מאיפה היא מכירה את שולה זקן

הגב שלה מקומר ככפית, נגרר אחריה לאן שהיא הולכת. עצמותיה כמעט בוקעות דרך הגוף הכחוש, תולשות את העור. היא מתקרבת, בלאות של ערב, בכבדות של חרק שנמחץ, אל הג'קוזי מול הבריכה הפנימית היכן שילדות לומדות, ברקע המשרוקית של המאמנת, כיצד לשחק כדורמים

הביקיני, בתכלת של סקייפ, לא גורם לה להיראות צעירה יותר. אם יציצו בתעודת הזהות שלה יגלו שהיא בת כבר חמישים ומשהו. כי הזמן, בניגוד למחוגי שעון מקולקל, אף פעם לא עוצר. היא מטפסת בצעדים אטיים עד שפת האגם המעוגל, טובלת רק את רגליה במים הרותחים, לא מתרגשת מהכלור המבעבע

זרותה בולטת מיד: זוהי התסרוקת הקצוצה, הצבועה ערמונים. אלה העיניים המהססות של מי שהיתה ילדת פרחים עד שעלי הכותרת שלהם החלו לנבול כמו הגוף. זהו המבטא האמריקאי שנשמע גם כשהיא מדברת עברית. רעשי הרקע אינם מפריעים לה. היא מתחילה לשוחח עם צעיר שיושב לידה, שלובש מכנסיים קצרים צהובים של. אולי הוא אוהד מכבי תל אביב, אולי בכלל של בית"ר ירושלים

הם מדברים בחופשיות אף על פי שלא נפגשו מעולם, שיחה גלויה שלא מתפרץ לתוכה שום מתח מיני ובכל זאת ניכרת אינטימיות, דווקא במקום חשוף שבו כולם מסתכלים עליה ואיש אינו רואה אותך באמת. הוא מספר לה איך הרגיש קרוב ליהדות כשגר עם בת זוג גרמנייה במשך שלוש שנים בעיר שאיננה ברלין. פתאום הוא התחיל להדליק נרות, ללכת לבית כנסת. היא משתפת אותו בגעגועיה אל מולדתה, ברצון שלה לחזור לגור בה. עכשיו גם בעלה מוכן לשוב לשם, אבל הוא לא רוצה לעשות זאת לפני שהבן ישתחרר מהצבא, ויש עוד שנה

כשהצעיר שולף את כפות רגליו מהמים המתערבלים, בדרכו אל המלתחות, היא משחררת עוד קצת את החבל, מגלה כמה שמחה לדבר אתו. בקולה יש רסיסי הקלה, כמי שיצאה מתא וידוי אחרי שפרקה רגשות באוזני הכומר. שבוע אחר כך, באותו מקום, לא בדיוק באותה השעה, היא מתחילה לשוחח עם שני סטודנטים לתואר שני בארכיאולוגיה ושוב שטה בתחושותיה

הם מקשיבים לה, מהנהנים בראשם, אבל לא מזדרזים להיפתח כמוה. כשהם אומרים, אחרי זמן מה, שיש להם כל מיני סידורים, נופלת עלטה על פני הירח המוארכים שלה. היא מסתכלת לפנים ולאחור ולא רואה מישהו שאפשר לדבר אתו, להמשיך את הסערה שנפסקה באמצע. אני רוצה להגיד שהיא יכולה להגיד לי כל מה שהיא רוצה, אבל לא יכול להבטיח שלא אספר את זה למחשב