על מה הסתכסכו הרמטכ"ל וראש השב"כ

זו כבר השווארמה החמישית שלה והיא בכלל נשבעה שתפסיק לאכול בשר באחד באפריל. עומדת מול השלט של קולנוע גת ומחכה שיעבור כבר מישהו מגלי צה"ל או ערוץ 2 וישאל אותה "איפה היית כשרצחו את רבין?" היא תלבש אז מהר מהר את החולצה של מחנות העולים שהוריש לה הדוד שלה, לפני שנסע לעשות פוסט דוקטורט בבוסטון, ותחזיק, כמו ההיא מפסל החירות, את הנר שזרק אביב גפן על הקהל באחת ההופעות. אז מה אם הוא פגע לה בברך ובגללו היא היתה בבית חולים שמונה ימים. היא עוד לא נולדה כשרצחו את רבין. ההורים שלה גם לא. סבתוש חזרה אז בדיוק מטיול בת מצווה באונייה עם עורך דין שמתמחה בנדל"ן והבטיח לה ש"נסח ישראל לא ישקר". הוא גנב לה אחר כך את כל הכסף שחסכה וקנה 29 דירות בצריפין. היא לא תהיה פרייארית כמו סבתא. כשתהיה גדולה, תגיד למראיין או למראיינת בזיק של אדיר זיק בעיניים, היא תגיש פינה על בי מוביז בתוכנית של ארא"ל סגל ברדיו גלי ישראל ותשחק עם ערן זהבי בליגה למניעת השמצה. יהיו לה 364 ילדים. על כל אחד יעשו תוכנית "בייבי בום". ביום היחיד שבו התוכנית לא תשודר היא תעלה להר הבית עם איילת שקד ונפתלי בנט כדי להפיץ שנאת חינם. מה יש? גם זה סטארט אפ

איפה הכי כדאי לקנות אייפון 6

ג'קוזי
***
קצה אפו ורדרד. גם זה כנראה באשמת הסתיו. זקנו, לא סופי, מטייל על לחייו כפרווה של אוגר. הוא מרחיק מעליו, בתנועת גריפה, את המים הממהרים ובוחר במקומם אחרים, להרטיב בהם את רגליו. המקלונית, זו שכבר הוזכרה כאן, מדברת אתו, מדובבת אותו, שני זרים באמצע שבוע. בגד הים שלה אופטימי יותר מבעבר, קולה עדיין לאה וחרישי. הוא מספר על המרתון שראה בברלין לפני חודשיים. ״המנצח היה כזה דקיק״, הוא מדגים בשתי אצבעות כמעט מתנגשות, ״אבל טס, מה זה טס. אגב״, הוא טס בעצמו, ״אם אתם רוצים מקום באפריקה לנסוע אליו אז אני ממליץ לכם על אתיופיה. חייתי שם שישה שבועות. ואם לא אז אפשר גם לטפס ברמת הגולן״.

 

פוסט חדש בבלוג ב"הארץ"

http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar/224/

מאיפה היא מכירה את שולה זקן

הגב שלה מקומר ככפית, נגרר אחריה לאן שהיא הולכת. עצמותיה כמעט בוקעות דרך הגוף הכחוש, תולשות את העור. היא מתקרבת, בלאות של ערב, בכבדות של חרק שנמחץ, אל הג'קוזי מול הבריכה הפנימית היכן שילדות לומדות, ברקע המשרוקית של המאמנת, כיצד לשחק כדורמים

הביקיני, בתכלת של סקייפ, לא גורם לה להיראות צעירה יותר. אם יציצו בתעודת הזהות שלה יגלו שהיא בת כבר חמישים ומשהו. כי הזמן, בניגוד למחוגי שעון מקולקל, אף פעם לא עוצר. היא מטפסת בצעדים אטיים עד שפת האגם המעוגל, טובלת רק את רגליה במים הרותחים, לא מתרגשת מהכלור המבעבע

זרותה בולטת מיד: זוהי התסרוקת הקצוצה, הצבועה ערמונים. אלה העיניים המהססות של מי שהיתה ילדת פרחים עד שעלי הכותרת שלהם החלו לנבול כמו הגוף. זהו המבטא האמריקאי שנשמע גם כשהיא מדברת עברית. רעשי הרקע אינם מפריעים לה. היא מתחילה לשוחח עם צעיר שיושב לידה, שלובש מכנסיים קצרים צהובים של. אולי הוא אוהד מכבי תל אביב, אולי בכלל של בית"ר ירושלים

הם מדברים בחופשיות אף על פי שלא נפגשו מעולם, שיחה גלויה שלא מתפרץ לתוכה שום מתח מיני ובכל זאת ניכרת אינטימיות, דווקא במקום חשוף שבו כולם מסתכלים עליה ואיש אינו רואה אותך באמת. הוא מספר לה איך הרגיש קרוב ליהדות כשגר עם בת זוג גרמנייה במשך שלוש שנים בעיר שאיננה ברלין. פתאום הוא התחיל להדליק נרות, ללכת לבית כנסת. היא משתפת אותו בגעגועיה אל מולדתה, ברצון שלה לחזור לגור בה. עכשיו גם בעלה מוכן לשוב לשם, אבל הוא לא רוצה לעשות זאת לפני שהבן ישתחרר מהצבא, ויש עוד שנה

כשהצעיר שולף את כפות רגליו מהמים המתערבלים, בדרכו אל המלתחות, היא משחררת עוד קצת את החבל, מגלה כמה שמחה לדבר אתו. בקולה יש רסיסי הקלה, כמי שיצאה מתא וידוי אחרי שפרקה רגשות באוזני הכומר. שבוע אחר כך, באותו מקום, לא בדיוק באותה השעה, היא מתחילה לשוחח עם שני סטודנטים לתואר שני בארכיאולוגיה ושוב שטה בתחושותיה

הם מקשיבים לה, מהנהנים בראשם, אבל לא מזדרזים להיפתח כמוה. כשהם אומרים, אחרי זמן מה, שיש להם כל מיני סידורים, נופלת עלטה על פני הירח המוארכים שלה. היא מסתכלת לפנים ולאחור ולא רואה מישהו שאפשר לדבר אתו, להמשיך את הסערה שנפסקה באמצע. אני רוצה להגיד שהיא יכולה להגיד לי כל מה שהיא רוצה, אבל לא יכול להבטיח שלא אספר את זה למחשב

הוא עוד יהיה דובר צה"ל

יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", מתאמץ כבר זמן רב לזכות בתואר "דובר צה"ל בתחפושת של כתב צבאי".

התחרות קשה והוא יודע – גם אחרי הטירונות וסוף המסלול התואר אינו מובטח. מולו ניצבים שניים, כרמלה מנשה ורוני דניאל, שמוכרים יותר לציבור בגלל נוכחותם ברדיו ובטלוויזיה.

הבורות המביכה של כרמלה מנשה (איך אדם שלא מבין שום דבר בתחום שהוא מסקר ממשיך להיות מועסק במקום העבודה כל כך הרבה שנים?) והיהירות המבחילה של רוני דניאל (איך אדם גס, בהמי וכוחני ממשיך להיות מועסק במקום העבודה כל כך הרבה שנים?) הם היתרון שלהם בעיני קוראיהם וצופיהם, והחיסרון שלהם בעיני מי שמתעניין בתקשורת הישראלית.

מהם החיסרונות והיתרונות של יהושוע? היתרון בשבילו הוא היותו כתב בעיתון לשעבר של המדינה, שעדיין מקושר ומשפיע. החיסרון בשביל מי שחשובה לו התקשורת הישראלית הוא הקלות שבה הוא מסתער על כל עצם שזורק לו משרד יחסי הציבור של הצבא ומלקק אותה בתאווה במקום לנבוח עליה בניסיון להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

הנה למשל ידיעה שלו שפורסמה  אתמול על פני חצי עמוד. כותרת הגג היא: קצין בכיר בפיקוד הצפון משרטט את קוויה של מלחמת לבנון השלישית. הכותרת שלה היא: "במלחמה עם חיזבאללה נתב"ג ייסגר כבר מהיום הראשון". הרי לכם עוד ידיעת פח שלא היתה צריכה להתפרסם, לא ב"ידיעות אחרונות" ולא בשום כלי תקשורת אחר. כי אין בה כלום. זהו תדרוך לעיתונאים, שמתקיים אחת לזמן מה, ונועד בעיקר ליצור היסטריה בקרב הציבור ובה בעת להשתמש בתקשורת כדי לחלץ עוד מיליארדי שקלים לצה"ל.

יהושוע ועורכיו צריכים כבר מזמן להבין: אנחנו, לשמחתנו, לא בשנות השישים, השבעים והשמונים שבהן מכרו לציבור ידיעות מומצאות והוא קנה אותן בשקיקה בתמימותו. כיום הכל חשוף, שקוף וגלוי. הקצין הבכיר הוא אלוף פיקוד הצפון ואת הציטוטים המבהילים שלו כביכול הוא היה יכול למסור גם אתמול, שלשום, לפני חודש, שנתיים או ארבע שניים. הוא הרי יודע שאפשר להשתמש בקשרים עם יוסי יהושוע לכן הוא יכול לבקש ממנו שיסדר לו טור יומי בעיתון. משהו בסגנון "עוד 521 יום למלחמת לבנון השלישית".

אפשר בכלל להפוך את זה לעמוד שיכלול הצעות למנות קרב חדישות, איך להפוך את הכומתה לאביזר אופנתי ועוד. זה בטוח יביא עוד קוראים. סמדר שיר עוד תכתוב על זה שיר.

איך אפשר להוריד את מחירי המילקי

חלק שני של מבחר קטעי יומן מטיול בארצות הברית בחודש שעבר שפורסמו בדף פייסבוק שלי:

 

לא בערך, בצהריים. כשהעיירה קזנוביה במדינת ניו יורק החלה להתכונן לסוף השבוע. איש לא רץ או מיהר. השמש עמדה במקומה הקבוע. פעמוני הכנסייה לא דממו, אבל היה אפשר להבחין בהם, גבוהים וכבדים, מוגנים, לא חלודים. סטודנטים של קולג' יצאו מהשיעור אל הירוק שהמתין להם בחוץ, על הדשא, בגינות הקטנות, בעציצים. פרשנו את מפת המדינה על ברכינו. הצבענו על היעד הבא והמשכנו. אחרי כמה דקות עצרנו שוב. כי ראינו אגם שעוד לא עמדנו מולו.

 

ורוד וכתום אוחזים ידיים בדרך לשקיעה בעיר סרטוגה ספרינגס, מדינת ניו יורק. יש יתושים סביב. קצת קר. אז מה? זה בכלל לא מפריע. הנה פארק ציבורי רחב ידיים שקצהו רחוק. השער עדיין פתוח, ואין איש בפנים. עצים שלא יתעייפו, פרחים שלא הפסיקו לפרוח. הכל כל כך מטופח. רואים את זה בבירור גם בערב. לא נכנסנו אליו, כי חשבנו שנעבור דרכו למחרת. במקום לבלות בו המשכנו אל תוך רחוב מתארך שלא נראה שגרתי בערים מן הסוג הזה בארצות הברית שאינן גדולות מדי או מרכזיות, אבל למרות זאת מושכות אליהן תיירים רבים, במקרה המסוים הזה בגלל מרחצאות שלא היינו בהן. הרחוב הראשי הפתיע בפשטותו ובכך שהצליח במפתיע לנער ממנו כמעט לחלוטין סממנים מצועצעים המתבקשים בערים המתבססות על תיירות. גם האווירה בו היתה נטולת גינונים ופוזה. אף אחד לא בא לכאן הערב בשביל להרשים וגם אם כן, איש לא שם לב אליו. התיישבנו בבית קפה שהאור העמום בו וקבוצות האנשים שישבו, בחוץ ובפנים, יצרו תחושה של אינטימיות ובו בזמן חופש לשבת ליד זרים בלי להרגיש כאלה. תקרה גבוהה, בלי שום לוגו מרתיע של רשת כלשהי, ועיתונים מקומיים פזורים על שולחן, מקומטים, כמעט קרועים, מטביעות אצבעות שהותירו עליהם. לקחתי אחד מהם, איך יכולתי להתאפק? זה היה מוסף תרבות המבקש לרכז את כל אירועי השבוע של מדינת ניו יורק. עד שהגעתי לסופו נגמר כבר התה הירוק שבספל הזכוכית. אפילו בבתי קפה אמריקאיים שנראים טובים ורציניים אני לא מעז להזמין קפה הפוך. הם עדיין לא יודעים איך להכין אותו כמו בארץ. ואולי גם אף פעם לא יידעו.

 

אוטובוס תיירים אדום. שתי קומות, בלי גג. אם היו אומרים לסנוב כמוני שאסע בו ברחבי עיר גדולה הייתי צוחק להם מול המצח. איך אעמוד אחר כך מול המבט המתנשא של החברים בעבודה ובפייסבוק? אבל פתאום, בשבוע שעבר, התגלה עד כמה אוטובוס כזה הוא אמצעי יעיל ונוח להכרת עיר כשזמנך בה מוגבל מלכתחילה. עלינו עליו מחוץ למוטל שהיינו בו בנורת' ברגן בניו ג'רזי, רצועת מוטלים בעיירה שנראתה אפרורית בסתיו, מול רכבת משא שבשביל לספור את כל קרונותיה נדרשות דקות ארוכות. לידינו התיישבה משפחה גרמנית. אם ואב, בני ארבעים בערך, וילדתם הקטנה. הם היו במוטל סמוך, מהודר יותר, לכן גם ארוחת הבוקר היתה שופעת יותר. יכולנו להבין זאת על פי 18 היוגורטים שביצבצו מתיקם לצד דונאטס ושאר מאפים שלקחו. הילדה נראתה קשורה יותר לאביה. כשאמרה בלי סוף "פאפי" התכוונה אליו ולא לגור כלבים שלא היה בנמצא. התחנה הראשונה במנהטן היתה רחוב 41 של ברודוויי. משם הקפנו את מידטאון ואחר כך את אפטאון. כל נסיעה כזאת נמשכת שעות, אם רוצים תחילה להתבונן בעיר ולא לרדת בכל תחנה, אבל מושיטה הזדמנות לא חוזרת לגרד את השחקים, לנסות לגלות מה נחבא בהם, לידם, מאחוריהם. בערב, באוטובוס אחר של אותה חברה, נסענו לסיור לילי שהתקרב אל האורות הבוערים של גשר ברוקלין. ישבנו למעלה, כמו כולם, למרות הקור והרוח, כי זו הרי החוויה שלשמה באנו. בדרך חזרה, כשראינו שמזג האוויר שובר את רוחם של כמה מהנוסעים, הרשינו גם לעצמנו לרדת לקומה התחתונה. שלטי הפרסומת היו גדולים ומרתיעים כרגיל, עייפות החלה לנשב סביב צווארינו. זה היה אחד הימים היפים ביותר בטיול הנוכחי לארצות הברית וגם אחד הימים היפים ביותר בטיולינו המשותפים לשם. אין לי מושג אם אחזור מתישהו בקרוב לניו יורק, אבל הטיול הזה בהחלט שינה לטובה את דעתי עליה.

 

הבלוג החדש שלי בעיתון "הארץ" פעיל יותר:

http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar/174/

מה יש לעשות בארצות הברית

חזרתי אתמול מטיול של שבועיים בארצות הברית. כמעט כל שנה אני נוסע, בתקופה הזאת של בין החגים, ובארבע השנים האחרונות העליתי כאן ובפייסבוק יומן מסע. היומן השנה נכתב ישירות מהאייפון לפייסבוק. הוא היה אינטנסיבי, לפעמים כמה טקסטים ביום, לא תמיד על פי סדר העיירות, הכפרים, האגמים והערים שהיינו בהם. זהו חלק מהקטעים

הלילה הראשון בנסיעה הנוכחית לארצות הברית עבר לאט. מוטל בנמל התעופה בניו יורק. מחיר בשמיים. לא היתה ברירה. רצינו להספיק על הבוקר לקחת את המזוודה האבודה. הנחתי ידי עליה אחרי נסיעה ברכבת הפנימית. מבעד החלון נעו השמיים כמו תינוק באולטרסאונד, לא ברורים, אבל מסקרנים. יכולתי להישאר יום שלם ברכבת הזאת, לרחף בה הלוך וחזור, להתבונן במזוודות, בתגיות, בפנים המצפות. הדרך המשיכה לכיוון פארק אדירונדאק. כבר היינו בו, לפני שנים, ולא נראה שיש לו או ליושביו התנגדות שנשוב. השמש לא הפריעה, הרוח לא העז להתקרב. מזג אוויר נעים במיוחד. ורוד וכתום ואדום מסביב, על ראשי העצים ובין ענפים. להקות של עורבים מגיחות לפעמים, לפחות בז אחד תמיד דואה, משגיח, מחכה, אורב. אחרי הגשרים וכבישי האגרה הגענו ללייק ג׳ורג׳. העונה החמה נגמרה, העונה הקרה עוד לא התחילה. בתי המלון משוועים לתיירים. אז הנה אנחנו

לא צ׳יפ ולא דייל. סנאי. עובר לידי, חולף על פני, מתעלם ממני – כמו ההוא, נו, איך קוראים לו? לא שכחתי, בימיו הקטנים. הוא רץ מתחת לעץ, רודף אחרי בלוט פצפון אף יותר ממנו, ונבלע בין שיחים. לייק ג׳ורג׳ וילג׳ בערב. נוכחות דלילה של יתושות. צרצרים, לעומתן, באו בהרכב מלא. הם כנראה יודעים שבשביל קולם וקולן של הרכבות והמשאיות בלילות אני מוכן להרחיק כל כך הרבה קילומטרים בכל סתיו באוטובוס אווירי שהשירותים בו הם מפלטו של השפן. כאן, בלייק ג׳ורג׳ וילג׳, רוב המסעדות סגורות בערב. בשביל מה לטרוחבעונה ישנונית כזאת. הן ימתינו בסבלנות לגולשי הסקי. אלה שכן פתוחות מתהדרות בשמות איטלקיים – המטבח של ג׳וזפה, אצל מריו – אף על פי שהעובדים כנראה מעולם לא נעלו מגף איטלקי. המנורות מחוץ למסעדות מפתות. אור אדום וצלול. פרחים אמיתיים, לא מזויפים כמו חיוך אמריקאי, סוללים את הדרך פנימה. נרות מפיצים ריח של קטורת. השמים נוצתיים. בבוקר, למחרת, בייגל וביצה מוגשים לצלחת. שמן, המון שמן, החיים כאן הרי מטוגנים. התה קצת מחמם את הגוף. בכביש פנימי, לאורך אגמים מתחלפים, צצים הרבה בתים, כמה מהם למכירה. בולי עץ כבר ממתינים בחוץ, חטובים, מאורגנים, לחורף. עד אז כבר לא נהיה כאן. גם השלכת כבר תפנה את עליה מהאדמה

כל מוטל אמריקאי הוא תזכורת לסרט ״פסיכו״. לך תדע אם כשתסיט את וילון המקלחת ותפתח את המים בטוש לא יבוא פתאום אנתוני פרקינס (באחת מתצוגות המשחק הגדולות והלא מוערכות אי פעם בקולנוע) וינעץ בך סכין כפי שעשה לגופה האומלל של ג׳נט לי (זה רק סרט ולא באמת דם). כאן, במוטל בסרטוגה ספרינגס, יש בונוס. מבעד לחלון המקלחת אפשר לראות בית קברות – אפור על גבי ירוק – מרחק אפצ׳י אחד וזהו. בעלת המקום, אשה כבת שמונים שלחיה צמוקים כמשמש בשמש וכובע מצחייה כחול הפוך שומר על רעננותה, לא סיפרה לנו על כך. ולא יש מה להתלונן. החדר קומפקטי, בחוץ יש בריכה רחבה יחסית וגם בקתה של ספא. העיר הזאת היא תגלית. בכלל לא תיכננו לעבור כאן. חזרנו לאחור, בכיוון הזה, אחרי שהתחככנו באגמים ונימפאות בכביש 8 ו-9, בין עיירות שותקות ועצים שגזעיהם נפגעו ממכת ברק ועומדים נבוכים בעירומם ליד הכתום המסנוור מרוב גינדור של עלי העצים השכנים. לא באנו בשביל המעיינות החמים שבהם התברכה העיר, אבל ייתכן בהחלט שנישאר כאן עוד יום. מדרחוב מצוחצח, שוקק חיים של אחרים, לא מלוקק או מצועצע, הוא משתלב בתנועה, בין הבתים ומעברי החציה. מתאים לנו, כמו כפפת בייסבול ליד, כמו דונאט כבוי מרוב אבקת סוכר לכוס קפה של יום חדש

שדות של תירס. ידענו שנראה אותם איפשהו, מתישהו. כביש עשרים, מדינת ניו יורק, בדרך לסירקיוז. המפה המליצה עליו. מוקף גידולים חקלאיים, חצרות של טרקטורים, סוסים במרעה. כמו פנסילבניה, רק בלי הכרכרות של האיימיש. קרני השמש חזקות יותר מאתמול, אבל זה עדיין סתיו רגוע. שום דבר לא בוער כמו החום המצליף כעת באריזונה, וחבט בה בדיוק לפני שנה כשהיינו בה. עצרנו בדרך, להביט על פרחים אחרים, להקשיב לעורב הצועק באוויר כנושא בשורות רעות. ליד קולג׳ בעיירה שטובלת באגם הסתובבו סטודנטים שמחפשים קצת חופש, על מדרכות מוצפות בעלי עצי דולב, חומים וכהים, לא ארגמניים ועזים כפי שראינו אתמול. ואני עדיין חושב משום מה על הפנים של הנעדרים שראיתי אתמול, לפני היציאה מהסופר, ליד הקופות. כל כך הרבה פרצופים אבודים כאלה ראיתי בכל טיול לארצות הברית, תמיד באותו מקום, על קיר לבן, עם אותן אותיות חסרות אונים המרכיבות מלים שכנראה ויתרו על התקווה. אתמול, לראשונה, הבחנתי בין הפרצופים האלה, גם בפניו של גבר שנעלם בשנת 1971 בהיותו בן 11. אולי ראיתי יותר מדי סרטים אמריקאיים, בטוח צפיתי ביותר מדי סדרות משטרה. קראתי הרבה ספרי מתח כאלה. האם זו הסיבה שכל פרצוף כזה גורם לי להפנות את הראש, או שזוהי הסקרנות מתוך הרצון להרכיב את הקלסתרון בעצמי ולפענח את התעלומה?

הנייר השתלשל מעוגיית המזל הסינית. ״האדם שאתה מתגעגע אליו מתגעגע אליך גם״, נכתב על צדו האחד. קראתי לאט את המשפט הקצר באנגלית והשארתי את הנייר על הצלחת במסעדה. לא רציתי לקחת אותו, כדי שלא יביא מזל רע למה שכבר נערם על צלחת חיי, ועם זאת חששתי שיתקמט. הוא נשאר שם כשהמשכנו בדרך אל תוך הערב, מתחת למטוסים ממריאים בשדה התעופה של סירקיוז. הוא נשאר בראשי כשהתחלנו את הבוקר בעוד כביש פנימי. עוד כמה בעצם. 11, 104, 3, 12, 37, 190. עצרנו על הבוקר ליד מטע תפוחים. שבת והעוברים ושבים הוזמנו לקטוף לסל מהעצים, תמורת תשלום כמובן. לעיירה קראו מקסיקו והיא רק היתה הנקודה הראשונה על הגלובוס היום. כי עברנו בליסבון, פוטסדאם ועוד עיירות המתגוררות מרחק אינסוף קילומטרים מארצות הברית. הטיול הפעם היה לאורך אגמים ונהרות. צמוד אליהם, קרוב יותר מרחוק. בין לייק אונטריו לסנט לורנס ריבר השקפנו על קנדה, ראינו איך הסירות מזדרזות לעלות על הגל, כיצד להקות אווזים מתניעות גם הן את כנפיהן, מגביהות עוף בכבדות. ביער שעציו חשופים לשמש וספסליו מצפים לאנשים שינוחו עליהם הזהיר השלט מפני עקיצת עכביש ארסי. חבל שאין אזהרות כאלה מפני בני אדם. ויתרנו על הגשרים שהובילו לקנדה. כבר היינו שם יחד. פעמיים. ויש לנו תוכניות אחרות הפעם. בדיוק אתמול אמרתי לו שמוזר שלעומת שנים קודמות לא ראינו חיות מתות שרועות דרוסות בשולי הכבישים. לא הייתי צריך לפתוח פה לשפן. כי ספרתי, היום בלבד, 10, לא רגע 11, מה פתאום 14 דביבונים ששום רוקי רקון לא הושיע אותם. והיה גם צבי אומלל, על דשא, ללא סימן של חיים. נכון שזה ככה, בטבע, אבל זה לא באמת מנחם. עכשיו עומד להיגמר עוד ערב. יתושות הגיחו מאחורי העצים ליד המוטל וניסו למצוץ את דמנו. ירח בננה התבונן סביבו, מתערסל, עצל, במקומו. עוד כמה שעות גם אנחנו נחקה אותו, לא באוויר, כי אם למטה, על מיטה זרה ורחבה במיוחד

המלכודות שנתלו לאורך הקומה השנייה של המוטל לא הועילו. היתושים והזבובים לא הואילו לרחם עלינו. בלי לזמזם הם חגו מעל ראשינו, צווארינו, ידינו – כל גופנו – כמסוקים המציעים טיול של שעה לתיירים. פלסטבורג, ניו יורק. היה עומס בתור לבייגל בארוחת בוקר במוטל. היה גם עומס אתמול, כשרק באנו. סוף שבוע, בכניסה לאדירונדק פארק, וכולם רוצים לנצל מזג אוויר חלומי שאינו שגרתי לסתיו כאן. כבר היינו שם, סיפרנו לגבר ולאשה שהתיישבו לידינו בשולחן בבוקר במוטל. יצאנו לדרך, אחרי שיחה אקראית שהתארכה. הזדמנות לצחצח את האנגלית בשבילנו. אחר כך יצאנו, עם תה שטעמו ככלור ומאפין פקאן טעים ודביק. התחככנו שוב בקנדה, תחת ערפל זמני, והפלגנו על הגשר לוורמונט. מדינה שלא תיכננו להיות בה, אבל תמיד נעים לחזור אליה שוב. חמניות מרכינות ראשן, דגלים וטורבינות מסתובבים. רוח דלילה ושקט, הרבה מאוד שקט. שבוע חדש התחיל

הרבה נהרות לחצות. חצינו אותם, לידם, מעליהם. לך תזכור את כל השמות שלהם. לא כולם מלאים וגדושים. יש כאלה שימי הקיץ ייבשו אותם מעט. חלוקי הנחל בולטים עתה לעומת המים הנסוגים. לתושבי האזור זה לא מפריע. בסוף שבוע הם יוצאים עם חכה ומשליכים את הקרס, מטילים את יהבם, מעל הגשר או מתחתיו, בציפייה לדג שייפול ברשת. ורמונט יפה כתמיד בדרכים צדדיות שמהן השדות והעצים נמתחים בתמונות קטנות של טבע חולף. מכביש 2 אל כביש 100. מאלבורג עד ברלינגטון ומשם דרך וייטפילד וקילינגטון. כביש 4, העובר על פני העיירה וודסטוק, המזכירה מיד את הפסטיבל שהתקיים במקום אחר לפני 45 שנה. כפי ששיירות האופנוענים המזוקנים, המציפות את הדרך בעיקר בשבת וראשון, מזכירות ״אדם בעקבות גורלו״, הסרט שיצא באותה שנה גורלית, 1969. אין עדיין תחושה של סתיו, אמר גבר סמוק לחיים למוכרת המייפלים הקטנה. לא, אין, הנהנה באושר, והלוואי שימשיך כך. עזבנו את המפל הקטן שילד בלונדיני אמיץ טבל בו עם הוריו, אחרי שהרימו את מכנסיהם עד הברכיים. עכשיו בלבנון שבניו המפשייר, סמוך לעוד שדה תעופה מקומי, אנחנו נזכרים במזרח התיכון. מתגעגעים, אלא מה, אבל מעדיפים בכל זאת את הרוגע שעוטף אותנו כאן, עד שהטיול ייגמר

ופל עם מייפל. הייתי מוכרח. ברור שזה יסתום אותי עכשיו לכל היום. הנוזל הסמיך התקשה בתוך המכונה הרותחת אחרי שתי דקות. כשהצלחת דמויית המחבת התהפכה יצא משם ופל זהוב ואוורירי. המייפל, שנשפך בין ריבועיו, מתוק יותר ממנו, מתוק מדי, מיותר. אבל זה גם חלק מהטיול השנתי שלנו לארצות הברית ובחופש מותר לעשות דברים שלא עושים בדרך כלל. סגרירי בחוץ והעלים הזהובים – של עץ הדולב, לא של הוופל, מוסיפים לנשור. אין צורך לדאוג. העצים עדיין לבושים היטב לקראת החורף. התיישב לידינו יפני שבא למוטל עם אמו המבוגרת. הם גרו כאן בעבר, בניו המפשייר, ועכשיו גרים בדלאוור. נתניהו, אמר, השווה פעם את גודלה של מדינתו לזה של ישראל. יש לו צלקת דקה הנמשחת באלכסון מתחת לעינו השמאלית. פניו נעריים, כאילו קפאו בזמן, והתסרוקת כשל ברוס לי. אמו, לעומתו, נראית עייפה מהחיים. שערה – אפור, חום, לבן – נדמה כשטיחון בכניסה לבית. היא אוכלת בננה בשקט נוגה בזמן שהוא מספר שהתחזית אינה מבטיחה טובות להערב. חבל. עד עכשיו מזג האוויר האיר פניו לאן שנסענו

עומדת בצומת ליד מכונית לבנה שדלתה פתוחה ומוודאת ששלטי הבחירות ננעצו היטב באדמה היבשה. חולצתה צהובה ככתר נרקיס. מי מעסיק אותה? בכל מדינה בארצות הברית צומחים השלטים האלה, כפטריות לפני הגשם. לתפקיד המושל, השריף, למושב בקונגרס, לכיסא בסנאט – כולם רוצים להיבחר. השתכנעתי מכל אחת ואחד מהם, רפובליקאים ודמוקרטים, אני בטוח שהם יעשו ככל יכולתם למען עצמם ולא למען תושביהם. תייר מזדמן בין ארצות ובריתות, ראיתי יותר מדי תוכניות בוקר כאן. זה גרוע כמו שזכרתי. זה ממכר כפי שרציתי לשכוח. וממש לא מעניין אותי מהחתונה של ג׳ורג׳ קלוני. היא הרי מבוימת כמו הסרטים שהוא משחק בהם. חבל, עד לפני שנתיים חשבתי שהוא שחקן מצוין. לא שיניתי את דעתי, פשוט התחלתי להשתעמם מהבחירות הקולנועיות שלו. הן לא נועזות או מקוריות, למרות מראית העין, אלא בעיקר צפויות. אבל למה סטיתי מהמסלול כדי לדבר עליו? אולי משום שהיה לנו יום שהתבזבז יותר מדי בכבישים. חיפשנו מלון בתוך בוסטון, קרוב ככל האפשר למרכז, שיהיה אפשר להשאיר בו את הרכב השכור. כל ההמלצות בחוברות שלקחנו במרכזי המבקרים התבררו כמטעות. לא נשאר מקום במלונות וטבעת התנועה סביב העיר חנקה והצטופפה כבר בשעות הצהריים המוקדמות. גם העננים מעלינו הצטופפו. השמש חמקה מוקדם מדי. מצאנו מוטל נחמד בפרבר לא קרוב ולא רחוק מבוסטון. זרזיפים של גשם החלו לרדת באלכסון אחרי שהנצו כמה כוכבים. הטמפרטורה נחתה לקרקע. מחר ניסע ברכבת לעיר. לא היינו שם כבר 13 שנה

אפור הוא הבוקר בפוקסבורו, מסצ׳וסטס. כמה קילומטרים מכאן ממוקם האיצטדיון שהוא המגרש הביתי של קבוצת הפוטבול ניו אינגלנד פטריוטס. אנחנו מתגעגעים למזג האוויר שהיה המגרש הביתי שלנו עד אתמול. דממה בפינת האוכל של המוטל אחרי שהיתה בה סערה של שפות. השכמנו לקום, מוקדם עוד יותר מהרגיל, כי על דלת החדר נתלתה הודעה ולפיה תהיה הפסקת מים עד אחר הצהריים. גבר אמריקאי בגופייה המבליטה שרירים שכבר לא יהיו צעירים דובב ארבע צעירות וצעיר שעיניהם לא יכלו להסתיר את מוצאם הסיני. הוא היה נחמד מדי, חטטן מדי, נדחף ליום הולדת שלא הוזמן אליו, או שמא זו היתה מסיבת סוף עונה. אחר כך הוא לקח את העלונים הפרסומיים הניצבים בעמדת עץ מימין לדלפק הקבלה. אחד ועוד אחד, עשרה ועוד שמונה. בשביל מה הוא צריך אותם אם הוא מתרברב שהוא מהאזור? לא שאלנו. אנחנו לא חטטנים. לפחות לא כאן

סניף של בארנס אנד נובל בעיירה שרון, מסצ׳וסטס. אני לא עושה את עצמי קורא את ספר השירים של פרנק אוהרה, אני באמת קורא. משקלו כמזוודה, כך גם ספרים אחרים כאן, בכריכה רכה או עבה. אם אשאר כאן עוד חודש אצליח לגמור את כולו. שעת צהריים ובחוץ יורד גשם. לא חזק ומציף, אבל די בו כדי לשנות תוכניות. לא נסענו בסוף לבוסטון, אולי גם לא ניסע מחר. כי התחזית מאיימת שהטיפות רק ילכו ויגדלו. נעים כאן, בסניף הענק כרגיל של רשת הספרים המתכווצת. המבחר רב, אבל למי יש מקום על המדף? פעם רציתי לקרוא הרבה יותר ספרים מכפי שיכולתי. עכשיו אני מסתפק בהרבה פחות ולוקח אותם ללוקר בכניסה למלתחות. שם, אחרי השחייה, אני מצליח במפתיע להתרכז וגם פחות ממהר. לא נורא אם לא אספיק לקרוא את כל הספרים שחשבתי שאקרא. הרי גם אלה שכתבו אותם לא בהכרח יקראו אותי

שחפים שרים בחוץ. הגשם השהה את עצמו. ברנפורד, קונטיקט. עזבנו בבוקר את מסצ׳וסטס וחלפנו על פני רוד איילנד. מבעד לחלון המכונית ראינו מבנה דמוי גבעת הקפיטול ליד קניון רחב יריעה, אבל המרחק משם לוושינגטון הבירה הוא גדול. הערים אפורות יותר כשהגשם מרטיב אותן. מגבי המכונית זזים ללא הפסקה. לפחות הצלחנו לחפון בידינו קצת טבע כשירדנו לסטונינגטון פוינט בקונטיקט. שם, בין סירות לסלעים השקפנו לעבר ניו יורק. הרעות, נשאנוך בלי מלים, רק חבל שהראות לא היתה משהו. בשביל זה נסענוך כל כך הרבה מיילים? בכל זאת היו כמה דקות של אושר מהמים שהשתטחו לפנינו. אוויר ערים ועיירות, סלול כיין, צלל אלינו, הרים ראשו, צלול. בכל פעם כשאנחנו נוסעים בשבילים הצרים של יישובים שנדמים כקיבוץ של גלויות אנחנו תוהים אם האנשים שגרים בהן יודעים להעריך את מה שיש להם. לא הייתי מוכן לחיות בארצות הברית – הכל כאן כל כך מזויף, משנה לשנה זה יותר צובט ומוחשי – אבל לא אתנגד לקצת שקט. אפילו הרבה

חשרת העבים העבירה לנו רמז עבה: זמן לנטוש את קונטיקט. הכיוון לניו ג׳רזי, מוטל בעיירה נורת׳ ברגן, ומשם בשאטל אל מנהטן. אין ברירה. לא ניכנס עם הרכב לתוך העיר שרק המחשבה עליה סואנת. נהר הדסון האיר את פניו וגליו בדרך. הגשם לא שב. בינתיים. כשכף רגלינו ירדה בעיר של יראת הקודש השמש אפילו הגיחה לכמה דקות קטנות. זה ניסיון משותף לחוויה מתקנת. לפני 13 שנים, במשך 3 ימים רותחים מנשוא, היינו כאן יחד. לא סבלנו, אבל התקשינו למצוא את מקומנו. העיר הזאת מצטלמת כל כך יפה בסרטים, אלא שלפי שעה אני עדיין לא נסחף אחריה בעיניים עצומות לרווחה. הקסם מובן. גם ההתרגשות. אבל איפה היא לעומת הפלא של סן פרנסיסקו ושיקגו?

איך תל אביב השתנתה מאז

לפני כמה שבועות הוקרן בסינמטק תל אביב, כמחווה לזכרה של חנה מרון, הסרט "דודה קלרה" שביים אברהם הפנר ויצא בשנת 1977. הלכתי, כלומר רצתי, לראות כי אני אוהב לראות איך תל אביב, והמדינה בכלל, מצולמות בסרטים ישראליים מהעבר, לא (רק) משום שאני נוסטלגי, אלא כי זו דרך מצוינת ללמוד על מקומות, אנשים, ביטויים ומנהגים שלא הכרת בזמן אמת. ככלל, אני אוהב יותר את הקולנוע הישראלי של שנות השישים, השבעים והשמונים כי עם כל הבעייתיות של רבים מיצירותיו ניכר בו שהוא פנה לקהל מקומי ולא – כמו רוב הסרטים הישראליים כיום – לקהל אמריקאי ומייאש מכך, למפיקים הוליוודיים, מתוך תקווה שהם יספקו עבודה לאחר מכן לבמאי/ת. "דודה קלרה" מעט התיישן, קשה להתעלם מכך, אבל המשחק בו – בעיקר של חנה מרון ושל עדנה פלידל, שבשביל לתאר את גדולתה כשחקנית בכלל יידרשו ימים שלמים, שנים – הוא מצוין. גם התסריט קולע. הוא עדיין מצחיק ועצוב מאוד. ואי אפשר כמובן להתעלם מכך שיצא בשנה שבה בגין עלה לשלטון ובשביל אשכנזים מתנשאים רבים "נגמרה אז המדינה", כי יש בו ביקורת צובטת על אורח חיים אליטיסטי ומנותק, מתוך אמונה נלעגת שהמעמד החברתי הוא הדבר החשוב ביותר בעולם ולא האושר והאהבה

למה העירום הזה כל כך משעמם

עירום ועריה – זעיר בורגני על הנייר. הולך גם הרבה למופעי מחול. לא מצפה שבגופו יחלו פתאום זרמים כשעל הבמה תחל תנועה. אם זה יקרה זה יקרה, וזה קורה כל כך מעט, אבל זה קורה.

יוצרי מחול עכשווי מתאמצים בדרך כלל לשבור מוסכמות, אבל המוסכמות שוברות אותן. מרוב רצון להדהים ולזעזע שום דבר כבר לא מדהים ומזעזע באמת. חוץ מאנשים שהם תת רמה – בריאליטי ובפוליטיקה – אלא שבשביל זה לא באים לאולם. להיפך, באים לשם כדי להתנער קצת מהם. כמו בציור מודרני, כשאין מלים מתווכות, דיאלוג או מונולוג, הכל נתון לדמיון. וזה טוב. זה מאתגר. השאלה היא כמה סבלנות יש לך, ומתי אתה מרגיש שזה לא בשבילך. לא כי לא הבנת, אלא משום שלא הזדהית, או הסתקרנת.

העבודה "טרגדיה" של להקת המחול אוליבייה דיבואה, המוצגת השבוע במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, כוללת 18 רקדניות ורקדנים בעירום. מלא. התאורה מעומעמת, יחסית, וזה לא ממש משנה. לא באנו להציץ, אתם רציתם להראות, וראינו, הכל. אלא שהעירום כביטוי אמנותי מתפספס כאן כמעט לחלוטין. פרט לרצון להוכיח כי גם את הטאבו הזה אפשר לזרוק לפח אין בו שימוש של ממש בעבודה עצמה.

התחלת המופע, עשרים דקות או חצי שעה, מי הסתכל על השעון? היתה מייגעת. הליכה מונוטונית. המוזיקה אפילו יותר.היה אפשר להסתפק בחמש דקות כאלה, לתאר מעין שגרת חיים שגרתית שבה אנשים חוזרים והולכים, מהבית לעבודה, מהעבודה לבית, כרובוטים מתוזמנים. אחר כך המוזיקה השתנתה, יצאה לחופשי. גם הרקדניות והרקדנים התאווררו. לרגעים היתה תחושה שמשהו עומד לקרות, אבל הוא לא באמת קרה.

הטרגדיה שביקש כנראה אוליבייה דיבואה להראות, שלפיה המין האנושי נעול בתוך פלונטר של דפוסים, הרגלים וצורך לצעוד בסך כדי לא להישאר מאחור היא לא כל כך טרגית, לפחות לא על פי האופן שבו הוצגה. התנועות, התזוזות, האורות, הצלילים ושאר אמצעי המבע האחרים הזכירו יותר מדי מופעי מחול אחרים.

איזו אכזבה זו היתה

קיבלה הזמנה בפייסבוק. סדנת כתיבה אוטוביוגרפית. הראש שלה מיד הסתחרר. כמו בקבוק במשחק ״אמת או חובה״. נעצר כשהיא בת 12. הדשא של השכן היה צהוב יותר והיא העריצה את בית״ר ירושלים. לא היה מקום מתאים יותר לערוך בו את חגיגות בת המצווה שלה. אבי בניהו הקריא את פקודת היום, ערם לכיסו 3 סיגרים מטוגנים והלך. התייעצות דחופה בבור. היא הצטערה בשבילו שלא נשאר לראות את ג׳ולת הכותרת: ריקוד סולו שלה לצלילי הג׳ינגל של קרן לב״י שמושמע עד היום בגל״צ. כולם מחאו כפיים. לא נשארה עין יבשה. אבל מה? אפילו ח״י שקלים הם לא תרמו. המתנה הכי יפה שקיבלה היתה כרטיסייה לאשקלונה, אבל כשהיא נסעה לשם עם כל המשפחה התברר שכבר פג תוקפה, ההורים שלה לא ידעו איך לנחם אותה כשהדמעות הרטיבו את הבננה ספליט. בסוף האח הקטן שלה הציע שהם יעלו על מטוס רק כדי לצפות שוב בסרט ״מבצע אנטבה״. הוא ידע שזה הסרט האהוב עליה. הם נסעו לנמל התעופה ושילמו המון כסף על טיסה. כשהמטוס המריא התברר שהסרט שמקרינים בו החודש הוא ״אבא גנוב 2״. איזו אכזבה זו היתה

מי הדליף את תמונות העירום

לא מאמין לכל הסיפור הזה על דליפת תמונות העירום של שחקניות הוליוודיות. יש רק שני צדדים שיכולים להרוויח ממנו – השחקניות עצמן וחברות אבטחה אינטרנטיות. והם אכן מרוויחים. אלה ואלה צוברים כך פרסום חינם. אנחנו חיים בפח אשפה תרבותי ענק, אינסופי, וטובעים בו – נרצה או לא – כל שנייה, כל יום, כל שבוע. מייאש, שכמו במקרה של העשירים שנעשים עשירים עוד יותר, תמיד יש מפורסמים שנעשים מפורסמים עוד יותר ובתווך אנחנו – עניים יותר ויותר, בתרבות ובכסף, מרשים בקלות כזאת לתקשורת להפוך אותנו לטיפשים ופסיביים עוד יותר מכפי שחשבנו שאפשר להיות

 

פוסט חדש שלי בבלוג ב"הארץ

http://blogs.haaretz.co.il/itamarzohar/119/