בלי שמות: רוב שירי הפופ והרוק המופקים בשנים האחרונות בישראל משעממים אותי עד כאב פיזי. הפה כבר התעייף מפיהוקים. לאוזניים אין כוח להקשיב לחיקויים. אלו שיבוטים שאפילו מיקרוסקופ לא יעזור לאתר בהם רסיסים של מקוריות.
הרוח כלואה, הנשמה גוססת, החשיכה שורטת, האופק חסום – אבל די, כמה אפשר להאשים בכך את גלגלצ ואת ערוץ 2?
ברור שלתחנות האופל האלה, ממלכות סגורות של בינוניות, יש חלק ניכר ברדידות התרבותית שמשמשת שטיח למוזיקליות השדופה הזאת, אבל בישראל חיים, כמו במדינות רבות אחרות בעולם, צעירים שהשפע הניצב מולם עצום בהרבה מזה שהיה כאן בדורות קודמים.
באמצעות יוטיוב אפשר להיחשף בקלות למגוון של סגנונות מוזיקליים שלא הושמעו – ורובם עדיין לא מושמעים – ברדיו בעשורים רחוקים יותר.
באמצעות האינטרנט אפשר להיחשף בקלות למגוון של משוררים ומשוררות ששיריהם לא פורסמו – ורובם עדיין לא מתפרסמים – בעיתונים בעשורים רחוקים יותר.
נעם רותם הוא בין הזמרים והמוזיקאים היחידים הצעירים בישראל שהיצירה שלהם מרשימה אותי, ולא פחות מכך ההתפתחות שלה במשך השנים.
כששמעתי את "נשורת", שיר הנושא של אלבומו החדש, עלה לי מיד בראש השיר "צל כבד", גרסה עברית של אריק סיני לשיר של ג'ניס איאן. אחר כך חשבתי גם על עוד שיר של סיני, "דרך הכורכר". חברים אמרו שהשיר מזכיר להם גם את "אל הנירים האפורים" של שלמה ארצי, Dust in the Wind של "קנזס", Everybodys Talking של הארי נילסון וKeep the Car Running של "ארקייד פייר".
אבל לרגע הדבר לא הפריע לי. להיפך. זוהי דוגמה יפה למוזיקאי וזמר שסופג השראה ממקורות שונים, שירים שונים בעשורים שונים, ומחבר בשיריו שלו את ההדהוד של אותה השראה, השובל שהלך לצדו בדרך שעבר.
המלים של רותם כל כך חזקות, נדירות בכנותן, לכן הן הסוס המוביל את העגלה. המוזיקה חשובה, אבל היא לא העיקר, אלא התוספת, זו שמחוברת אחרי שהרגליים מתחילות לשעוט. התוכן בא לפני הכל.
נשורת, לא נסורת של רהיט שנבנה ושויף.
נשורת, של פצצה גרעינית, היא דבר מאיים, בכלל לא מדגדג ועף ברוח. ומה יישאר אחרי שהיא תיקח גם אותו, גם אותנו?
"כל מי שאהבתי
לא הצלחתי להחזיק
רק מה שהספקתי להציל בתוך התיק"
הוא שר
בתוך שדה פתוח
מחזיק תמונה אחת של זיכרון.
רק תמונה אחת, אבל הזיכרון ממנה יישאר זמן רב, חיים שלמים.
איזה שיר יפה.
משעממת זו הגדרה מצויינת. והתשובה מן הסתם מורכבת. ובוודאי יש הרבה סיבות.
אבל סיבה אחת שדי הרבה זמן נראית לי כמו סיבת שורש להרבה דברים לא טובים שקורים במוסיקה כאן בעשר פלוס השנים האחרונות היא הרשת, הרשתות החברתיות, ה"בלוגוספירה" והכל – כל הדברים שאלו שהמכנה המשותף החזק בינהם הוא היעדרה המוחלט של הביקורת, והאשליה שהדבר הזה מייצר – קודם כל אצל היוצרים עצמם, וגם אצל הסובבים אותם.
בלי שמות כמובן. אבל הבלוגים שמאדירים כל יוצר בינוני וסתמי לדרגת הדבר הגדול הבא אם לא הדבר הגדול ביותר שאי פעם מישהו שמע כאן ועכשיו. והכל עם סימני קריאה ומילות תואר מאונגלזות ובלתי נסבלות ואינספור סימני קריאה. ואז מגיעות כמה תגובות נלהבות של המקורבים וההרגשה מן הסתם נפלאההההההה.
וזהו. ואז להופעות מגיעים בדיוק אותם חמישה אנשים, אבל לא נעים ואף אחד לא כותב, ומיד עוברים אל הדבר הגדול הבא (שיש לו אפילו שם באנגלית!!!) וממשיכים הלאה.
כי אסור להעביר ביקורת. ומי שמעז – חוטף מייד. ובאגרסיביות ותוקפנות שמאפיינות את העידן הזה – על כך שהוא בור, מטומטם, חסר המושג, "לא מבין בכלל מה קורה בעולם" וכל הדברים היפים והנפלאים שאפשר למצוא בטוקבקיאדה. כי הם הרי משלנו. ולמה לא לפרגן (אחת המילים המאוסות של התקופה הזו שאומרת בעצם הכל).
ואף מילה על 99% מן היוצרים מכאן שכותבים(?) ומבצעים באנגלית, שמנותקים מכל הקשר והולכים לשום מקום.
משעמם נורא. ובאמת די עצוב.
[…] איתמר זהר חושב שהמוזיקה בישראל משעממת. מסכימים איתו? אני לא ממש. נראה לי שהוא מתמקד יתר על […]