22 שנים עברו מאז יצא "כמה פעמים ספרת עד עשר", אלבום הבכורה של רפי פרסקי. חוויית ההאזנה לו באותם ימים היתה לא פחות ממרעישה – רוק חותך, שמשאיר סימנים של דם אחרי הגילוח. אבל לא רק המלים בו הן פצע מדמם, אלא העטיפה כולה. כנער לפני גיוס הקשבתי לו שוב ושוב, בתקופה מבעיתה שבה גיל הנעורים כביכול כבר עבר אבל תחושת הגבריות המחייבת עדיין לא העזה להחליף אותו.
במבט לאחור, ובהאזנות מחודשות, ברור לי שהוא שימש מדריך הכנה לחיים האמיתיים. הנה אדם שאינו מתבייש לחשוף את עצמו, בקולו הזועק, במלים החדות שלו, בגיטרה הקודרת. הוא אחר, וברור לו שהוא כזה. גם כי הוא יוצר רוק המושפע בבירור ממוזיקה בריטית ומבקש להעתיק אותו לארץ הזאת, לשפה העברית, בלי שיעבור גיור מוחלט. כדי שהזרות לא תיעלם אלא תהיה נוכחת בכל תו.
רפי פרסקי שר אז כפי שמעטים לפני העזו לשיר בעברית. הפוזה והמלים המצועצעות לא דיברו אליו. נדמה כי רצה לומר, בדרכו, כי אפשר להביע מחאה, חריפה ונוקבת, גם בלי להניף שלטים. גם ההחמצות שם, במלוא עוצמתן, תזכורת לפער בין הרצון החוזר על עצמו ללמוד מהטעויות של ההורים לבין ההבנה עד כמה זה כמעט בלתי אפשרי. "כל הזמן אנחנו עובדים, מזדקנים כמו ההורים. ואחרי העבודה את מצפה. ולי אפילו אין זיקפה". כך בשורות קצרות, נטולות מלים גבוהות או התפתלויות לשוניות, הוא מניח את הדברים על השולחן.
*
כחלק מפעולתו של הבלוג למען שימור המוזיקה העברית פניתי אל פרסקי כדי לשמוע ממנו על העבודה על האלבום פורץ הדרך. פרסקי, יליד 1960, נזכר כיצד חברת אן-אם-סי החתימה אותו על חוזה הקלטות אחרי שיעקב גלעד שכנע את מנהליה. גלעד הכיר אותו עוד לפני כן, כשפרסקי היה עוזר טכנאי באלבומים של יהודה פוליקר, בין השאר ב"עיניים שלי" מ-1985 ו"אפר ואבק" מ-1988.
"עבדנו שנתיים על האלבום לפני שנכנסנו לאולפן. יהודה פוליקר ניגן בו על אקורדיון", הוא מספר כעת. ההשפעות שלו היו רק ממוזיקה בחו"ל – "הסמיתס", "הקיור", ברוס ספרינגסטין ואחרים. "הרגשתי שהסתובבתי הרבה זמן ורציתי להוציא הכל החוצה", הוא מסביר את הצעקה הבוקעת לכל אורך התקליט ונותרת כהד ללא מענה. חוזה ההקלטות, לדבריו, הוביל אותו "למקום גדול, חסר תקדים. אתה מקבל פתאום כל מה שרצית. אומרים לך – לך תעשה. נפתחת לך דלת ואתה נכנס לעולם שרק חלמת עליו".
כשהוא נשאל אם כיצד הגיב להמולה התקשורתית שנוצרה עם צאת האלבום הוא אומר ש"פשוט לא הבנתי מה קורה סביבי" ומזכיר כי הסינגל הראשון מתוכו היה בכלל "כבוד המשפחה", שהוא לדבריו "שיר קשה, עצוב, מוזר". רק לאחר מכן יצאו הלהיטים הגדולים "מיליון דולר" (שדיבר כבר אז, בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, על צדק חברתי) ו"כמה פעמים ספרת עד עשר". למה? "הלכנו הפוך על הפוך. בכוונה כנראה". האלבום נמכר, לדבריו, ב-37 אלף עותקים. ומה בנוגע לחשיפה שהיתה כרוכה בו? "לקח לי שנה להתאושש. להבין מי נגד מי".
אלבומו השני, "מפתח הלב", שיצא ב-1991, היה לירי יותר ורומנטי, אבל עדיין ספוג בכאב רב. "סקס, אוכל, כסף, אהבה, שנאה" יצא ב-1995. האלבום האחרון עד כה, "בלב ונפש", יצא ב-2006. זמן רב יחסית עבר מאז, אבל פרסקי מבטיח כי באופק כבר מחכה אלבום חדש, אף שעוד אין לו תאריך יציאה. בימים אלה הוא שוקד על כתיבת ספר.
להאזנה לשני האלבומים הראשונים של פרסקי
http://rafiperski.bandcamp.com/
*
לא הכל שחור / שרון שנקמן
המהפכה החברתית שפרצה בקיץ האחרון הביאה עימה גל של שירים חדשים שהתחרו על תואר "המנון המחאה". יש לקוות שתנועת המחאה לא מתה והיא אכן בשלב של לרדת מתחת לרדאר של התקשורת כדי להתארגן פוליטית כפי שמארגניה טוענים אבל מה שבטוח שמבול השירים לא הניב תוצרת שחלחלה לתודעה. "מיליון דולר" מתוך אלבומו הראשון של רפי פרסקי מוכיח שתחושת המיאוס של הציבור מה"מצב" מלוות אותו לפחות 22 שנה שכן השיר היה להיט גדול ברדיו בזמנו ושרד את הזיכרון הציבורי עד היום. שאר הרצועות באלבום משלימות תמונה עגומה של אדם הנמחץ ע"י המציאות הישראלית שמזהמת לו את כל החיים.
התא המשפחתי מדכדך כי ההורים מתוסכלים ויש להם ציפיות בלתי אפשריות ממך. אתה לא מצליח לתפקד במערכת זוגית מכל הבחינות כי העבודה שוחקת אותך ובכלל אתה סמרטוט של החברה שלך הסוגד לעשן סיגריה שהיא נושפת לך על הפרצוף. הבדידות רודפת אותך כשאתה חולק מיטה עם מישהי וגם שאתה יוצא עם החברים לבלות. אתה לא מצליח להתחבר לריקודים ולסמים והראש נודד כל הזמן לטראומות מהצבא או לדאגות היום יום. אתה מנסה למצוא נחמה בניו אייג' אבל מבין שרק שינוי אנטי מוסרי בהתנהגות שלך יכול להועיל לך.
אבל לא הכל שחור. אתה שומר על חוש הומור, מנסה ליהנות מהסבל שנפל בחלקך ואפילו מצליח לרפא זמנית את הנשמה כאשר אתה עוסק ביצירה. הלחנים הקצביים באלבום מנוגדים לדיכאון ולאין אונות שבטקסטים. האנחות והיללות מקנים לשירים מימד גרוטסקי שמגיע לשיאו בשורה המרושלת "כשנולדתי בכיתי תמיד ידעתי למה בגלל אשה אחת שקמה ונסעה לה, עכשיו אני בוכה לא יודע למה". בסופו של דבר האלבום הוא תעודת כבוד לישראלי שמצליח למצוא טעם בחייו למרות הכל.
אלבום מופת. אם אני זוכר נכון הייתה טעות בשיווק שלו.
המון סינגלים שטופטפו במשך חודשים, עוד לפני צאת האלבום וכשייצא סוף-סוף האלבום,
כבר אבד המומנטום.
נדמה לי שאתה מתכוון לאלבום השני, "מפתח הלב" ולשלישי. המון סינגלים יצאו מהם עד שיצא האלבום במלואו
תודה איתמר, אלבום מצוין, קניתי אותו עוד ב-89' ביום צאתו לחנויות.
"פעם בשבוע" "לבכות" ו-"ברעש הנורא" הם שירים שאני מאזין להם עד היום מדי פעם. גם אז גם היום הם אומרים לי הרבה, ומהווים חלונות זיכרון לאירועים בנעוריי.
תודה לך. על הקריאה
כנראה. בכל מקרה , הגיע לו להצליח יותר…
גם בשביל היה פרסקי משואה באותה תקופה.
"כולם רקדו שם, אני הרגשתי רע" ו"שמים ספסלים ופחי אשפה ואומרים לא לדרוך על הרצפה" , הם פשוט משפטים בני אלמוות.
את האלבום "כמה פעמים ספרת עד עשר" של פרסקי שמעתי בקו-פנגן בתאילנד. הלום סמים, שיכור מחופש ורחוק מהבית, הביאה מכרה מישראל קסטה (אז לא קראו לזה קלטת) עם האלבום; היכרתי מלפני כן שיר או שניים (סוף 89', אני בן 24). כששמתי את הקסטה בטייפ ובקעו הצלילים הראשונים, ריף הגיטרה של "כמה פעמים ספרת עד עשר", הייתי קרוב לבכי. המרחק מהארץ פלאס הסיטואציה הקיצונית של חופש ללא גבולות גרמה לי לסערת רגשות שנמשכה זמן מה. את המשך היום אני ממש לא זוכר – בטח היה זהה לימים שלפניו או אלה שאחריו. גם סוטול הוא שגרה, ורפי פרסקי הפר אותה לכמה רגעים של אושר צרוף
התחברתי יותר לאלבום השני שלו "מפתח הלב" מאשר לראשון. שמחתי גם לגלות שנים אח"כ שאפשר להשיג אותו בדיסק. אמן עם אמירה מקורית וחכמה, חבל שעורכי המוסיקה ברדיו לא השכילו לשמור עליו.
אכן אלבום נפלא שחרשתי עליו לא מעט בזמנו. הזעם שקרן ממנו, השירים המצוינים, העטיפה הנפלאה.
לגבי "מיליון דולר" – זה קצת אנאכרוניזם לדבר עליו במושגים של צדק חברתי. מדובר פשוט במונולוג של מי שהחליט לוותר ולא להיכנס למירוץ ההישגי, ובמקום זה מנגן בחתונות.
אוי דוניה דוניה . .