למה אין אהבות שמחות?

אילו נואל קווארד היה בחיים, סביר להניח שהוא היה כותב לפחות שיר אחד על ההכנות הקדחתניות בבריטניה לקראת החתונה המלכותית שתתקיים ביום שישי. המלחין, הבמאי, המחזאי, השחקן והזמר שנולד בלונדון ב-1899 ומת בג'מייקה ב-1973, התבונן בחברה הגבוהה במבט ששילב הערצה ותיעוב.

 

זמן קצר לפני מותו חשף כי בין התפקידים השונים בחייו האמיתיים היה גם מרגל. שירותי הביון הבריטיים השתמשו בו, בשל היותו פלייבוי מוחצן, כדי לבצע פעולות סמויות. "יכולתי להקדיש את חיי לריגול", אמר, "אילולא הם לא היו בעצמם מלאי תככים".

 

למרבה המזל, הוא הקדיש את חייו לכתיבת מחזות, שבאחד מהם הוא כיכב בווסט אנד בלונדון כשהיה בן עשרים בלבד. לפעמים נדרשו לו רק ארבעה או חמישה ימים לכתוב מחזות. אלה היו למשל Hay Fever וPrivate Lifes.

 

קווארד לא התגאה בנטייתו המינית, אולי בגלל התקופה השמרנית שחי בה, ואולי משום שפחד הדבר יפגע בתדמיתו. אבל כמו מחזאים, תסריטאים ובמאים אחרים, הוא הצליח לשתול רמיזות הומוסקסואליות. בשביל אדם שהיה מרגל, ונדרש לשם כך לעטות על עצמו זהות חדשה, הוא כבר הכיר את כללי המשחק הכרוכים בכך.    

 

השיר Mad About the Boy שכתב ב-1932 הופיע לראשונה במופע המוזיקלי Words And Music. הוא מתאר אהבה נכזבת, חד צדדית וחסרת סיכוי כדרכן של אהבות מן הסוג הזה. הגבר ממיס את לבה של האשה כאשר היא צופה בו, כובש את מסך הקולנוע. היא יודעת שזה מטופש וילדותי, אבל לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. אילו רק היה אפשר, במטה קסם, לשים קץ לחלום הזה שמכאיב כל כך. אלא שאז לא היה במה להיאחז. בגרסאות הראשונות של השיר נאמר במפורש כי לאותו גבר, מושא אהבה, יש gay appeal. האם זהו רמז עבה?

 http://www.youtube.com/watch?v=0tZm8muU-sY

לנה הורן ביצעה את השיר בשנות ה-40. אפשר לדמיין אותה עומדת בצד, כשעיניה מושפלות, נבוכה כמי שמודה באשמה. היא נשמעת מעט קפואה עד שמגיע הבית האחרון ובו היא מרשה לעצמה להשתחרר. קצת, רק קצת, כדי לא לחרוג מהמסגרת שהוקצבה לה.

 http://www.youtube.com/watch?v=STTLwI-u4Fg

דיינה ואשינגטון ביצעה את השיר ב-1952 בהפקה של קווינסי ג'ונס. החצוצרה בפתיחה, עוד לפני שבוקע הקול, דומיננטית כל כך, שהיא כבר מכתיבה את הדרך. יש לדיינה ואשינגטון קול סדוק, שהלך וצבר עם השנים ממד טראגי עוד יותר בגלל הביוגרפיה העצובה שלה. היא נישאה שמונה פעמים ומתה בהיותה בת 39, לאחר שבלעה כמות מופרזת של כדורי שינה. האם הביצוע שלה, שהיה הראשון שפנה לכיוון הפופ והתפרסם מחדש בזכות פרסומת לליווייס בתחילת שנות ה-90, הוא בעצם סיפור חייה של הזמרת הנהדרת הזאת?

http://www.youtube.com/watch?v=PU-fUUOIEbg 

אנני פריד לינגסטאד מלהקת "אבבא", הידועה יותר בשם פרידה, שרה גרסה ג'זית, עצובה לא פחות. הפסנתר חזר אל לשיר, אבל הוא חרישי כאן, כמעט מבויש לנוכח כלי הנשיפה והמיתר, מאלתר ונמוג.

 http://www.youtube.com/watch?v=Vhle0u7wLe0&feature=related

אסתר עופרים יצרה שילוב בין ישן לחדש. הרוויו המוזיקלי שאליו התכוון נואל קווארד נהפך אצלה לקברט מוחצן בעיבוד פופי ששואב מרוח האירוויזיונים, ואולי – גם אם לא במודע – מביע ניצנים ראשונים של פמיניזם. זהו מעין מונולוג שחוגג את האהבה הנכזבת. היא מודה בחולשה, אבל אינה מתביישת בה. במובן מסוים היא אפילו גאה. בפיה השיר נהפך מהימנון התבוסה למארש הניצחון של אלה שאינם מסוגלים להשיג את שביקשו, אבל מוצאים ביכולת שלהם להודות בכך הוכחה לכוחו של הרגש.

http://www.youtube.com/watch?v=w296rc8HPZw 

איליין פייג', מריאן פייתפול ורבים אחרים, בעיקר זמרות, ביצעו את השיר. גם מיס פיגי היתה ביניהן.