למה העירום הזה כל כך משעמם

עירום ועריה – זעיר בורגני על הנייר. הולך גם הרבה למופעי מחול. לא מצפה שבגופו יחלו פתאום זרמים כשעל הבמה תחל תנועה. אם זה יקרה זה יקרה, וזה קורה כל כך מעט, אבל זה קורה.

יוצרי מחול עכשווי מתאמצים בדרך כלל לשבור מוסכמות, אבל המוסכמות שוברות אותן. מרוב רצון להדהים ולזעזע שום דבר כבר לא מדהים ומזעזע באמת. חוץ מאנשים שהם תת רמה – בריאליטי ובפוליטיקה – אלא שבשביל זה לא באים לאולם. להיפך, באים לשם כדי להתנער קצת מהם. כמו בציור מודרני, כשאין מלים מתווכות, דיאלוג או מונולוג, הכל נתון לדמיון. וזה טוב. זה מאתגר. השאלה היא כמה סבלנות יש לך, ומתי אתה מרגיש שזה לא בשבילך. לא כי לא הבנת, אלא משום שלא הזדהית, או הסתקרנת.

העבודה "טרגדיה" של להקת המחול אוליבייה דיבואה, המוצגת השבוע במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, כוללת 18 רקדניות ורקדנים בעירום. מלא. התאורה מעומעמת, יחסית, וזה לא ממש משנה. לא באנו להציץ, אתם רציתם להראות, וראינו, הכל. אלא שהעירום כביטוי אמנותי מתפספס כאן כמעט לחלוטין. פרט לרצון להוכיח כי גם את הטאבו הזה אפשר לזרוק לפח אין בו שימוש של ממש בעבודה עצמה.

התחלת המופע, עשרים דקות או חצי שעה, מי הסתכל על השעון? היתה מייגעת. הליכה מונוטונית. המוזיקה אפילו יותר.היה אפשר להסתפק בחמש דקות כאלה, לתאר מעין שגרת חיים שגרתית שבה אנשים חוזרים והולכים, מהבית לעבודה, מהעבודה לבית, כרובוטים מתוזמנים. אחר כך המוזיקה השתנתה, יצאה לחופשי. גם הרקדניות והרקדנים התאווררו. לרגעים היתה תחושה שמשהו עומד לקרות, אבל הוא לא באמת קרה.

הטרגדיה שביקש כנראה אוליבייה דיבואה להראות, שלפיה המין האנושי נעול בתוך פלונטר של דפוסים, הרגלים וצורך לצעוד בסך כדי לא להישאר מאחור היא לא כל כך טרגית, לפחות לא על פי האופן שבו הוצגה. התנועות, התזוזות, האורות, הצלילים ושאר אמצעי המבע האחרים הזכירו יותר מדי מופעי מחול אחרים.