בספר חדש, שראה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מכונסים מאמרים שפירסם המשורר נתן זך במשך שני עשורים. בספר, "השירה שמעבר למלים – תיאוריה וביקורת 1954-1973", נכלל בין השאר המאמר "הרהורים על שירת אלתרמן" שהופיע לראשונה בכתב העת "עכשיו" ב-1959.
הדברים שחשב וכתב זך על אלתרמן אינם חדשים כמובן לאוהבי השירה או הספרות. במאמר המסוים הזה, שהקריאה בו מרתקת ומרעננת כאילו נכתב אתמול, טוען בין השאר זך, שבאחרונה מלאו לו 80, כי "הדיבורים על החידוש שבלשונו החיה, היומיומית, המדוברת של אלתרמן, לעומת זו של קודמיו (ושלונסקי בכללם), הינם, אפוא, לפחות מוגזמים. אנו עלולים להגיע למסקנה שההפך נכון יותר: לשונו של אלתרמן היא הרבה פחות דיבורית – ולעתים אף יותר ארכאית-בארוקית – מזו של משוררים עבריים רבים אחרים".
ועוד הוא כותב בהמשך: "פתטיות רגשנית זו מזכירה לנו את העובדה, שאלתרמן יודע לנסח הרבה יותר משהוא מסוגל להרגיש. עובדה נכבדה עוד יותר: הדברים שהוא יודע לנסח באים כתחליף לדברים שהוא, כמשורר, היה צריך להרגיש".
קטונתי מלהתוווכח עם משורר גדול, חשוב ומשפיע כמו זך, אבל אני לא מסכים אתו. אין לי הכלים האקדמיים כדי לנתח את השירה של אלתרמן או כל משורר אחר באופן מעמיק כזה ולכן אני גם לא מנסה. במקום זאת אשתמש בשיר אחד שהולחן של אלתרמן כדי להדגים את הסתייגותי מהקביעה הגורפת כל כך כלפיו. אני מאמין כי האזנה לשירים מולחנים של משוררים ישראלים עשויה לספק שיעור בספרות עברית, מאלף לא פחות, ואולי אף יותר, מזה שבבית ספר תיכון או באוניברסיטה.
למשל השיר "מותר לומר" שכבר בשמו יש רמז על רצונו של המשורר לקרוא תיגר על החברה ואולי גם על עצמו. כמו ברבים משיריו, גם כאן הדובר הוא דמותו של ההלך, זה שנע ונד בין העיר לכפר, משקיף מהצד, נוכח ונעדר בו בזמן כראות עיניו.
הטבע משמש, כרגיל, כר פורה לדימויים המשקפים את מצב הרוח והנפש. הם מופיעים כבר בהתחלה: "היום דועך. שקיעה נדלקת". קשה לומר כי המשורר אינו מרגיש את מה שהוא מתאר. "הים לשמאל, העיר מנגד" – הוא חי את הניגוד המתמיד הזה, בין הרצון להיות חלק מן הטבע לבין השאיפה לצעוד עם הקידמה.
המשפט "מה יש לי עוד? מה עוד היה לי? מותר להיות סנטימנטלי" מציג כביכול את הדובר ואת המשורר בעמדה מתגוננת, נאבק על הזכות לחשוף את תחושותיו, בלי להתנצל על כך. העבר והעתיד נמחים בבת אחת מעל פני השטח, וכל חלקיקי הזיכרון והדמיון נאבדים יחד עמם. הכל בשביל הרצון להביע חולשה שהיא גם זעקה. זהו קולו של "איש קטן", ההולך בשקט. הוא לא בהכרח מוותר או מרים ידיים, אלא מבקש לעצור לרגע את החיים, לעשות חשבון נפש. ברגש.
חנן יובל ודייוויד ברוזה ביצעו את השיר בנפרד. כל אחד מהם נעזר בגיטרה, אבל השתמש בפרשנות אחרת. חנן יובל, בלחן של שלמה ארצי, נשמע תחילה סנטימנטלי, אפילו עצור מעט. רק בפזמון הוא מרשה לעצמו להשתחרר. דייוויד ברוזה, לעומתו, שר את השיר ללחן שלו עצמו. הגרסה שלו בעלת נופך רומנטי יותר ומזכירה שמש השוקעת אט אט מעבר לים.
חנן יובל מבצע את השיר ללחן שהוא עצמו הלחין.
קיים גם לחן וביצוע של שלמה ארצי.
העדת על עצמך שקטונת מלהתווכח עם משורר כמו זך, והוכחת שצדקת.
אבל זאת רק משום שניסית לנתח שורת שיר בלי כלים מתאימים (כמו שציינת בעצמך)
אבל המשימה היא פשוטה בהרבה משחשבת.
נתן זך טועה כבר בנקודת המוצא שלו
אפילו בציטוט שאתה הבאת על "הדברים שהוא כמשורר היה צריך להרגיש" הוא טועה אפילו על פי הטיעון שלו עצמו..
המשורר כלל איננו "צריך להרגיש" וגם אין ספק שאלתרמן "הרגיש"
משימתו של המשורר (גם לפי נתן זך) היא לגרום לקורא להרגיש, ולא "להרגיש בעצמו".
את זאת עליו לעשות באמצעות הטקסט שהוא כותב
עליו לחשוף בפני הקורא היבטים חדשים של המציאות והעולם. כאלה שלא ידע עליהם בעצמו, ושנעלמו מעיניו קודם לקריאת השיר.
קח כדוגמא קטנה ומאד אופיינית את השורה הבאה מהשיר שדרות בגשם:
"הנה הזגוגית, שמה צלול משמותינו, ומי בקפאון הרהורה יעבור
על מפתן נשמתה, כעל סף נשמתנו, הרעש נפרד מן האור"
נו? אתה כקורא, חווית משהו חדש? למדת משהו חדש על הזגוגית? זהו. הפלת את הטיעון של נתן זך. בלי להיות פרופסור.
כדי להוכיח שנתן זך טעה, כל מה שעליך כקורא לעשות הוא לטעון (אבל בלי לבלף, כן?) שהוא גרם לך לחוויות כאלה בעקבות הקריאה בשיריו.
כנגד הודאת קורא כזאת, כל הבניין הנפתל שבנה זך – קורס כבניין קלפים
ועוד נקודה: טענה כזאת אילו באה מפיך, היא הרבה יותר חזקה, דוקא אם היא מתעלמת מהלחן המלווה את הטקסט. אז היא הכי אותנטית. הישג נטו של המשורר
אני לא טוען שהלחנים לא מוסיפים לפעמים משהו, כמו שהם גם פוגמים לפעמים, אבל כדי לסתור את נתן זך הם אינם נחוצים כלל.