למה לא ישירו את השיר הזה בתוכנית "דה וויס"

 

 

עוד שנה עברה ושירי הפופ והרוק שכתבתי אפילו לא נכנסו למגירה. הם נשלחו לכמה זמרות וזמרים, ידועים יותר או פחות, אבל איש לא יידע אם הגיעו ליעדם. אז החלטתי לשלוף את העט ולחדד שוב את העיפרון. בשבת האחרונה, בדרך לסינמטק, העננים לא היו מאירי פנים. זו דרך טובה להוריד את הגשם של המחשבות. ותמיד, משום מה, עולים בראש שירים של ניל יאנג. לא משהו ספציפי. זהו בעיקר השביל המחבר בין העיר לכפר, בין הכרך לטבע, שמזרים את המלים אל הדף.

 

הנה זה בא…

 

*

רק אחרי שתקענו יתד גיליתי
שהאוהל בכלל לא יציב
מחשבות המשיכו לזוז וניסיתי
לבדוק איך זה מסביב
 
על המסילה שאליה זחלתי
דהר עוד קרון בלי פרצוף
הלב התנדנד כי תיכננתי
לברוח ובכל זאת נשארתי לצוף
 
ציפורים מסיידות את הגג של ביתנו
בלי שביקשנו מהן דבר
הענן מתחתינו, האדמה מעלינו
איך עתיד נהפך לעבר
 
רק אחרי שתקענו יתד גיליתי
שאנחנו תקועים בין החום לכפור
לא יכול לעזוב וניסיתי
כי אין לי לאן לחזור 

 

 

*

 

"בושה", סרטו השני של האמן סטיב מקווין ("רעב"), יעלה בישראל בעוד חודשיים. לא ראיתי את הסרט, שבו מגלם מייקל פסבנדר גבר מכור למין, אבל הפסקול שכתב לו הארי אסקוט בהחלט מסקרן. זוהי מעין יצירה מונוטונית, של כלי מיתר קלאסיים שלא פעם משתמשים בהם בפסקולים כדי להעניק ליצירה ממד מכובד ומאופק יותר. אבל היא בכל זאת אחרת. כי היא גורמת לאוזניים להמתין להתרחשות שתקרה כבר, תפרוץ הלאה. כגודל הציפייה כך גם ההבנה שהכל יישאר כשהיה, יהיו אשר יהיו השינויים סביב. השעון ימשיך לתקתק ברקע, אלא שהוא רק יחנוק עוד יותר את הזמן.

 

*

 

פתיחה של שיר עשויה להפתיע, בעיקר אם היא נשמעת אחרת כל כך. למשל בשיר Oh Girl של The Chi-Lites, הרכב משיקגו שפועל מאז 1959 ועד היום. זוהי בלדה מ-1972 שנפתחת במפוחית, כלי נגינה שקשה לומר כי היה נפוץ במוזיקת הסול השחורה של שנות ה-70. לרגע או שניים אפשר כבר לגלות כאן את היסודות שהובילו אחר כך לאר-אנ'-בי הרך והנוזלי שאיפיין שירים רבים משנות ה-80 ואילך. אבל הקיטש אינו חודר אל השיר הזה, בגלל שכבות ההגנה שעוצרות בעדו. טהור, לא כוחני או מתרברב, הוא נע בין העוצמות הנכונות. ואיזו מפוחית מרגשת, שבאה ונעלמת בהבזקים של אורות מכונית רחוקה.