מה עומד מאחורי השיר Girl From the North Country של בוב דילן

 

 

 

לא חלמתי שאי פעם יהיה לי האומץ לנסות לתרגם שיר של בוב דילן. אבל צריך ללמוד לשבור את הפחד דווקא כאשר נדמה כי החומות גבוהות והן לא ייסדקו לעולם. אז הנה אני עושה את הצעד הראשון, עם השיר Girl Fron the North Country שהוא כתב ושר באלבומו השני, The Freewheelen Bob Dylan שיצא ב-1963.

 

השיר הזה, צעיף שכמעט חונק את הגרון מרוב ניסיון לחמם את העורף מפני הקור, זכה, בצדק, לגרסאות מחודשות רבות, בין השאר של דילן עצמו. הוא האורח של המדור "גרסאות סותרות". תודה לחברי היקר, אלי אליהו, משורר בחסד עליון, על עזרתו, הנדיבה כתמיד, בתרגום.

 

 

If you're traveling in the north country fair
Where the winds hit heavy on the borderline
Remember me to one who lives there
She once was the true love of mine.

If you go when the snowflakes storm
When the rivers freeze and summer ends
Please see if she's a coat so warm
To keep her from the howlin' winds.

Please see if her hair hangs long
If it rolls and flows all down her breast
Please see from me if her hair hangs long
That's the way I remember her best.

I'm a-wonderin' if she remember me at all
Many times I've often prayed
In the darkness of my night
In the brightness of my day.

So if you're travelin' in the north country fair
Where the winds hit heavy on the borderline
Remember me to one who lives there
She once was a true love of mine.

 

 

אם תרחיק עד הצפון הקר

היכן שהרוחות מכות עד בלי די

הזכר שגרתי שם בעבר

והיא היתה אהבת חיי

 

אם תלך בדרכי שלגים וסופה

במקום שהקיץ נגמר וקפאו הנהרות

ודא שהיא במעיל עטופה

ולא חשופה לזעף הרוחות

 

אמור לי אם שערה עדיין ארוך

וגולש במורד החזה

בדוק בשבילי אם הוא עדיין ארוך

אני זוכר ממנה בעיקר את זה

 

אני תוהה אם היא זוכרת אותי בכלל

פעמים רבות אני מתפלל לכך

כשהלילה אפל וקריר

כשהבוקר בהיר

 

אם תגיע לצפון הקר

היכן שהרוחות מכות בגדרות התיל

הזכר שגרתי שם בעבר

היא היתה אהבת חיי

 

 

*

 

 

 

הדעות חלוקות בנוגע לזהות האשה שעליה נכתב השיר, שמבוסס בחלקו על Scarborough Fair שגם לסיימון וגרפונקל יש קשר אליו. אבל זה כמובן לא פוגם ביופיו, אלא רק הופך אותו למסקרן עוד יותר. בלדה רומנטית, המושפעת ממסורת של מאות קודמות, נהפכה במחצית השנייה של המאה ה-20 למגילה של אהבה מודרנית.

 

כעבור שש שנים הקליט אותו דילן שוב, הפעם כדואט עם ג'וני קאש. לא רק שהקול שלו נשמע פתאום עמוק יותר וצרוד פחות, כביכול קומוניקטיבי ונגיש משהיה, אלא שהניגוד המוסיקלי בינו לבין קאש יצר בלדת קאנטרי מושלמת שדילן כנראה רצה מלכתחילה, אבל לא היה לו האומץ להודות בכך.

 

הוא חיבר אותו לטבע, וחיזק עוד יותר את תחושת הבידוד, הכמיהה והגעגועים. אף על פי שכמו בשירים מסוימים אחרים של דילן אפשר לזהות בו הרבה סקסיזם ושוביניזם – אחרי הכל, מה שהוא זוכר מאהבת חייו זה את שערה הארוך והגולש? – הוא חושף את רגשותיו כפי שמעטים הצליחו לעשות כמוהו במוזיקה.    

 

ג'וני קאש אירח את ג'וני מיטשל בתוכנית הטלוויזיה ויחד הם שרו גרסה נוספת לשיר. הפעם הוא היה זה שהוביל ותפס את מקומו של דילן. המפוחית המייללת ברוח מוכיחה שוב אילו פלאים אפשר לחולל עם כלי נגינה שנחשב בימינו משום מה מיושן ומעט זניח לנוכח מקומם של כלי הנגינה האחרים. מנגד, הקול הזך והנדיר של מיטשל מפיג את הקור הפורץ מכל עבר ומשמש גם מעין הדמות הנשית המוזכרת בשיר.

 

"ווטרבויס" ביקשו לחזור למקורות הבלדה הרומנטית. הצליל האירי של הלהקה הסקוטית היה משופע בכינורות ותופים.

 

רוי הרפר החליף את האווירה, וקצת שיחק עם המלים. בפיו זה נשמע כמו פולק בריטי משנות ה-70. זו גם היתה כוונתו.

 

פיט טאונסנד עשה זאת בעקבותיו, אבל בנימה שמחה יותר

 

"אילז" שינו לחלוטין את העיבוד. הפסנתר הוא שמכתיב את הקצב.

 

אדי ודר, סולן להקת "פרל ג'אם", יצק פרשנות אישית, אקוסטית, ואפילו אפלה במידה.