מי אמר שהוא שונא נשים?

 

 

נ' (אות בדויה, השם המלא שמור במערכת) היא חוקרת ספרות צעירה ומבריקה. אחת כמוה עשויה להחזיר בהינף יד או עט את אהבת הקריאה גם לאלה שנתקפים תחושת קבס כאשר הם שומעים את המלה אקדמיה או כשהם נזכרים בלימודי הספרות בתקופת התיכון. אבל רק אל תגידו לידה את השם ד"ה לורנס. כי בעיניה, הסופר והמשורר הבריטי שנולד ב-1885 ומת ב-1930, הוא שונא נשים מובהק והדבר ניכר כמעט בכל שורה מספריו.

 

היא כמובן לא האשה היחידה הסבורה כך. ג'רמיין גריר, הוגת דעות פמיניסטית נחשבת, טוענת כי השקפת העולם של לורנס בנוגע למיניות האשה דומה לזו של הקומיקאי והשחקן סטיבן פריי. וזו לא אמורה להיות מחמאה.

 

בסתיו האחרון ציינו בבריטניה 50 שנה לדיון המשפטי שבו דנו בפרסום הגרסה הלא מצונזרת של "מאהבה של ליידי צ'טרלי". הספר, שנחשב לשערורייתי, יצא לראשונה כבר ב-1928, אבל רק באיטליה וצרפת. במולדתו של לורנס בחרו להחרים את היצירה בנימוק שזוהי תועבה.

 

במאמר שכתבה גריר ב"גרדיאן" לרגל המשפט שיש הרואים בו ציון דרך תרבותי ולא רק ספרותי, היא כתבה כי לא היה צריך לאסור את פרסום הספר. עם זאת, תיאורי המין המפורשים של קוני, הלא היא ליידי צ'טרלי, עם שומר היערות מלורס, נראים לה עד היום סקסיסטיים ומעליבים. כל זאת משום שהם חושפים עד כמה קוני, כמייצגת המין הנשי, חסרת אונים לעומת הגבר הכל יכול, השולט בה במיטה ובחיים בכלל.

 

חבל שהיא מבטלת את כתיבתו של לורנס באופן גורף. משום שהסופר הנהדר הזה, שכתב כל כך הרבה בזמן כל כך קצר, הציג בספריו נשים ברגישות ובעדינות כפי שמעט מאוד גברים, במיוחד באותה תקופה של ראשית שנות ה-20, ידעו או רצו לעשות. תיאורי המין, אלה שבאותם ימים נהגו להגדיר "עסיסיים", מרכזיים מאוד ב"מאהבה של ליידי צ'טרלי", אבל הם לא העיקר. מי שמתייחס רק אליהם עושה עוול לעצמו ולמחבר.

 

הגיבורה ברומן חזקה בהרבה מכפי שהיא אולי נראית תחילה. לעומת בעלה, לורד קליפורד, ששב ממלחמת העולם הראשונה מוכה וחבול, נכה פיזית אבל בעיקר שבור מבחינה נפשית, היא זו שמחוברת למציאות היום-יומיות, מנסה להמשיך הלאה, בלי להרים ידיים. גילויי המיניות שלה, הנובעים כביכול משעמום, הם שמובילים את המרד ואת הרצון לשחרור מכל עול חברתי ומוסרי. יש לכך מחיר כבד, והיא יודעת שתיענש במוקדם או במאוחר, אבל לא תאוות החטא היא שמושכת אותה, אלא הצורך לשים קץ לתכתיבים המגדריים הכובלים אותה לביתה ולתפקידים שלכאורה נועדה למלא מתוקף היותה אשה – להיות אשת איש כנועה ומסורה וללדת לו ילדים בנים כדי שהשושלת תימשך. 

 

"מאהבה של ליידי צ'טרלי", כמו ספרים אחרים של לורנס ובהם "הקשת בענן" ו"נשים אוהבות" שזכו כעת לעיבודים טלוויזיוניים חדשים בבי-בי-סי, רווי בטבע. ולא סתם טבע, אלא כזה שהפראיות שלה מפתה ומושכת, אבל גם מבהילה בעוצמתה. לורנס, שלבו נחמץ לנוכח המהפכה התעשייתית, הציג את היערות והמרחבים המוריקים כחלופה ראויה וטהורה יותר לעולם המודרני המשחית והמנוון. זהו לא בהכרח רק הפחד מקידמה שהרתיע אותו, אלא גם האמונה התמימה כי האדם צריך להישאר קרוב לאדמה. שהרי היא, העצים, הירקות, הפירות, החיות וכל הסובב אותם אנושיים בהרבה מן המכונות. 

 

לורנס לא התמקד רק במתח התמידי בין העולם הישן לעולם החדש. הוא ביקש להצליף בספריו גם בחברה המעמדית הבריטית, על צביעותה, שמרנותה והאופן שבו היא שופטת בני אדם על פי התארים שלהם ולא על פי מי שהם באמת. מעניין מה הוא היה אומר על החתונה הקרבה של הנסיך ויליאם וקייט מידלטון. החתונה, שתתקיים בסוף החודש הבא ומסחררת את כלי התקשורת הבריטיים ורוב תושבי הממלכה, היא לא הדבר העכשווי היחיד שמעלה מחדש את הדיון על מעמדות שמעולם לא שקע מתחת לפני השטח.

 

בשבוע שעבר פוטר מפיק סדרת המתח "רציחות במידסומר" (המשודרת ברשת איי-טי-וי ושודרה בישראל בערוץ הולמרק). המפיק, ברייאן טרו-מיי, אמר לעיתון "רדיו טיימס" כי בסדרה אין מקום למיעוטים אתניים משום שהכפרים שבהם היא מתרחשת הם המעוז האחרון של התרבות האנגלית הישנה. "זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל אם נכלול דמויות של מיעוטים אתניים זה לא יהיה תיעוד אותנטי של הכפרים האנגליים כפי שהם. זה פשוט לא יעבוד". סדרת המתח, המשודרת מאז 1997, מבוססת על ספרים שכתבה קרוליין גרהאם. דבריו של המפיק עוררו מיד את זעמם של מהגרים מאסיה המתגוררים בכפרים שונים באנגליה, הנחשבים זה שנים למשאת נפשם של בני המעמד הבינוני הרוצים להתקרב לאחוזות בני המעמד העליון. 

 

הטבע רב הפאר וההדר שאפף את ספריו של לורנס מגלה שוב כי מאחורי הפסטורליות, השקט וציוץ הציפורים מסתתרים מאבקי כוחות בין מעמדות, בין המינים ובין הגזעים.