חלק שני של מבחר קטעי יומן מטיול בארצות הברית בחודש שעבר שפורסמו בדף פייסבוק שלי:
לא בערך, בצהריים. כשהעיירה קזנוביה במדינת ניו יורק החלה להתכונן לסוף השבוע. איש לא רץ או מיהר. השמש עמדה במקומה הקבוע. פעמוני הכנסייה לא דממו, אבל היה אפשר להבחין בהם, גבוהים וכבדים, מוגנים, לא חלודים. סטודנטים של קולג' יצאו מהשיעור אל הירוק שהמתין להם בחוץ, על הדשא, בגינות הקטנות, בעציצים. פרשנו את מפת המדינה על ברכינו. הצבענו על היעד הבא והמשכנו. אחרי כמה דקות עצרנו שוב. כי ראינו אגם שעוד לא עמדנו מולו.
ורוד וכתום אוחזים ידיים בדרך לשקיעה בעיר סרטוגה ספרינגס, מדינת ניו יורק. יש יתושים סביב. קצת קר. אז מה? זה בכלל לא מפריע. הנה פארק ציבורי רחב ידיים שקצהו רחוק. השער עדיין פתוח, ואין איש בפנים. עצים שלא יתעייפו, פרחים שלא הפסיקו לפרוח. הכל כל כך מטופח. רואים את זה בבירור גם בערב. לא נכנסנו אליו, כי חשבנו שנעבור דרכו למחרת. במקום לבלות בו המשכנו אל תוך רחוב מתארך שלא נראה שגרתי בערים מן הסוג הזה בארצות הברית שאינן גדולות מדי או מרכזיות, אבל למרות זאת מושכות אליהן תיירים רבים, במקרה המסוים הזה בגלל מרחצאות שלא היינו בהן. הרחוב הראשי הפתיע בפשטותו ובכך שהצליח במפתיע לנער ממנו כמעט לחלוטין סממנים מצועצעים המתבקשים בערים המתבססות על תיירות. גם האווירה בו היתה נטולת גינונים ופוזה. אף אחד לא בא לכאן הערב בשביל להרשים וגם אם כן, איש לא שם לב אליו. התיישבנו בבית קפה שהאור העמום בו וקבוצות האנשים שישבו, בחוץ ובפנים, יצרו תחושה של אינטימיות ובו בזמן חופש לשבת ליד זרים בלי להרגיש כאלה. תקרה גבוהה, בלי שום לוגו מרתיע של רשת כלשהי, ועיתונים מקומיים פזורים על שולחן, מקומטים, כמעט קרועים, מטביעות אצבעות שהותירו עליהם. לקחתי אחד מהם, איך יכולתי להתאפק? זה היה מוסף תרבות המבקש לרכז את כל אירועי השבוע של מדינת ניו יורק. עד שהגעתי לסופו נגמר כבר התה הירוק שבספל הזכוכית. אפילו בבתי קפה אמריקאיים שנראים טובים ורציניים אני לא מעז להזמין קפה הפוך. הם עדיין לא יודעים איך להכין אותו כמו בארץ. ואולי גם אף פעם לא יידעו.
אוטובוס תיירים אדום. שתי קומות, בלי גג. אם היו אומרים לסנוב כמוני שאסע בו ברחבי עיר גדולה הייתי צוחק להם מול המצח. איך אעמוד אחר כך מול המבט המתנשא של החברים בעבודה ובפייסבוק? אבל פתאום, בשבוע שעבר, התגלה עד כמה אוטובוס כזה הוא אמצעי יעיל ונוח להכרת עיר כשזמנך בה מוגבל מלכתחילה. עלינו עליו מחוץ למוטל שהיינו בו בנורת' ברגן בניו ג'רזי, רצועת מוטלים בעיירה שנראתה אפרורית בסתיו, מול רכבת משא שבשביל לספור את כל קרונותיה נדרשות דקות ארוכות. לידינו התיישבה משפחה גרמנית. אם ואב, בני ארבעים בערך, וילדתם הקטנה. הם היו במוטל סמוך, מהודר יותר, לכן גם ארוחת הבוקר היתה שופעת יותר. יכולנו להבין זאת על פי 18 היוגורטים שביצבצו מתיקם לצד דונאטס ושאר מאפים שלקחו. הילדה נראתה קשורה יותר לאביה. כשאמרה בלי סוף "פאפי" התכוונה אליו ולא לגור כלבים שלא היה בנמצא. התחנה הראשונה במנהטן היתה רחוב 41 של ברודוויי. משם הקפנו את מידטאון ואחר כך את אפטאון. כל נסיעה כזאת נמשכת שעות, אם רוצים תחילה להתבונן בעיר ולא לרדת בכל תחנה, אבל מושיטה הזדמנות לא חוזרת לגרד את השחקים, לנסות לגלות מה נחבא בהם, לידם, מאחוריהם. בערב, באוטובוס אחר של אותה חברה, נסענו לסיור לילי שהתקרב אל האורות הבוערים של גשר ברוקלין. ישבנו למעלה, כמו כולם, למרות הקור והרוח, כי זו הרי החוויה שלשמה באנו. בדרך חזרה, כשראינו שמזג האוויר שובר את רוחם של כמה מהנוסעים, הרשינו גם לעצמנו לרדת לקומה התחתונה. שלטי הפרסומת היו גדולים ומרתיעים כרגיל, עייפות החלה לנשב סביב צווארינו. זה היה אחד הימים היפים ביותר בטיול הנוכחי לארצות הברית וגם אחד הימים היפים ביותר בטיולינו המשותפים לשם. אין לי מושג אם אחזור מתישהו בקרוב לניו יורק, אבל הטיול הזה בהחלט שינה לטובה את דעתי עליה.
הבלוג החדש שלי בעיתון "הארץ" פעיל יותר:
עורך, סופר, משורר
חיים של אחרים 
להשאיר תגובה