איך תל אביב השתנתה מאז

לפני כמה שבועות הוקרן בסינמטק תל אביב, כמחווה לזכרה של חנה מרון, הסרט "דודה קלרה" שביים אברהם הפנר ויצא בשנת 1977. הלכתי, כלומר רצתי, לראות כי אני אוהב לראות איך תל אביב, והמדינה בכלל, מצולמות בסרטים ישראליים מהעבר, לא (רק) משום שאני נוסטלגי, אלא כי זו דרך מצוינת ללמוד על מקומות, אנשים, ביטויים ומנהגים שלא הכרת בזמן אמת. ככלל, אני אוהב יותר את הקולנוע הישראלי של שנות השישים, השבעים והשמונים כי עם כל הבעייתיות של רבים מיצירותיו ניכר בו שהוא פנה לקהל מקומי ולא – כמו רוב הסרטים הישראליים כיום – לקהל אמריקאי ומייאש מכך, למפיקים הוליוודיים, מתוך תקווה שהם יספקו עבודה לאחר מכן לבמאי/ת. "דודה קלרה" מעט התיישן, קשה להתעלם מכך, אבל המשחק בו – בעיקר של חנה מרון ושל עדנה פלידל, שבשביל לתאר את גדולתה כשחקנית בכלל יידרשו ימים שלמים, שנים – הוא מצוין. גם התסריט קולע. הוא עדיין מצחיק ועצוב מאוד. ואי אפשר כמובן להתעלם מכך שיצא בשנה שבה בגין עלה לשלטון ובשביל אשכנזים מתנשאים רבים "נגמרה אז המדינה", כי יש בו ביקורת צובטת על אורח חיים אליטיסטי ומנותק, מתוך אמונה נלעגת שהמעמד החברתי הוא הדבר החשוב ביותר בעולם ולא האושר והאהבה