מה יש לעשות בארצות הברית

חזרתי אתמול מטיול של שבועיים בארצות הברית. כמעט כל שנה אני נוסע, בתקופה הזאת של בין החגים, ובארבע השנים האחרונות העליתי כאן ובפייסבוק יומן מסע. היומן השנה נכתב ישירות מהאייפון לפייסבוק. הוא היה אינטנסיבי, לפעמים כמה טקסטים ביום, לא תמיד על פי סדר העיירות, הכפרים, האגמים והערים שהיינו בהם. זהו חלק מהקטעים

הלילה הראשון בנסיעה הנוכחית לארצות הברית עבר לאט. מוטל בנמל התעופה בניו יורק. מחיר בשמיים. לא היתה ברירה. רצינו להספיק על הבוקר לקחת את המזוודה האבודה. הנחתי ידי עליה אחרי נסיעה ברכבת הפנימית. מבעד החלון נעו השמיים כמו תינוק באולטרסאונד, לא ברורים, אבל מסקרנים. יכולתי להישאר יום שלם ברכבת הזאת, לרחף בה הלוך וחזור, להתבונן במזוודות, בתגיות, בפנים המצפות. הדרך המשיכה לכיוון פארק אדירונדאק. כבר היינו בו, לפני שנים, ולא נראה שיש לו או ליושביו התנגדות שנשוב. השמש לא הפריעה, הרוח לא העז להתקרב. מזג אוויר נעים במיוחד. ורוד וכתום ואדום מסביב, על ראשי העצים ובין ענפים. להקות של עורבים מגיחות לפעמים, לפחות בז אחד תמיד דואה, משגיח, מחכה, אורב. אחרי הגשרים וכבישי האגרה הגענו ללייק ג׳ורג׳. העונה החמה נגמרה, העונה הקרה עוד לא התחילה. בתי המלון משוועים לתיירים. אז הנה אנחנו

לא צ׳יפ ולא דייל. סנאי. עובר לידי, חולף על פני, מתעלם ממני – כמו ההוא, נו, איך קוראים לו? לא שכחתי, בימיו הקטנים. הוא רץ מתחת לעץ, רודף אחרי בלוט פצפון אף יותר ממנו, ונבלע בין שיחים. לייק ג׳ורג׳ וילג׳ בערב. נוכחות דלילה של יתושות. צרצרים, לעומתן, באו בהרכב מלא. הם כנראה יודעים שבשביל קולם וקולן של הרכבות והמשאיות בלילות אני מוכן להרחיק כל כך הרבה קילומטרים בכל סתיו באוטובוס אווירי שהשירותים בו הם מפלטו של השפן. כאן, בלייק ג׳ורג׳ וילג׳, רוב המסעדות סגורות בערב. בשביל מה לטרוחבעונה ישנונית כזאת. הן ימתינו בסבלנות לגולשי הסקי. אלה שכן פתוחות מתהדרות בשמות איטלקיים – המטבח של ג׳וזפה, אצל מריו – אף על פי שהעובדים כנראה מעולם לא נעלו מגף איטלקי. המנורות מחוץ למסעדות מפתות. אור אדום וצלול. פרחים אמיתיים, לא מזויפים כמו חיוך אמריקאי, סוללים את הדרך פנימה. נרות מפיצים ריח של קטורת. השמים נוצתיים. בבוקר, למחרת, בייגל וביצה מוגשים לצלחת. שמן, המון שמן, החיים כאן הרי מטוגנים. התה קצת מחמם את הגוף. בכביש פנימי, לאורך אגמים מתחלפים, צצים הרבה בתים, כמה מהם למכירה. בולי עץ כבר ממתינים בחוץ, חטובים, מאורגנים, לחורף. עד אז כבר לא נהיה כאן. גם השלכת כבר תפנה את עליה מהאדמה

כל מוטל אמריקאי הוא תזכורת לסרט ״פסיכו״. לך תדע אם כשתסיט את וילון המקלחת ותפתח את המים בטוש לא יבוא פתאום אנתוני פרקינס (באחת מתצוגות המשחק הגדולות והלא מוערכות אי פעם בקולנוע) וינעץ בך סכין כפי שעשה לגופה האומלל של ג׳נט לי (זה רק סרט ולא באמת דם). כאן, במוטל בסרטוגה ספרינגס, יש בונוס. מבעד לחלון המקלחת אפשר לראות בית קברות – אפור על גבי ירוק – מרחק אפצ׳י אחד וזהו. בעלת המקום, אשה כבת שמונים שלחיה צמוקים כמשמש בשמש וכובע מצחייה כחול הפוך שומר על רעננותה, לא סיפרה לנו על כך. ולא יש מה להתלונן. החדר קומפקטי, בחוץ יש בריכה רחבה יחסית וגם בקתה של ספא. העיר הזאת היא תגלית. בכלל לא תיכננו לעבור כאן. חזרנו לאחור, בכיוון הזה, אחרי שהתחככנו באגמים ונימפאות בכביש 8 ו-9, בין עיירות שותקות ועצים שגזעיהם נפגעו ממכת ברק ועומדים נבוכים בעירומם ליד הכתום המסנוור מרוב גינדור של עלי העצים השכנים. לא באנו בשביל המעיינות החמים שבהם התברכה העיר, אבל ייתכן בהחלט שנישאר כאן עוד יום. מדרחוב מצוחצח, שוקק חיים של אחרים, לא מלוקק או מצועצע, הוא משתלב בתנועה, בין הבתים ומעברי החציה. מתאים לנו, כמו כפפת בייסבול ליד, כמו דונאט כבוי מרוב אבקת סוכר לכוס קפה של יום חדש

שדות של תירס. ידענו שנראה אותם איפשהו, מתישהו. כביש עשרים, מדינת ניו יורק, בדרך לסירקיוז. המפה המליצה עליו. מוקף גידולים חקלאיים, חצרות של טרקטורים, סוסים במרעה. כמו פנסילבניה, רק בלי הכרכרות של האיימיש. קרני השמש חזקות יותר מאתמול, אבל זה עדיין סתיו רגוע. שום דבר לא בוער כמו החום המצליף כעת באריזונה, וחבט בה בדיוק לפני שנה כשהיינו בה. עצרנו בדרך, להביט על פרחים אחרים, להקשיב לעורב הצועק באוויר כנושא בשורות רעות. ליד קולג׳ בעיירה שטובלת באגם הסתובבו סטודנטים שמחפשים קצת חופש, על מדרכות מוצפות בעלי עצי דולב, חומים וכהים, לא ארגמניים ועזים כפי שראינו אתמול. ואני עדיין חושב משום מה על הפנים של הנעדרים שראיתי אתמול, לפני היציאה מהסופר, ליד הקופות. כל כך הרבה פרצופים אבודים כאלה ראיתי בכל טיול לארצות הברית, תמיד באותו מקום, על קיר לבן, עם אותן אותיות חסרות אונים המרכיבות מלים שכנראה ויתרו על התקווה. אתמול, לראשונה, הבחנתי בין הפרצופים האלה, גם בפניו של גבר שנעלם בשנת 1971 בהיותו בן 11. אולי ראיתי יותר מדי סרטים אמריקאיים, בטוח צפיתי ביותר מדי סדרות משטרה. קראתי הרבה ספרי מתח כאלה. האם זו הסיבה שכל פרצוף כזה גורם לי להפנות את הראש, או שזוהי הסקרנות מתוך הרצון להרכיב את הקלסתרון בעצמי ולפענח את התעלומה?

הנייר השתלשל מעוגיית המזל הסינית. ״האדם שאתה מתגעגע אליו מתגעגע אליך גם״, נכתב על צדו האחד. קראתי לאט את המשפט הקצר באנגלית והשארתי את הנייר על הצלחת במסעדה. לא רציתי לקחת אותו, כדי שלא יביא מזל רע למה שכבר נערם על צלחת חיי, ועם זאת חששתי שיתקמט. הוא נשאר שם כשהמשכנו בדרך אל תוך הערב, מתחת למטוסים ממריאים בשדה התעופה של סירקיוז. הוא נשאר בראשי כשהתחלנו את הבוקר בעוד כביש פנימי. עוד כמה בעצם. 11, 104, 3, 12, 37, 190. עצרנו על הבוקר ליד מטע תפוחים. שבת והעוברים ושבים הוזמנו לקטוף לסל מהעצים, תמורת תשלום כמובן. לעיירה קראו מקסיקו והיא רק היתה הנקודה הראשונה על הגלובוס היום. כי עברנו בליסבון, פוטסדאם ועוד עיירות המתגוררות מרחק אינסוף קילומטרים מארצות הברית. הטיול הפעם היה לאורך אגמים ונהרות. צמוד אליהם, קרוב יותר מרחוק. בין לייק אונטריו לסנט לורנס ריבר השקפנו על קנדה, ראינו איך הסירות מזדרזות לעלות על הגל, כיצד להקות אווזים מתניעות גם הן את כנפיהן, מגביהות עוף בכבדות. ביער שעציו חשופים לשמש וספסליו מצפים לאנשים שינוחו עליהם הזהיר השלט מפני עקיצת עכביש ארסי. חבל שאין אזהרות כאלה מפני בני אדם. ויתרנו על הגשרים שהובילו לקנדה. כבר היינו שם יחד. פעמיים. ויש לנו תוכניות אחרות הפעם. בדיוק אתמול אמרתי לו שמוזר שלעומת שנים קודמות לא ראינו חיות מתות שרועות דרוסות בשולי הכבישים. לא הייתי צריך לפתוח פה לשפן. כי ספרתי, היום בלבד, 10, לא רגע 11, מה פתאום 14 דביבונים ששום רוקי רקון לא הושיע אותם. והיה גם צבי אומלל, על דשא, ללא סימן של חיים. נכון שזה ככה, בטבע, אבל זה לא באמת מנחם. עכשיו עומד להיגמר עוד ערב. יתושות הגיחו מאחורי העצים ליד המוטל וניסו למצוץ את דמנו. ירח בננה התבונן סביבו, מתערסל, עצל, במקומו. עוד כמה שעות גם אנחנו נחקה אותו, לא באוויר, כי אם למטה, על מיטה זרה ורחבה במיוחד

המלכודות שנתלו לאורך הקומה השנייה של המוטל לא הועילו. היתושים והזבובים לא הואילו לרחם עלינו. בלי לזמזם הם חגו מעל ראשינו, צווארינו, ידינו – כל גופנו – כמסוקים המציעים טיול של שעה לתיירים. פלסטבורג, ניו יורק. היה עומס בתור לבייגל בארוחת בוקר במוטל. היה גם עומס אתמול, כשרק באנו. סוף שבוע, בכניסה לאדירונדק פארק, וכולם רוצים לנצל מזג אוויר חלומי שאינו שגרתי לסתיו כאן. כבר היינו שם, סיפרנו לגבר ולאשה שהתיישבו לידינו בשולחן בבוקר במוטל. יצאנו לדרך, אחרי שיחה אקראית שהתארכה. הזדמנות לצחצח את האנגלית בשבילנו. אחר כך יצאנו, עם תה שטעמו ככלור ומאפין פקאן טעים ודביק. התחככנו שוב בקנדה, תחת ערפל זמני, והפלגנו על הגשר לוורמונט. מדינה שלא תיכננו להיות בה, אבל תמיד נעים לחזור אליה שוב. חמניות מרכינות ראשן, דגלים וטורבינות מסתובבים. רוח דלילה ושקט, הרבה מאוד שקט. שבוע חדש התחיל

הרבה נהרות לחצות. חצינו אותם, לידם, מעליהם. לך תזכור את כל השמות שלהם. לא כולם מלאים וגדושים. יש כאלה שימי הקיץ ייבשו אותם מעט. חלוקי הנחל בולטים עתה לעומת המים הנסוגים. לתושבי האזור זה לא מפריע. בסוף שבוע הם יוצאים עם חכה ומשליכים את הקרס, מטילים את יהבם, מעל הגשר או מתחתיו, בציפייה לדג שייפול ברשת. ורמונט יפה כתמיד בדרכים צדדיות שמהן השדות והעצים נמתחים בתמונות קטנות של טבע חולף. מכביש 2 אל כביש 100. מאלבורג עד ברלינגטון ומשם דרך וייטפילד וקילינגטון. כביש 4, העובר על פני העיירה וודסטוק, המזכירה מיד את הפסטיבל שהתקיים במקום אחר לפני 45 שנה. כפי ששיירות האופנוענים המזוקנים, המציפות את הדרך בעיקר בשבת וראשון, מזכירות ״אדם בעקבות גורלו״, הסרט שיצא באותה שנה גורלית, 1969. אין עדיין תחושה של סתיו, אמר גבר סמוק לחיים למוכרת המייפלים הקטנה. לא, אין, הנהנה באושר, והלוואי שימשיך כך. עזבנו את המפל הקטן שילד בלונדיני אמיץ טבל בו עם הוריו, אחרי שהרימו את מכנסיהם עד הברכיים. עכשיו בלבנון שבניו המפשייר, סמוך לעוד שדה תעופה מקומי, אנחנו נזכרים במזרח התיכון. מתגעגעים, אלא מה, אבל מעדיפים בכל זאת את הרוגע שעוטף אותנו כאן, עד שהטיול ייגמר

ופל עם מייפל. הייתי מוכרח. ברור שזה יסתום אותי עכשיו לכל היום. הנוזל הסמיך התקשה בתוך המכונה הרותחת אחרי שתי דקות. כשהצלחת דמויית המחבת התהפכה יצא משם ופל זהוב ואוורירי. המייפל, שנשפך בין ריבועיו, מתוק יותר ממנו, מתוק מדי, מיותר. אבל זה גם חלק מהטיול השנתי שלנו לארצות הברית ובחופש מותר לעשות דברים שלא עושים בדרך כלל. סגרירי בחוץ והעלים הזהובים – של עץ הדולב, לא של הוופל, מוסיפים לנשור. אין צורך לדאוג. העצים עדיין לבושים היטב לקראת החורף. התיישב לידינו יפני שבא למוטל עם אמו המבוגרת. הם גרו כאן בעבר, בניו המפשייר, ועכשיו גרים בדלאוור. נתניהו, אמר, השווה פעם את גודלה של מדינתו לזה של ישראל. יש לו צלקת דקה הנמשחת באלכסון מתחת לעינו השמאלית. פניו נעריים, כאילו קפאו בזמן, והתסרוקת כשל ברוס לי. אמו, לעומתו, נראית עייפה מהחיים. שערה – אפור, חום, לבן – נדמה כשטיחון בכניסה לבית. היא אוכלת בננה בשקט נוגה בזמן שהוא מספר שהתחזית אינה מבטיחה טובות להערב. חבל. עד עכשיו מזג האוויר האיר פניו לאן שנסענו

עומדת בצומת ליד מכונית לבנה שדלתה פתוחה ומוודאת ששלטי הבחירות ננעצו היטב באדמה היבשה. חולצתה צהובה ככתר נרקיס. מי מעסיק אותה? בכל מדינה בארצות הברית צומחים השלטים האלה, כפטריות לפני הגשם. לתפקיד המושל, השריף, למושב בקונגרס, לכיסא בסנאט – כולם רוצים להיבחר. השתכנעתי מכל אחת ואחד מהם, רפובליקאים ודמוקרטים, אני בטוח שהם יעשו ככל יכולתם למען עצמם ולא למען תושביהם. תייר מזדמן בין ארצות ובריתות, ראיתי יותר מדי תוכניות בוקר כאן. זה גרוע כמו שזכרתי. זה ממכר כפי שרציתי לשכוח. וממש לא מעניין אותי מהחתונה של ג׳ורג׳ קלוני. היא הרי מבוימת כמו הסרטים שהוא משחק בהם. חבל, עד לפני שנתיים חשבתי שהוא שחקן מצוין. לא שיניתי את דעתי, פשוט התחלתי להשתעמם מהבחירות הקולנועיות שלו. הן לא נועזות או מקוריות, למרות מראית העין, אלא בעיקר צפויות. אבל למה סטיתי מהמסלול כדי לדבר עליו? אולי משום שהיה לנו יום שהתבזבז יותר מדי בכבישים. חיפשנו מלון בתוך בוסטון, קרוב ככל האפשר למרכז, שיהיה אפשר להשאיר בו את הרכב השכור. כל ההמלצות בחוברות שלקחנו במרכזי המבקרים התבררו כמטעות. לא נשאר מקום במלונות וטבעת התנועה סביב העיר חנקה והצטופפה כבר בשעות הצהריים המוקדמות. גם העננים מעלינו הצטופפו. השמש חמקה מוקדם מדי. מצאנו מוטל נחמד בפרבר לא קרוב ולא רחוק מבוסטון. זרזיפים של גשם החלו לרדת באלכסון אחרי שהנצו כמה כוכבים. הטמפרטורה נחתה לקרקע. מחר ניסע ברכבת לעיר. לא היינו שם כבר 13 שנה

אפור הוא הבוקר בפוקסבורו, מסצ׳וסטס. כמה קילומטרים מכאן ממוקם האיצטדיון שהוא המגרש הביתי של קבוצת הפוטבול ניו אינגלנד פטריוטס. אנחנו מתגעגעים למזג האוויר שהיה המגרש הביתי שלנו עד אתמול. דממה בפינת האוכל של המוטל אחרי שהיתה בה סערה של שפות. השכמנו לקום, מוקדם עוד יותר מהרגיל, כי על דלת החדר נתלתה הודעה ולפיה תהיה הפסקת מים עד אחר הצהריים. גבר אמריקאי בגופייה המבליטה שרירים שכבר לא יהיו צעירים דובב ארבע צעירות וצעיר שעיניהם לא יכלו להסתיר את מוצאם הסיני. הוא היה נחמד מדי, חטטן מדי, נדחף ליום הולדת שלא הוזמן אליו, או שמא זו היתה מסיבת סוף עונה. אחר כך הוא לקח את העלונים הפרסומיים הניצבים בעמדת עץ מימין לדלפק הקבלה. אחד ועוד אחד, עשרה ועוד שמונה. בשביל מה הוא צריך אותם אם הוא מתרברב שהוא מהאזור? לא שאלנו. אנחנו לא חטטנים. לפחות לא כאן

סניף של בארנס אנד נובל בעיירה שרון, מסצ׳וסטס. אני לא עושה את עצמי קורא את ספר השירים של פרנק אוהרה, אני באמת קורא. משקלו כמזוודה, כך גם ספרים אחרים כאן, בכריכה רכה או עבה. אם אשאר כאן עוד חודש אצליח לגמור את כולו. שעת צהריים ובחוץ יורד גשם. לא חזק ומציף, אבל די בו כדי לשנות תוכניות. לא נסענו בסוף לבוסטון, אולי גם לא ניסע מחר. כי התחזית מאיימת שהטיפות רק ילכו ויגדלו. נעים כאן, בסניף הענק כרגיל של רשת הספרים המתכווצת. המבחר רב, אבל למי יש מקום על המדף? פעם רציתי לקרוא הרבה יותר ספרים מכפי שיכולתי. עכשיו אני מסתפק בהרבה פחות ולוקח אותם ללוקר בכניסה למלתחות. שם, אחרי השחייה, אני מצליח במפתיע להתרכז וגם פחות ממהר. לא נורא אם לא אספיק לקרוא את כל הספרים שחשבתי שאקרא. הרי גם אלה שכתבו אותם לא בהכרח יקראו אותי

שחפים שרים בחוץ. הגשם השהה את עצמו. ברנפורד, קונטיקט. עזבנו בבוקר את מסצ׳וסטס וחלפנו על פני רוד איילנד. מבעד לחלון המכונית ראינו מבנה דמוי גבעת הקפיטול ליד קניון רחב יריעה, אבל המרחק משם לוושינגטון הבירה הוא גדול. הערים אפורות יותר כשהגשם מרטיב אותן. מגבי המכונית זזים ללא הפסקה. לפחות הצלחנו לחפון בידינו קצת טבע כשירדנו לסטונינגטון פוינט בקונטיקט. שם, בין סירות לסלעים השקפנו לעבר ניו יורק. הרעות, נשאנוך בלי מלים, רק חבל שהראות לא היתה משהו. בשביל זה נסענוך כל כך הרבה מיילים? בכל זאת היו כמה דקות של אושר מהמים שהשתטחו לפנינו. אוויר ערים ועיירות, סלול כיין, צלל אלינו, הרים ראשו, צלול. בכל פעם כשאנחנו נוסעים בשבילים הצרים של יישובים שנדמים כקיבוץ של גלויות אנחנו תוהים אם האנשים שגרים בהן יודעים להעריך את מה שיש להם. לא הייתי מוכן לחיות בארצות הברית – הכל כאן כל כך מזויף, משנה לשנה זה יותר צובט ומוחשי – אבל לא אתנגד לקצת שקט. אפילו הרבה

חשרת העבים העבירה לנו רמז עבה: זמן לנטוש את קונטיקט. הכיוון לניו ג׳רזי, מוטל בעיירה נורת׳ ברגן, ומשם בשאטל אל מנהטן. אין ברירה. לא ניכנס עם הרכב לתוך העיר שרק המחשבה עליה סואנת. נהר הדסון האיר את פניו וגליו בדרך. הגשם לא שב. בינתיים. כשכף רגלינו ירדה בעיר של יראת הקודש השמש אפילו הגיחה לכמה דקות קטנות. זה ניסיון משותף לחוויה מתקנת. לפני 13 שנים, במשך 3 ימים רותחים מנשוא, היינו כאן יחד. לא סבלנו, אבל התקשינו למצוא את מקומנו. העיר הזאת מצטלמת כל כך יפה בסרטים, אלא שלפי שעה אני עדיין לא נסחף אחריה בעיניים עצומות לרווחה. הקסם מובן. גם ההתרגשות. אבל איפה היא לעומת הפלא של סן פרנסיסקו ושיקגו?