Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘העולם גדול ופתוח’ Category

שני אנשים, ברנדון סאמרס ובנג'מין וייקל, מרכיבים את The Helio Sequence. צמד מאורגון שפעיל מאז שנת 1999. סאמרס שר ומנגן בגיטרה. וייקל מתופף וגם שולח ידיו אל הקלידים. כמו הרבה מאוד זמרים ולהקות של חברת התקליטים סאב פופ, גם The Helio Sequence יוצרים רוק עצמאי בתוך מובלעת משלהם, שטח סגור שמותח עוד ועוד את גבולות השוליים, מנער את הגדר, אבל כמעט אף פעם אינו מגיע אל המרכז.

אלבומו החדש, החמישי במספר, של הצמד נקרא Negotiations. הוא יצא לפני שלושה חודשים ומציע מתווה ברור ומסודר לאלה המעוניינים במשא ומתן עם המוזיקה. בואו אל שולחן הדיונים – תקשיבו ואחר כך תגידו מה שיש לכם להגיד. זהו רוק אמריקאי ללא שאיפות לשנות את סדר היום. הצליל, כמו התוכן, אישי מאוד, ואין בו מלים גבוהות או פילוסופיה מורכבת.

השיר Hall of Mirrors, מועמד ראוי לתואר אחד השירים היפים ביותר שיצאו ב-2012, מלווה בקליפ המתאר נסיעה לילית בתוך מכונית. המלים, לעומת זאת, עשויות להתפרש גם כמסע פנימי, בתוך ראשו סחרחר מרוב דאגות. אולם מלא מראות ואשליות מבלבלות. הקול הרגיש של סאמרס, אבוד ולא נאבד, טובל בתוך גיטרות ותופים שהקצב שלהם שומר עליו, אבל גם מדרבן אותו לא להישאר במקום אחד.

כל כך קשה להתבונן בעצמך, חשוף מכל הכיוונים, ולחפש תשובה.

אבל אין ברירה.

Read Full Post »

 

"נדרשו לפינק פלויד שלוש דקות כדי להחליט על עטיפת התקליט The Dark Side of the Moon", סיפר באחרונה ל"אינדיפנדנט" המעצב הגרפי סטורם תורגרסון. "נדמה לי שהגשתי להם שבע הצעות ובהן גולש על גל גדול, המבוסס על דמות קומיקס של גיבור על הנקרא Silver Surfer. לצערי, לא שמרתי אותן. חבל, כי זו היתה יכולה להיות פיסת היסטוריה".

 תורגרסון עיצב מאז ועד היום כ-400 עטיפות תקליטים, לא רק של "פינק פלויד", אלא גם של "לד זפלין", פיטר גבריאל, מיוז","דרים תיאטר", "קרנבריז" ואפילו… "אתניקס". כן, כן, את התקליט "בדרך שלך" שהוציאה הלהקה הישראלית בתחילת שנות האלפיים.

בימים אלה מוצגת בגלריית Idea Generation שבלונדון התערוכה Right But Wrong, שכוללת מבחר מעבודותיו של המעצב הבריטי. היא תימשך עד 2 במאי. באמצעות הלינק הזה, אפשר לשמוע אותו מדבר בבי-בי-סי על עבודתו. http://news.bbc.co.uk/2/hi/entertainment/8605975.stm

Houses of the Holy של לד זפלין

"פיטר גבריאל" של פיטר גבריאל

***

סביר להניח שמישהו אי שם בעולם כבר עשה לפחות מחקר אקדמי אחד על גלגוליהן של עטיפות התקליטים, החל בשנות החמישים  ועד ימינו. כיצד דמותו של הזמר, שהתנוססה על העטיפה בשנות ה-50 וה-60, נעלמה אט אט, בעיקר בתקליטים של להקות רוק מתקדמות בשנות ה-70 שהעדיפו מראה סוריאליסטי ומסתורי יותר. היו שבחרו להראות את תמונותיהם באופן צנוע ומעט שמרני. אחרים ראו בעטיפות התקליטים הזדמנות לחשוף את הצד הפרובוקטיבי שלהם, באמצעות איברים לא מוצנעים, ולמשוך כך עוד יותר תשומת לב.  

מהן עטיפות התקליטים האהובות עליכם?

אני אוהב בין השאר את In the Court of the Crimson King, תקליט הבכורה של "קינג קרימזון", שמזמין את המתבונן להיכנס אל הלוע הענק

ואת עטיפת The Queen is Dead  של הסמיתס (עם פניו המיוסרות של אלן דלון)

וכמובן את "רוק בוטום" של רוברט וייאט. האיש שיצא לטריפ

Read Full Post »

 

עוד פרויקט מוסיקלי מיוחד. והפעם: שירים של זמרים על זמרים אחרים

אלטון ג'ון שר קינה על ג'ון לנון, זמן קצר אחרי הירצחו. הגן התרוקן, אבל הזיכרונות לא נעלמו.
 
שני זמרים אמריקאים שחורים מצוינים מתו ב-1984, מרווין גיי וג'קי וילסון. "הקומודורס" שרה, כעבור שנה, את Nightshift, כמחווה בשביל השניים שיש להם גם מקום של כבוד בהיכל הרוק של התהילה. יש בשיר הזה, הלהיט הגדול היחיד של הלהקה מאז שליונל ריצ'י עזב אותה, התייחסות מפורשת לשיריהם של וילסון וגיי. What's Going On הם שרים ומתכוונים לשירו של גיי. Higher And Higher הם מזכירים, כדי שהמאזינים לא ישכחו את אחד מלהיטיו של וילסון.
 
"קרא זמיר בטרם עת, איש השוקולד כבר מת". גם יזהר אשדות שר שיר המוקדש למרווין גיי. לצלילים אין כמעט קשר, או זכר, לאלה של חברת התקליטים הנפלאה מוטאון, אבל העיקר הכוונה.   
 
מה ללהקת גל חדש בריטית לבנה ולזמר נשמה אמריקאי שחור? מוסיקה, כמו כל אמנות, מבוססת גם על השפעות, מחוות ותודות לאלה שהאירו את עיניך ופתחו את אוזניך למשהו חדש שלא הכרת לפני כן. להקת "ABC" שרה את "When Smokey Sings" כמחווה לזמר שעודו בחיים. סמוקי רובינסון, שחגג 70 בפברואר האחרון, היה בין חברי להקת "המיראקלס" לפני שיצא לקריירת סולו.
 
להקת "ויזר" שרה את "באדי הולי" בשיר שאת הקליפ שלו ביים ספייק ג'ונז. זוהי לא בדיוק מחווה לזמר המנוח, שמת בטרם עת, אלא מעין רצון לחזור במנהרת הזמן אל אותה תקופה. "אני נראה כמו באדי הולי ואת נראית כמו מרי טיילור מור".
 
ב-1990, עוד לפני שהיה אפשר לנבא כי תהיה תחנת רדיו כמו גלגלצ, ששדרניה העילגים ישתמשו בעיקר במלים "אחלה" ו"מדהים" ושלא יהיה להם שום מושג במוסיקה, שידרו ללא הפסקה בגלי צה"ל, התחנה האם, את השיר Shine On של הלהקה הבריטית House of Love. ללהקה הזאת היו כמובן עוד שירים. אחד מהם, Beatles and the Stones, היה, כמתחייב משמו, שיר תודה לשתיים מהלהקות הבריטיות הגדולות ביותר, בין היחידות שגם הצליחו לפרוץ באמת את גבולות האי הבריטי בדרך אל ארצות הברית.
  
מיס קיטין שרה את "פרנק סינטרה". זו לא בדיוק מחווה, אלא אירוניה ולעג אל אורח החיים הנהנתי המקושר בדרך כלל, בעיקר בהשפעת סרטי קולנוע ומגזיני בידור, לזמרים מפורסמים. 
 
"הי ג'וני" של "סוניק יות" הוא כנראה משחק מלים על השיר "הי ג'ו" של ג'ימי הנדריקס ועל הזמרת ג'וני מיטשל. המסתוריות שבו מוסיפה לו נופך אחר, שמושך אותך באוזן אל דלת הקסמים. אל תלמדו מערוץ 2 ומ"ידיעות אחרונות" – לא כל דבר בחיים צריך להיות מובן מאליו. ל"סוניק יות" היה גם שיר שנקרא Sugar Cane שיש שפירשו כי הוא בעצם מחווה לשחקנית מרילין מונרו שגילמה את Sugar Kane  בסרט "חמים וטעים". ילדה (קנה) סוכר.  
 
"הזמרת מתימן. שושנת הארגמן. מגישה כלניות בשיר הלל". ירדנה ארזי ב"עגילי דמאר", שיר מחווה לשושנה דמארי. מתי ישירו שיר כזה על עפרה חזה?
 
"איך הוא שר?" – אז דני רובס כתב או לא כתב את השיר הזה על זוהר ארגוב?

Read Full Post »

We Shall Overcome Together

ההודעה הדרמטית של הימים האחרונים שייכת כנראה לשחקנית ס' אפאתה מרקרסון. השחקנית האמריקאית השחורה, המגלמת את מפקחת המשטרה אניטה ואן ביורן בסדרה "חוק וסדר", תיפרד ממנה אחרי יותר מ-16 שנה וכמעט 400 פרקים. היא הופיעה בתפקיד אורח בעונה הראשונה של הסדרה הוותיקה, שבקרוב תחזור בארצות הברית לעונה ה-21 שנה, ומאז העונה הרביעית היא משתתפת בה כדרך קבע, כשחקנית הוותיקה ביותר שעוד נותרה בה. "הגיע הזמן לעזוב, אני עושה עוד דברים וחושבת שזאת היתה תקופה נפלאה", סיכמה השחקנית בת ה-57. נדמה כי גם אלה שכבר מאסו בעלילות החוזרות על עצמן יתגעגעו אליה.

לכבוד הפרידה, אתם מוזמנים להצטרף אל ספיישל קלישאות טלוויזיוניות וקולנועיות.

*
"אתה הבן שלי ואני אוהב אותך כמו שאתה, לא משנה מה יהיה / את הבת שלי ואני אוהבת אותך כמו שאת, לא משנה מה יהיה"

(משפט מפתח שיכול להתלוות אל יציאה מהארון, או כל הודעה דרמטית אחרת. תהיה מוסיקה נוגה ברקע, הטישו יישלף מהקופסה ואחר כך יבוא חיבוק אמיץ)

*
Objection Overruled
( אין סדרת בית משפט שיכולה להתקיים בלעדיו, לפחות חמש פעמים בפרק. השופט, או השופטת, צריכים להיות שחורים, היספאני, אסייאתים, או גם וגם וגם, כדי לתת לצופים בארצות הברית תחושה שגם למיעוטים יש ייצוג הולם בטלוויזיה)

*
"אני לא מוכן לקבל לא כתשובה"
(נתתי לך עכשיו הצעה שאי אפשר לסרב לה. תבין/י לבד את הרמז. או שתלך/י מהמשרד לכל הרוחות)

*
"אל תתנשא עלי"
(במקרה של מריבה משפחתית, כשהנער או הנערה אומרים משהו להורים, מגיע תמיד הרגע שבו האב או האם מזעיפים פניהם ואומרים את המשפט הזה בעיניים כלות, נואשות, מתחננות. לפעמים הם גם ייתנו סטירה מצלצלת ומיד אחר כך יתנצלו על כך)

*
"תן לי להיכנס או שאני שובר את הדלת"
(החשוד נסגר בשירותים? למה שלא נאיים עליה. יש לנו אקדח, אבל הוא לא רואה, ואף אחד לא יכריח אותנו לשאת בהוצאות. ההפקה אחראית לכך)

*
"אני רוצה לדבר עם עורך הדין שלי"
(הרגע שבו דייוויד קארוזו, כוכב הסדרה "סי-אס-איי מיאמי", או כל בלש משטרתי באלפי סדרות אחרות חוכך את ידיו בהנאה. תיכף החשוד יודה באשמה ועוד פרק יבוא אל סיומו. מי אמר שאי אפשר לפתור תעלומת רצח ב-20 דקות?)

Read Full Post »

(אין לי מושג למה בכל פעם שאני מעלה כאן פוסט חדש נעלם מהרשימה הפוסט הקודם…)

 

 

ברברה וולטרס הביעה חרטה בתחילת החודש על ראיון שקיימה לפני עשור. היא שאלה בשנת 2000, חד וחלק, את ריקי מרטין, אם הוא הומו. הוא לא היה מוכן לענות. "לחצתי עליו", היא מספרת כעת ל"טורונטו סטאר", "והסירוב שלו להשיב על השאלה גרם לצופים לחשוב שהוא אכן הומו. הרבה אנשים אמרו לי אחר כך שזה מה שהרס לו את הקריירה".

סביר להניח שהוא כבר לא כועס עליה. אתמול לפחות הוא הודיע, חד וחלק, שהוא הומו גאה ומאושר. "Enough is enough. הגיע הזמן להשתנות. זה הרגע לעשות זאת", כתב באתר שלו הזמר בן ה-38, שמגדל שני תאומים, ולנטינו ומתיאו, שנולדו מאם פונדקאית. על כך נאמר – Livin' la Vida Loca

 

 

 

 

*

 

                                   לאורך השדרה שאין בה איש

 

בשבוע שעבר הובטח כאן פוסט של שירי קאנטרי. הנה הוא לפניכם

 

ארץ קשוחה. ג'ין פיטני חובש את כובע השריף ושר על האיש שירה בליברטי ואלאנס מתוך מערבון באותו שם שביים ג'ון פורד ב-1962. את השיר כתבו ברט בכרך והאל דייוויד, צוות מנצח.

 

 

דון גיבסון כתב, הלחין וביצע את הגרסה המקורית של השיר הנוגה הזה. ריי צ'רלס יצר מזה בלוז בלתי נשכח

 

 

האנק ויליאמס שר ראשון את (Jambalaya (On the Bayou. כלי המיתר מייללים ברקע בהנאה, אולי גם השועלים והתנים עונים להם. ברנדה לי היתה בין הזמרים הרבים שחידשו את השיר הזה. היא הגבירה את הקצב וביקשה לתת לו צליל עדכני וצעיר יותר, כנראה בהשפעת הרוקנרול

 

המלים חותכות את העור. הקול של דולי פרטון נוטף סוכר, אבל רווי דמעות שנחנקות בגרון. שיר שמסכם את הפער בין אלה שצעירים ויפים – גברים או נשים – לאלה שהיו כאלה פעם, עד לפני זמן קצר. "אל תיקחי את הגבר שלי רק כי את יכולה". באותה מידה גם אפשר לשיר את זה על אשה.

 

 

כל שיר קאנטרי אוצר בתוכו גם מערבון קטן. הנה אחת מפיסות החיים המאלפות ביותר על מאבקי הכוחות והמתחים בין אב לבן, סיפורי חניכה והצורך האינסופי להוכיח זה לזה את הגבריות.

 

דרך המלך או מלך הדרך – תלוי איך מסתכלים על זה

 

אל פאסו היא היעד האחרון שלנו בטיול. ניפגש בשבוע הבא בעוד סיבוב של קאנטרי. נסיעה נעימה

 

 

*

 

(זה האתר החדש)

 

 

 

 

 

*

 

אם אתה מחפשים

מאמן אישי

אסטרולוג

קורא בקלפים

נומרולוג

קורא בקפה

 

 

הגעתם למקום הלא נכון…

Read Full Post »

 

 

מה הייתם עושים כדי לחזור לשנות ה-80? כל הפרטים ב"היו זמנים באמריקה", פוסט חדש שמתפרסם היום באתר החדש שלי בוורדפרס.

 

אנחנו חוזרים בזמן, אבל דורון מזר חוזר הביתה

 

 

היה גם מי שניסה לחזור לעתיד

 

 

יד שנייה

 

יש זמן לכל דבר

 

 

Read Full Post »

 

אנשים שעוקבים מקרוב אחרי הקריירה המוסיקלית של יהודה פוליקר לא גילו שום דבר חדש בסרט התיעודי ששודר עליו אתמול בערוץ 10. הכל כבר נאמר ונכתב, בין השאר במוסף מרתק ומקיף שפורסם לפני כשני עשורים בעיתון "חדשות".

ובכל זאת, תמיד מעניין להקשיב לו. גם כשהוא מדבר מעט ולאט, מהסס, רוצה לשתף את כולם בתחושותיו, אבל לא בטוח שהוא מסוגל לעמוד בכך.

כי לאיש היקר הזה יש אמת פנימית שהולכת אתו לאורך כל הדרך. הוא לא מסתיר אותה בשיריו, וגם לא בראיונות. בניגוד לזמרים רבים אחרים, אז והיום, הוא לא ניסה ולא מנסה להצמיד לעצמו בת זוג דמיונית, או להתרברב במגזיני בידור בכיבושיו המיניים והרומנטיים. המלים הן שמדברות בעד עצמן.

יהודה פוליקר הוא אחד מאותם אורות גדולים בחיי שליוו אותי, וממשיכים ללוות, לכל מקום שאליו אפנה. במלים, בלחנים, בקול, בעוצמה, בכאב הזה. ועל כך יש לומר לו שוב ושוב תודה.

ולכל אלה שמלינים על כך שהוא ממשיך ללכת סחור סחור, ובעצם לא לחשוף דבר, כמו אותו עיתונאי בארון שרטן הלילה באכזבה בתגובה בפייסבוק לעיתונאי אחר מחוץ לארון, יש לי רק שאלה אחת – האם אתם פתוחים וחופשיים עם עצמכם לפני שאתם מטיפים מוסר למישהו אחר?

 

*

יש איזה כאב שאתה כבר הכרת 

 

אתה לא כאן ולא שמה

 

מתגנב לתוך הלילה הופך לצל בין הצללים

 

הכל צודק באהבה, אפילו הגניבה, האוהבים חפים מפשע

 

אתה לא רצית להיות שם בכלל, אז מה אותך אף אחד לא שאל

 

בעיר הזאת מהלכות אלפי שמועות, בכל סמטה מנשבות רוחות רעות

אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו

 

 

 

*

עוד קצת קשה לי להתרגל לאתר החדש, אבל הוא יעודכן בקרוב

 

 

 

Read Full Post »

 

דחיתי ודחיתי, אבל לא היתה ברירה. כמו אחרים באתר רשימות, גם אני נדרשתי לפתוח בלוג חדש, באתר אחר.

 

עכשיו הוא כאן, לפניכם. השם נשאר בינתיים, העיצוב השתנה וכנראה ישתנה בעתיד. עוד לא כל כך הבנתי איך לשים קליפים, אבל גם זה יבוא בקרוב.

 

אני לא מארח מי יודע מה, אבל אשמח אם תבואו לבקר

 

חג שמח

 

(תודה לגלעד ולמיכאל על שסייעו, כל אחד בנפרד, בפתיחת הבלוג החדש)

 

  

בימים אלה יצא אוסף חדש ומשולש של שירי המלחין יאיר קלינגר – בקרוב פוסט מחווה

 

שון ריידר עשה נסים ונפלאות ב"הפי מאנדייז". הלהקה האחרת שלו, "בלאק גרייפ", חוזרת להופיע כעת. כן, גם לו, אפילו לו, יש אלבום אוסף חדש

Read Full Post »

 

 

 

"אני כריזמטי ולא מתבייש בהופעה החיצונית שלי", אמר בעבר הזמר איאן דיורי. "אפילו לאנשים שנראים מצוין יש חיסרון. החיסרון שלי בולט כל כך לעין, שאין מה לעשות נגדו. אני יודע את זה, כי כסטודנט לאמנות ציירתי את עצמי לפחות 500 פעם".

דיורי, שהיום מלאו עשר שנים למותו, לקה בגיל שבע בשיתוק ילדים. במשך שנים הוא שהה בבית החולים במקום להיות, כמו ילדים אחרים בגילו, בבית ספר. אבל החוויה הקשה הזאת כנראה עיצבה את המשך דרכו. הוא לא ויתר לעצמו, ונדמה כי זו הסיבה שהוא זנח בסופו של דבר את האמנות לטובת המוסיקה. דווקא במוסיקה – במקום שבו אדם נדרש לעמוד על הבמה, מול כולם, לחשוף את עצמו, גם עם מה שנתפס כפגם חיצוני, ועם קולו שאינו נוטף דבש, אלא בשרני וצרוד. זו בהחלט הבעת עמדה שראויה להערכה. והוא המשיך בה עד שנדם קולו, גם אחרי שבשנים האחרונות לחייו בגד בו גופו שוב, בעקבות התפשטות מחלת הסרטן שהכריעה אותו לבסוף בהיותו בן 57.

לפני כחודשיים עלה במולדתו בריטניה הסרט העלילתי Sex & Drugs & Rock & Roll Trailer. אנדי סרקיס, שעד אז היה ידוע בזכות תפקידו כגולום בסרט "שר הטבעות", מגלם בסרט החדש את דיורי בתקופה שבה החלה הקריירה המוסיקלית שלו, בימי הפוסט-פאנק הבריטי של שנות ה-70.

זה בדיוק הזמן למחווה קטנה לאדם שלא בהכרח היה גיבור ילדות מוסיקלי, אבל השירים שלו, אירוניים ומרירים, ממשיכים להבהב בזיכרון כמשהו שאפשר לא רק לרקוד לצליליו, אלא גם להקשיב ולהרהר.

השיר Hit me with your rhythm stick. האם את באמת מתכוונת להכאיב לי?

 

השיר Sex and Drugs and Rock & Roll. צירוף המלים הכי שחוק בעולם המוסיקה מקבל כאן משמעות אחרת

 

השיר Reasons to be Cheerful, Part 3. יש בהחלט סיבות לשמוח כשמקשיבים לו.

 

השיר Billericay Dickie. מי נגד מי?

 

השיר My Old Man. האם שנות ה-70 היו העשור המגוון והמשפיע ביותר של הרוק הבריטי

 

השיר  I Want To Be Straight. זה לא ההימנון החדש של רוב כוכבי הזמר הים התיכוני העכשוויים שמתחבאים בארון, אלא שיר על אדם שרוצה להיגמל מסמים.

Read Full Post »

 

"בקבוצת ב.ס.ר. סירבו להגיב לידיעה".

השורה האחרונה תמיד מסגירה את הכל. כך גם במקרה של הידיעה הזאת, "אלירז שדה ואורנה דץ רכשו דירות במגדלי ב.ס.ר. בפארק צמרת בת"א", שפורסמה היום ב"דה מארקר". אנשי הנדל"ן מבקשים, ומקבלים, יחסי ציבור חינם. בלי שום מאמץ. אפילו בלי לבזבז זמן מיותר שנדרש למתווך כדי למכור לאדם מן השורה דירה יד שנייה או שלישית או רביעית.

 

הם פשוט מתקשרים לכתב המסקר את תחום הנדל"ן ומספקים לו את מה שהם מכנים בוודאי באוזנו "סקופ". אבל אל תגיד שאנחנו אמרנו לך את זה, הם כנראה מחייכים מאחורי פומית הטלפון הנייד, מחככים ידיהם בהנאה אחרי שהם רואים את ההודעה ששלחו במייל מתפרסמת בעיתון או בטלוויזיה, מלה במלה, בלי בכלל שמישהו יבדוק את אמינותה. ולא רק זה, על הדרך הם גם גורמים לאזרח הקטן "לקנא" באותם אנשים "מפורסמים" שהצליחו להשיג את החלום הישראלי – לקנות דירה במגדל מגורים, רצוי בתל אביב. והם עוד עשו זאת בלי חברות באיזושהי קבוצת רכישה לוהטת.

מה יש בידיעות האלה, על איזה "כתב ערוץ 2 בצפון" או "מנכ"ל בנק גדול במרכז", שמציף כל כך את כלי התקשורת בשנים האחרונות והתפשט, כמו איזה טחב על הקיר, אל כל חלקי העיתון ותוכניות הטלוויזיה. מה שהיה עד לפני זמן מה ידיעה של שורה קטנה, שבקושי מושכת את העין, בעמוד הלפני האחרון של מדור הנדל"ן, נהפך לידיעה שכמעט פותחת את מהדורת החדשות בטלוויזיה, ומופיעה במקום טוב באמצע בעיתון.

 

לאף אחד אין באמת מושג אם האנשים האלה אכן קנו את "דירות היוקרה", כמה הם באמת שילמו ואת מי הם בכלל מעניינים. הרי עד שתושלם הבנייה של מגדלי המגורים המפלצתיים האלה סביר להניח שכבר נשכח בכלל שהם היו "סלבריטאים".

 

 

ומחודש

 

דני ליטני ולהקת "אף אוזן גרון" (שנהפכו אחר כך ל"הכל עובר חביבי") מבצעים את "שדות ירוקים"

 

השיר הזה, של Brothers Four  עושה לי תמיד חשק לחזור אל השדות הירוקים או אל הנירים האפורים

 

רק אל תגידו שאני חוזר על עצמי. הביצוע הזה, כמו הביצוע שמעליו, היה כאן כבר כמה פעמים. אבל איך אפשר שלא להקשיב לו שוב ושוב

Read Full Post »

Older Posts »