הכל אולי נראה שחור עכשיו, אבל אסור לך להרים ידיים. זה לא הזמן להיכנע, אחרי הדרך הארוכה שעשית. בלי להביט לאחור, בלי רגשות אשמה, אלא עם הרבה מאוד כוח. כי אין ברירה. כי באמת אין ברירה. צריך להמשיך הלאה. תפסיק לרחם על עצמך. לא ייצא מזה שום דבר. חבל על הזמן שלך. אל תרים ידיים.
המדור השבועי "אהבה היא שיר לשניים" מארח היום את פיטר גבריאל ואת קייט בוש. הקול הדואב שלה והקול השבור שלו נפגשים בDon't Give Up שהופיע בתקליט שלו So שיצא ב-1986. זהו אחד הדואטים המרגשים והחזקים ביותר של עולם הפופ והרוק שיצאו מאז והוא נחקק בזיכרון בין השאר בגלל הקליפ שלו. כוחו הוא בזכות החיבור המפעים בין שני הזמרים הגדולים והייחודיים האלה, שלעולם אינם מסתירים את תחושותיהם כשהם שרים. צועקים כשהם מרגישים צורך בכך. שותקים כשהם יודעים כי גם לשתיקה יש משמעות. יש בשיר הזה מעין היפוך תפקידים לא מובן מאליו. הגבר, זה שאמור להיות כביכול חזק, חושף את חולשותיו, על סף התמוטטות והתפרקות מנכסיו הנפשיים. האשה, זו שמשום מה ביותר מדי יצירות תרבותיות נתפסת כחסרת אונים ויכולת, היא זו שיוצאת לעזרתו, מבקשת לנחם אותו, מסוככת עליו.
התיאטרליות של קייט בוש מעוררת השראה. גם אם היא נראית לפעמים מוגזמת, אין בה כדי להביך, ממש לא. רק לעורר קנאה, על העוצמות האינסופיות, על הכישרון שלובש צורות בזו אחר זו, והקול שאין שני לו, שהחושניות שבו הולכת ומתעצמת, כנגד כל חוקי הטבע, ככל שהשנים חולפות.
כמה יפה וטהור החיבור שלה עם כלי מיתר בסגנון קלאסי שמסחרר את הרוק ואינו מנסה להיות גבוה או חשוב ממנו. יש ביניהם תחרות נסתרת, אף על פי שהם יודעים כי לא יוכלו לנצח אותה.
אחרי שעזב את "ג'נסיס" ופנה לדרך עצמאית הוציא פיטר גבריאל ב-1977 את אלבום הסולו הראשון שנשא את שמו. התמונה שעל העטיפה, שלו, יושב במכונית, נחבא בין הטיפות שעל השמשה הקדמית, מלווה אותי שנים רבות. זה אחד התקליטים הראשונים ששמעתי, מתחילתו עד סופו, כנער מתבגר שמבקש להבין את פשרה וקסמה של המוזיקה. השיר הזה ממשיך ללוות אותי, לפני ואחרי המבול.
בלי שליטה עצמית, הוא מעיד על עצמו כי אינו יודע איך לעצור. בקו התפר המרתק שבין שלהי הרוק המתקדם לתחילת הגל החדש יצא השיר הזה שיוצא מחושך לאור, וחוזר לאפלה.
שני יוצרים מדהימים בעיני!
ובעניין המבול, הוורסיה הבאה היא המועדפת עלי והיא מקבלת משמעות חזקה ועוצמה רבה יותר גם בגלל השפה:
שניהם יוצרים מוכשרים שקצת נעלמו או איבדו מכוח ההשפעה שהיה להם בעבר ואכן חבל מאד.במיוחד על קייט בוש שהיתה תמיד מאד ייחודית,אולי ייחודית מדי עבור אנשים מסוימים.
אני לא אוהבת את שניהם, והדואט הזה הוא בעיניי הכי מנג'סים שיש… ובכל זאת אם צריך לבחור אחד משניהם, זה גבריאל. אבל לא צריך, נכון? 😉
יש גם מי שאוהב אותך בלי שום קשר להפסדים ונצחונות.
אני הכי אוהבת את השיר הזה שלה, מכירים? וגם הקליפ ממש יפה לדעתי:
אוחחח…לא נותן לעשות embed אז הנה הלינק ליוטיוב, השיר הכי יפה של קייט בוש לדעתי:
קייט בוש היא מעבר למושלמת היא רק גורמת לך להבין שיש בעולם כישרונות נשגבים שאי אפשר לתאר במילים אבל החיבור שלה עם גבריאל מוריד אותה בשבע רמות. זה כמו שפליני היה עושה סרט בורקס עם מנחם גולן