריאו לי את "הבית של יעל". ספרי "רמונה" היו הראשונים שנגעו לי בלב, אחר כך היה זה "אורה הכפולה", שהרשים אותי כל פעם מחדש ובאמת היה אחד האהובים. אבל אולי כדאי לבחור דווקא בסדרת "מרים" (מר יואף, מר גדליהו, מר בולמוס, מר טמבל) בגלל הערך הרגשי – בכל פעם שסבתי ז"ל באה לבקר אצלנו, נהגה להביא לי ספר נוסף בסדרה, עד שהיו לי כמעט 15 ספרים.
אפשר להמשיך כך עוד ועוד, ובאמת אהבתי כל כך הרבה ספרים – וגם קראתי אותם יותר מפעמיים. מכל ספריי השכלתי, אבל יותר מכולם בלט "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא, הספר שהיה שייך במקור לאימא שלי ולאחיה כשהיו ילדים, ותמיד חיכה לי בחופשות בקיבוץ. לו הייתה זכות ראשונים לפני כל ספר בספרייה.
מעבר לסיפורים המשעשעים (צירציר הצרצר הקולני היה כוכב) ולאיורים המקסימים, נמשכתי לרעיון שיכול להתקיים קשר ידידותי בין מבוגר לילד, גם אם המבוגר הוא לא ההורה. בספר הזה גם התוודעתי לראשונה לרעיון המכתבים, ומייד התחלתי ליישם עם חברות, אפילו שהן גרו אתי באותו בניין. בורלא כתב כדי לספר ולא כדי לכתוב, וההבדל, גם אם הוא דק, משמעותי בעיני מאוד.
*
בחור באדמה גר לו הוביט
בסוף חודש מרץ 1991 התיישב עם ישראל בהסיבה אל השולחן, סיפר ביציאת מצרים וחגג את ליל הסדר. כשעה לפני תחילת האירוע המרכזי התכנסה משפחתי בביתה של סבתי לטקס הפתיחה הרשמי, הלא הוא טקס הענקת מתנות החג. אני לא זוכר מה קיבלתי מסבתי או מדודיי, אבל אני זוכר טוב מאוד מה קיבלתי מהוריי. זה היה ספר שחור שעל כריכתו הקדמית הופיע ציור, לא מאוד מוצלח, של נוף הררי. מעל הציור, באותיות של קידוש לבנה התנוסס השם "הוביט".
באותה תקופה, סוגיות של נימוס בסיסי לא מאוד הטרידו אותי. בנוסף, הייתי די רגיל לכך שכשאני יושב עם המבוגרים בחדר האורחים בביתה של סבתי, אני ניגש לספריה, מוציא לי ספר ומעלעל בו. לכן, הרגשתי מאוד נוח לפתוח את הספר החדש שלי, ולהתחיל לקרוא את הפסקה הראשונה של הספר:
"בחור באדמה גר לו הוביט. לא חור מזוהם וטחוב, המלא שלשולים וריחות שופכין, אך גם לא מחילה חשופה חסרת כל ריהוט לשבת עליו, או כל דבר-מאכל לטעום ממנו. מחילה של הוביט היתה זו ופירושו-של-דבר – נוחיות. המחילה היתה בעלת דלת עגולה בתכלית, ירקרקת, דמוית צוהר, ובדיוק באמצעיתה ידית פליז מבהיקה. הדלת נפתחה למבוא דמוי-מנהרה. מנהרה נוחה ונקייה, בעלת קירות מקורים ורצפת אריחים מכוסה שטיחים, מרוהטת בכיסאות מבהיקים ולאורך הקירות שורות-שורות של קולבים למעילים וכובעים – ההוביט מכניס אורחים הוא."
ואכן, ההוביט מכניס אורחים הוא. הוא הזמין אותי להמשיך ולקרוא בו, ואני ניצלתי את ההזמנה עד תום. קראתי עוד על מחילתו של ההוביט, למדתי שהמחילה שייכת להוביט אמיד בשם בילבו בגינס, הוסבר לי מהו בכלל הוביט ומדוע הסיפור שיסופר בעמודי הספר הוא סיפור שאינו מאפיין הוביטים. מהר מאוד הצטרפו דמויות נוספות לסיפור, והוצגתי בפני גנדלף הקוסם, טורין אוקנשילד הגמד ובני לוויתו דאולין, באלין, קילי, פילי, דורי, נורי, אורי, אואין, גלואין, ביפור, בופר ובמבר. החבורה העליזה כולה התיישבה לאכול במחילתו של בילבו, ואף אני ומשפחתי נקראנו אל שולחן הסדר. אלא שאני לא יכולתי להניח את הספר מידי. אז לקחתי את הספר איתי אל השולחן, הנחתי אותו על ברכיי והמשכתי לקרוא בו. להוציא הפסקות קצרות פה ושם (בכל זאת, צריך לאכול, צריך לשתות וצריך לקרוא את קטעי ההגדה שהמבוגרים החליטו שאני אקרא), קראתי לכל אורך הערב. בנשימה עצורה ליוויתי את בילבו במערות שמתחת להרי הערפל, ניסיתי לנחש את פתרונן של החידות שחדו הוא וגולום זה לזה, רכבתי עימו על כנפי נשרים ותעיתי בעקבותיו באפלת יער מירקווד.
הערב התקדם, ובילבו וחבריו הגמדים לקחו אותי בעקבותיהם אל העיר שעל האגם ועד למאורת הדרקון שעל ההר הבודד. הייתי כל כך מרותק, עד שכאשר חסל סידורו של פסח, הגעתי אל סופו של הספר. למחרת בבוקר קמתי מוקדם, וקראתי את הספר בשנית, מכריכה אל כריכה.
מאז קראתי בספר עוד פעמים רבות (לדעתי, רק ב"שלושה בסירה אחת" קראתי יותר), וכל פעם היתה מענגת לא פחות מקודמתה. למעשה, הדפדוף בספר לצורך הכנת הפוסט העביר בי חשק עז לקרוא אותו שוב. נדמה לי שכך אעשה.
[…] שבוע הספר השנה. זה עסק מאוד נזיל), ולכבודם הזמין אותי איתמר זהר ליטול חלק בפרויקט מיוחד, ולכתוב כמה מלים על ספר ילדות […]
ואוו, איך שקראתי את הנושא, רציתי להמליץ על ספר סוסים משלי – סוסת הערבה של הלן גריפיתס. ספר נפלא, מדהים ויפהפה. מופת. אולי בהזדמנות אכתוב עליו.
עוד לא קראתי. רשמתי לעצמי
[…] שבוע הספר, איתמר זהר ביקש פוסט על ספר הילדים האהוב (כאן הפרויקט המלא של איתמר), ואני התחלתי לשבור את […]
כשהייתי ילד כ"כ אהבתי את בן המלך והעני של מרק טוויין אותו קראתי בתרגום מעט ארכאי.נדמה לי שלא היה ספר שכה אהבתי בילדותי ולמרות שהוא פחות נחשב מטום סוייר והקלברי פין (שאליהם משום מה פחות התחברתי) תמיד יש לו פינה חמה אצלי בלב.
אחד הספרים הקסומים שקראתי הוא "עמק החיות המוזרות" של טובה יאנסן. היא פינית, היא כתבה בשוודית, ובילדות לא יכולתי להינתק גם מסדרת הטלוויזיה ששודרה אצלנו, בשחור לבן – ועודי מאוהבת במומינטרולים של עולמנו.
טובה יאנסן! פשוט נפלאה. אני קראתי את סדרת הספרים שלה רק בתור מבוגרת, אבל כשהייתי ילדה ראיתי את הסדרה המצויירת. היא יצרה עולם מופלא, מצחיק וחכם. שלא לדבר על האיורים…
כבר שנים אני רוצה לקרוא את ספריה. עוד לא הספקתי. בקרוב
העטיפה של 'אלופי וילובי' זרקה אותי תוך שנייה איזה 20 שנה אחורה.
אני לא זוכרת כלום מהספר אבל מסתבר שהאיור שעל הכריכה היה טמון עמוק במוח, רק מחכה להזדמנות לצאת.
כשאני קראתי אותו, בסוף שנות החמישים, הספר שיצא בהוצאת עם עובד נקרא "זקני בית הספר בוילבי". שם הסופר שהופיע על העטיפה היה ר. טלבוט והוא תורגם בידי א. אחירב (סמיאטיצקי). השפה שהיתה ארכאית אף לתקופתה הוסיפה רבות לקסמו של הספר.
כל העטיפות של סדרת כתרי היו משגעות בצבעוניות שלהן
רציתי להגיד את מכתבים לליאורה, אבל גלית כתבה אצלה ולא ניתן היה ללכת שם על החוף ברגליים יחפות*, אז הנה אני פה.
ושלושים וחמישה במאי, שמאוד השפיע עלי, וכל הספרים של דבורה עומר – כמעט על כולם. וספר עם שירים (של עודד בורלא, שירים מכל הצבעים) שהרבה מאוד מהם דקלמתי בעל פה. והרעיון להזכיר פה גם כאלה שאני לא הכרתי מ-ב-ו-ר-ך
*הדרך שלי לספר שאי אפשר היה להשאיר תגובה בבלוג של גלית…
איך עוד לא קראתי את הספר הזה?
איזה יופי!
הספר הכי הכי שלי הוא ללא כל ספק או תחרות הסיפור שאינו נגמר, ואפילו כבר כתבתי על זה
אבל גם כל הקסטנרים וגם ידידי מרחוב ארנון וניסים ונפלאות והמסע אל האי אולי ונוריקו סאן ואלה קארי וד"ר סוס (אם לדייק, כילדה הכרתי רק את שני חתול תעלול ואת גדליהו והמיסטוק, השאר הגיעו אח"כ) וסדרת המרים וטובה יאנסן אתה באמת חייב לקרוא ו..ו..ו…..כל כך כל כך הרבה…(-:
אני אהבתי את "אבא ארך רגליים" של ג'ין וובסטר: [ אחיינית רחוקה של מארק טווין]: ירושה אבוט היא עניה, לכן נדבן עשיר שולח אותה ללמוד. התנאי היחיד שהוא מעמיד לה זה לכתוב לו מכתבים, בלי להכירו.במכתבים אנחנו מתוודעים לעולם הילדה היתומה, ולכל מחשבותיה.
היום יש לי את הספר בספרית הבית שלנו, והבנות שלי קראו אותו, במקור, באנגלית.
קריאה נעימה, לואיזה
ספר נהדר. קראתי לפני כמה שנים
הייתי אומר לנערה באוטובוס שלמרבה הצער המצעד יצעד גם השנה כי אבדה לה הבושה.
איך עוד לא קראת את "מכתבים לליאורה"?
עכשיו תקרא אותו
בסופשבוע הזה,
יש לי, אני חייבת להשויץ פה, עותק ישן כמו זה שאצל גלית למעלה בפוסט, זה מודבק מכל הכיוונים והאחיות שלי לא יודעות שהוא אצלי כי אם הן היו יודעות…מממ….עדיף שלא, לא משנה.
ויש לי עותק חדש שאמא שלי קנתה לי כשהוציאו אותו במהדורה חדשה.
עשית נפשות, איתמר זוהר, כי ביום שישי בעוד שבועיים אני נכנסת לאחת הכיתות של הילדים לשעה קלה של קיפולי ניר, ואני אקריא משם פרק אחד, והכל בזכות הפוסטים המתוקים האלה.
[…] מהסיבה הזו (הנוסטלגיות שלי) הפוסט של איתמר זוהר על ספר הילדות האהוב, שלח אותי בצעדי ריצה קלה למדפי ספרי […]
ואם מכתבים לליאורה, אל תשכחו גם את "הרפתקאות נמילי". ספר הרפתקאות נפלא שגיבורתו היא נמלה.של בורלא האחד והיחיד כמובן.
איך אפשר לא להזכיר את השד מכיתה ז ואת ונדה בעלת העיניים הסגולות ?