"הערת שוליים", שנבחר בשבוע שעבר כאחד מחמשת המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, הוא הסרט הישראלי העשירי שנכלל ברשימה הנכספת. קדמו לו "סלאח שבתי" (1964), "השוטר אזולאי" (1971), "אני אוהב אותך רוזה" (1972), "הבית ברחוב שלוש" (1973), "מבצע יונתן" (1977), "מאחורי הסורגים" (1984), "בופור" (2007), "ואלס עם באשיר" (2008) ו"עג'מי" (2009).
סרטים ישראליים אחרים, שבמובנים רבים אפשר לראות בהם כיום פורצי דרך, לא הגיעו אל החמישייה הסופית של קטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר: "לאן נעלם דניאל וקס", שיצא לפני 40 שנה בבימויו של אברהם הפנר, היה בין הסרטים הראשונים שהופקו כאן וביקשו לערער על הדמות של הצבר כפי שהשתקפה עד אז בתרבות המקומית. יפה בלורית ותואר? רחוק מכך. הוא בעיקר תלוש, מבולבל, חסר מטרה, אובד בין מלים גדולות למעשים קטנים.
"אוונטי פופולו", שיצא ב-1986, הציג במרכזו חיילים, שכיכבו לפני כן וכמובן אחרי כן בסרטים ישראליים רבים. אלא שהחיילים בסרטו של רפי בוקאי שייכים בכלל לצבא האויב וחוסר האונים שלהם, במדבר אינסופי, זהה לתחושה של חיילים רבים, גם ישראלים, שנקלעו למלחמה שמנהיגיהם כפו עליהם אף על פי שהם מאמינים כי אפשר גם לפתור סכסוכים בדרכים אחרות.
האקדמיה האמריקאית לקולנוע, שחבריה מעניקים את פרסי האוסקר מאז 1929, אינה נוהגת לכלול בין מועמדיה שירים שנכללו בסרטים זרים. הסרט Never on Sunday, שיצא ב-1960 ובישראל הופץ בשם "רק בימי חול", המיס את חברי האקדמיה. שיר הנושא שלו, בביצוע מלינה מרקורי, היה הראשון שזכה באוסקר לשיר הטוב ביותר ונכלל בסרט זר.
"בלדה לשוטר", מתוך "השוטר אזולאי", אמנם לא היה מועמד, אבל הוא בהחלט ראוי לפרס. נדמה כי מבין השירים היפים שהיו במשך השנים בפסקולים של סרטים ישראליים, ובהם "אגדה יפנית" מ"לאן נעלם דניאל וקס" ו"תני לי יד" מ"מאחורי הסורגים", השיר שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש הוא הבולט ביותר. "בלדה לשוטר", בביצוע הרגיש של אושיק לוי, נכתב ומושר במסורת השירים הקלאסיים של הוליווד. החל בנעימת הפותחת אותו וכלה בצלילים המורידים עליו את המסך זהו תשקיף למצבו הרגשי והפיזי של גיבור הסרט שאת דמותו מגלם שייקה אופיר.
אפשר להאזין רק לשיר, בלי לצפות כלל בסרט שכתב וביים אפרים קישון, וכבר לראות מול העיניים את הדמות המתוארת בעלילה. מהר מאוד גוברת התחושה כי זהו אדם קרוב העובר מולך יום יום. אתה מכיר אולי את פרצופו ואת הליכתו, אבל לא את מחשבותיו ורצונותיו. הכינורות הנוגים הסובבים אותו – בין השמש שמבשרת על בוא הערב שכבר כמעט שקעה עד תומה לבין השמש שמודיעה על השכמתו של הבוקר ועולה בעצלתיים באופק – הם הד לצללים של הרחובות שהתרוקנו. יום ולילה, לילה ויום – הכל נהפך לשגרתי ודל, שוחק ופוצע. "הסמטאות כולן שלו", אבל מי בכלל רוצה בהן אם הכישלונות המקצועיים והאישיים רודפים אחריו ו"אין מי לאהוב מי לעזוב".
הבלדה לשוטר, ששמו אינו מוזכר בשיר וגם בסרט הוא מוכר בעיקר באמצעות שם משפחתו, מתארת את כאבו של אדם בלי להגחיך אותו או לזלזל בתחושותיו. הציפייה שלו, בלתי אפשרית ועם זאת מובנת, לכך שיוכל להשיב את מחוגי הזמן ויתקן כך את אשר הרס או נהרס לו שלא ביוזמתו, היא אחד הדברים האנושיים ביותר. במבט מבחוץ היא נראית ילדותית וחסרת סיכוי, אבל במבט מבפנים ברור שהיא אינה עוזבת גם אחרי שמתבגרים. אפילו אלה שלא יודו בכך בעולם, שואפים לכך שיוכלו להחזיר את הזמן, ולו לפעם אחת, גם אם ברור להם שברגע שרק יתאפשר להם לתקן את טעויות העבר הם ירצו לעשות זאת שוב ושוב בעתיד.
יצירת מופת השיר הזה ללא ספק. גורם לדמעות כל פעם מחדש. נהוג להתייחס ללחן והמילים של הירש/מנור, ולדעתי העיבוד פה הוא ברמות. צלילי הרקע המהדהדים רוח וחול, ככל הידוע לי עבודה של מישה סגל, אבל אין אימות בשום מקום, אלא כנראה בקרדיטים בסוף הסרט. מכל מקום, תודה