Feeds:
רשומות
תגובות

עירום ועריה – זעיר בורגני על הנייר. הולך גם הרבה למופעי מחול. לא מצפה שבגופו יחלו פתאום זרמים כשעל הבמה תחל תנועה. אם זה יקרה זה יקרה, וזה קורה כל כך מעט, אבל זה קורה.

יוצרי מחול עכשווי מתאמצים בדרך כלל לשבור מוסכמות, אבל המוסכמות שוברות אותן. מרוב רצון להדהים ולזעזע שום דבר כבר לא מדהים ומזעזע באמת. חוץ מאנשים שהם תת רמה – בריאליטי ובפוליטיקה – אלא שבשביל זה לא באים לאולם. להיפך, באים לשם כדי להתנער קצת מהם. כמו בציור מודרני, כשאין מלים מתווכות, דיאלוג או מונולוג, הכל נתון לדמיון. וזה טוב. זה מאתגר. השאלה היא כמה סבלנות יש לך, ומתי אתה מרגיש שזה לא בשבילך. לא כי לא הבנת, אלא משום שלא הזדהית, או הסתקרנת.

העבודה "טרגדיה" של להקת המחול אוליבייה דיבואה, המוצגת השבוע במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, כוללת 18 רקדניות ורקדנים בעירום. מלא. התאורה מעומעמת, יחסית, וזה לא ממש משנה. לא באנו להציץ, אתם רציתם להראות, וראינו, הכל. אלא שהעירום כביטוי אמנותי מתפספס כאן כמעט לחלוטין. פרט לרצון להוכיח כי גם את הטאבו הזה אפשר לזרוק לפח אין בו שימוש של ממש בעבודה עצמה.

התחלת המופע, עשרים דקות או חצי שעה, מי הסתכל על השעון? היתה מייגעת. הליכה מונוטונית. המוזיקה אפילו יותר.היה אפשר להסתפק בחמש דקות כאלה, לתאר מעין שגרת חיים שגרתית שבה אנשים חוזרים והולכים, מהבית לעבודה, מהעבודה לבית, כרובוטים מתוזמנים. אחר כך המוזיקה השתנתה, יצאה לחופשי. גם הרקדניות והרקדנים התאווררו. לרגעים היתה תחושה שמשהו עומד לקרות, אבל הוא לא באמת קרה.

הטרגדיה שביקש כנראה אוליבייה דיבואה להראות, שלפיה המין האנושי נעול בתוך פלונטר של דפוסים, הרגלים וצורך לצעוד בסך כדי לא להישאר מאחור היא לא כל כך טרגית, לפחות לא על פי האופן שבו הוצגה. התנועות, התזוזות, האורות, הצלילים ושאר אמצעי המבע האחרים הזכירו יותר מדי מופעי מחול אחרים.

איזו אכזבה זו היתה

קיבלה הזמנה בפייסבוק. סדנת כתיבה אוטוביוגרפית. הראש שלה מיד הסתחרר. כמו בקבוק במשחק ״אמת או חובה״. נעצר כשהיא בת 12. הדשא של השכן היה צהוב יותר והיא העריצה את בית״ר ירושלים. לא היה מקום מתאים יותר לערוך בו את חגיגות בת המצווה שלה. אבי בניהו הקריא את פקודת היום, ערם לכיסו 3 סיגרים מטוגנים והלך. התייעצות דחופה בבור. היא הצטערה בשבילו שלא נשאר לראות את ג׳ולת הכותרת: ריקוד סולו שלה לצלילי הג׳ינגל של קרן לב״י שמושמע עד היום בגל״צ. כולם מחאו כפיים. לא נשארה עין יבשה. אבל מה? אפילו ח״י שקלים הם לא תרמו. המתנה הכי יפה שקיבלה היתה כרטיסייה לאשקלונה, אבל כשהיא נסעה לשם עם כל המשפחה התברר שכבר פג תוקפה, ההורים שלה לא ידעו איך לנחם אותה כשהדמעות הרטיבו את הבננה ספליט. בסוף האח הקטן שלה הציע שהם יעלו על מטוס רק כדי לצפות שוב בסרט ״מבצע אנטבה״. הוא ידע שזה הסרט האהוב עליה. הם נסעו לנמל התעופה ושילמו המון כסף על טיסה. כשהמטוס המריא התברר שהסרט שמקרינים בו החודש הוא ״אבא גנוב 2״. איזו אכזבה זו היתה

לא מאמין לכל הסיפור הזה על דליפת תמונות העירום של שחקניות הוליוודיות. יש רק שני צדדים שיכולים להרוויח ממנו – השחקניות עצמן וחברות אבטחה אינטרנטיות. והם אכן מרוויחים. אלה ואלה צוברים כך פרסום חינם. אנחנו חיים בפח אשפה תרבותי ענק, אינסופי, וטובעים בו – נרצה או לא – כל שנייה, כל יום, כל שבוע. מייאש, שכמו במקרה של העשירים שנעשים עשירים עוד יותר, תמיד יש מפורסמים שנעשים מפורסמים עוד יותר ובתווך אנחנו – עניים יותר ויותר, בתרבות ובכסף, מרשים בקלות כזאת לתקשורת להפוך אותנו לטיפשים ופסיביים עוד יותר מכפי שחשבנו שאפשר להיות

 

פוסט חדש שלי בבלוג ב"הארץ

http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar/119/

עלה על מונית שירות. קנה כרטיס לגיהנום. הייתי שם פעם, אמר הנהג, דווקא לא משהו. אומרים שיש שם בתי מלון טובים, התערב נוסע על ספסל יחיד, אוחז בעגלת השוק שלא תברח. שמעתי שהאוכל דליקטס, התערבה נוסעת אחרת שבדיוק ירדה, בעלי שיחיה חזר משם עם קלקול קיבה. ברדיו השמיעו את השיר מדרגות לגן עדן. נהג, אתה מוכן להגביר? שאל נער, שעבר בסביבה, גיטרה שמוטה על גבו. אתה אל תגיד לי מה לעשות, צעק הנהג והעביר תחנה. עשה דווקא. נגמרה תחזית מזג האוויר. התחילה תוכנית הרדיו של אשת השר. וכולם ביקשו לרדת, גם זה שרצה להגיע לגיהנום, כי למי יש כוח   לשמוע תוכנית כזאת מאלפת, מעלפת, מהלפת

זיהיתי אותה מפייסבוק

ירדתי מקו 172 ברחוב קינג ג'ורג' כדי להחליף אוטובוס. השבוע כבר כמעט נגמר. רציתי למהר להספיק לקנות נעלי ספורט להליכות המשותפות שלנו, על חוף הים, או ליד הנחל, בכל שבת בבוקר. זיהיתי אותה מפייסבוק. היא זיהתה אותי. נעצרנו זה מול זו כדי להגיד "היי", "מה נשמע" ו… אז באו שתיקות כולאות וחיוכים מתחמקים. זה היה הדדי. קבענו שנתראה בפייסבוק ולא התכוונו לזה, כמו שני אמריקאים שנפגשים במקרה, בבית קפה, ליד מוזיאון או בכניסה לחנות ממתקים, אחרי שלא התראו שנים ואומרים שהם מוכרחים לצאת יחד לארוחת ערב משותפת. אלא שאנחנו לא היינו באמריקה אלא בתל אביב, ביום חורף לא קר, בלי סנוניות מעל חוטי החשמל, עם דרורים המחפשים אוכל על שולחן בית קפה שהחשבון עדיין מתנופף בו. כשכל אחד מאתנו המשיך לדרכו נזכרתי איך פעם היא כתבה לי טוקבק, על קליפ שהנחתי בפייסבוק, "אלוהים, איזה טעם צ'יזי יש לך". גם בגלל זה הפסקתי לשים שם שירים

 

בוב דילן כתב את Forever Young בתחילת שנות ה-70. השיר הופיע תחילה באלבומו  Planet Waves שיצא ב-1974. אחר כך ביצעו אותו רבים, בין השאר ג'ואן באאז שהיתה גם בתו זוגו, ורמי קליינשטיין, ששר גרסה עברית יפה מאוד  שכתב יאיר לפיד. זה תרגום חופשי מאוד שלי לשיר. חשוב לי להדגיש: כמו בתרגומים אחרים שלי לשירי פופ ורוק לא הקפדתי על כך שאת התרגום יהיה אפשר גם לשיר, בין השאר משום שממילא איש יש ישיר את התרגום שלי. מאחר שבוב דילן אינו מרשה שיעלו שירים שלו ליוטיוב יש כאן ביצועים אחרים

 

שיברכך האל ויגן מכל משמר

שמשאלותיך יתגשמו כולן

שתעזור לאחרים בלב רחב, לא מר

והם גם בשבילך יהפכו עולם

 

שתבנה סולם שיגיע אל הכוכבים

ותטפס על כל המדרגות

שתישאר צעיר לעד, מוקף באוהבים

צעיר לעד, בלי כאבים ודאגות

 

שתהיה אדם ישר

כן, צדיק וגם הגון

שאמת תמיד תאמר

והאור יהיה לך מיגון

 

שיהיו לך האומץ והכוח

לעמוד תמיד על זכויותיך

שתישאר צעיר לעד, בלי לשכוח

צעיר לעד, כדרך אבותיך

 

שתהיה תמיד עסוק

ורגליך מהירות, קלות ומוכנות

שיסודות ביתך יהיו חזקים כצוק

כשהרוחות יגיחו זועפות ומעונות

 

שלבך יהיה מאושר תמיד

שאת שירך ישוררו לעולמים

שתישאר צעיר לעד, עמיד

צעיר לעד, שומר על עלומים

 

הגרסה של ג'ואן באאז

הגרסה של בוב דילן ו"הבנד"

סטודנטית לרפואה, בתסרוקת של דמות מסדרת בית חולים, ישבה הבוקר בבית הקפה מול סנדלי הקיץ של אביה
חיפשתי רגע אחד לרפואה של שקט ולא מצאתי
היא לא הפסיקה לדבר – על טלפון חדש שהיא רוצה, על משחת שיניים מסרטנת, על ויזה לאמריקה
החזקתי חזק את ספר השירה שהבאתי
קראתי שירים במהירות, הדפים רדפו זה אחר זה כבמרוץ שליחים
כשהגיע קו הסיום נעצרתי
והמשכתי להריץ בראש מלים שלא הספקתי

 

*

השנה כבר לא 1984, אבל חוות החיות עדיין קיימת
ואף אחד לא עושה זבוב מהריגת פיל בחנות חרסינה
כשראיתי אותה הבוקר קוראת באוטובוס ״דפוק וזרוק בפאריז ובלונדון״ דוממת
תהיתי מתי היא תזמין את קינג ג׳ורג׳ אורוול לחינה

 

*

 

הנינה של סימון סניורה שומעת ג׳ז
עם הנכד של אנאיס נין – איזו אנינה
אמרתי לה: תחליטי, או הנרי או הנרי מילר. להזדרז
אמרה: נו פרובלמה. בחרה בדייגו סימאונה


*

 

רוברט וייאט מייבב מהרמקול של בית הקפה
שר את ״סי סונג״ וגם הסינתיסייזר בוכה, איזה שיר יפה
מעל אדמה פצועה שואל אדום החזה בקול רפה
עכשיו, כשרובין ויליאמס מת, מי יהיה לנו כרופא?

 

*

מבחר של סטטוסים שנכתבו השבוע בדף פייסבוק שלי היישר מהאייפון

 

*

 

פוסט חדש, מס' 5, בבלוג החדש שלי באתר "הארץ"

http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar/31/

 

*

תוכנית הרדיו השבועית שלי ברדיו קול יזרעאל

 

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=418931