עוד לפני ששמעתי את "איזבו" כבר שמעתי עליה. ככה זה עם הרבה מאוד להקות ישראליות בעשור האחרון שמקליטות באנגלית. חשוב להן שתדע כמה הן מצליחות באירופה, והנה כבר החתימו אותן שם בחברת תקליטים, והן יוצאות לסיבובי הופעות, ותיכף כבר כל העולם יכיר אותן, ורק בישראל לא יודעים לפרגן.
שאפתנות, יוהרה וביטחון עצמי מניעים את הלהקות האלה. אבל יש עוד כמה סיבות מקלות כביכול – זהו הרצון, החוזר על עצמו, להוכיח שהארץ קטנה, ואי אפשר לשיר רוקנרול בעברית והרדיו ממילא לא ישמיע, ומהטלוויזיה בטוח לא יזמינו להופיע. לכן בשביל מה בכלל להתאמץ אם אפשר לנסות לעשות קיצורי דרך.
אלא שבדרך כלל זה לא עובד. לא רק ללהקות ישראליות, כי אם גם להרבה מאוד להקות בריטיות ואמריקאיות שהגיחו לחלל האוויר בשלל הצהרות גרנדיוזיות וזיקוקי דינור והתאיידו עוד לפני שהבוקר עלה. כי מוזיקה, כמו כל תחום אחר שיוצרים בו, היא הרבה יותר מפוזה.
מאז הוקמה "איזבו", בסוף שנות השמונים, השתנו כמה דברים לטובה ברדיו הישראלי. מנהלי התחנות כבר לא חוסמים את דרכם של אמנים מקומיים רק משום שהם שרים באנגלית וכעת כבר מותר אפילו לכלול את שיריהם במצעד הפזמונים השבועי והשנתי.
מאז הוקמה "איזבו", בסוף שנות השמונים, לא השתנו כמה דברים רעים בתקשורת הישראלית שהיו אמורים להיעלם. כך למשל ההתבטלות של כמה עיתונאים ומבקרים בפני אמנים, רק משום שהם שרים באנגלית ומספרים כמה הם מצליחים בחו"ל, היא תמוהה. בתקופה של להקת "סיאם", למשל, הכפר לא היה גלובלי ולא היתה ברירה לפעמים להאמין לסיפורים המופלאים שמכרו האמנים. אפילו חברי להקה מצוינת כמו "מינימל קומפקט" יודו כיום בפער בין המציאות לדמיון.
אין לי שום דבר נגד "איזבו". רוק כמו שלה שמעתי כבר עשרים מיליון פעם לפני כן ואחרי כן. רובו היה בעיני משכנע ורהוט יותר מזה שלה וליומרות היתה שמיכה להתכסות בה. הבחירה ב"איזבו" לייצג את ישראל באירוויזיון הקרוב היא סוג של הברקה, אלא שיש תחושה שהיא תישאר כזאת ותו לא. כך או כך, האירוניה תהדהד למרחקים – להקה המתהדרת בהצלחה באירופה נזקקת למקפצה אל אותה יבשת נכספת בדמות תחרות זמר המזדקנת בחוסר נחת.
סביר להניח כי חברי "איזבו" אינם שותים את כוס התה שלהם מול האירוויזיון בכל שנה במאי, אבל ברור שהפרט הזה אינו צריך למנוע מהם את הזכות להשתתף בו. זמרות מצוינות כמו סלין דיון, שייצגה את שווייץ ב-1988, או תמנע בראואר, זמרת ג'ז מרהיבה שייצגה את אוסטריה ב-1986 הן רק כמה משורה של זמרים ראויים שהשתמשו בתחרות כמדרגה לקריירה.
נכון שהאירוויזיון השתנה מאוד, בעיקר לרעה, מאז ימיו הגדולים בין ראשיתו ב-1956 לבין אי שם בשנות השמונים. נכון שהיו בו כמה שירי פופ מצוינים גם אחר כך, ביניהם ישראליים כמו "דיווה" של דנה אינטרנשיונל ו"השקט שנשאר" של שירי מימון. אלא שהאופי של תחרות הזמר המקורית התרחק ממנה עד שזה כבר משעמם לדבר על כך.
ייתכן מאוד כי בימינו כבר אין מקום לתחרות זמר מהסוג הזה משום שמקומם של המעבדים, המלחינים והכותבים באופן כללי אינו כשהיה בשנות השיא של הפופ. רבים מהשולטים כיום בתעשיית המוזיקה, בארץ ובעולם, הם טכנאים מהוקצעים שוויתרו על הנשמה תמורת הכסף. למרבה הצער העיבוד והתזמור נבעטו כמעט לחלוטין אל שולי היציע באולם ועמם גם הרגש והתוכן.
[…] 10. איזבו, אלו שהם בשום פנים ואופן לא מאיה בוסקילה, עשו ג'רמי לין משלהם: הגיעו משום מקום ולקחו את ייצוג ישראל באירוויזיון. ומי הכי מובך מזה? ידיעות אחרונות כמובן. שני פוסטים מעולים בנידון: צפניה 10 ואיתמר זהר. […]