חברת פייסבוק שמעולם לא פגשתי כתבה "איך רזית!" (סימן הקריאה במקור!) על תמונה שהעלתה מישהי אחרת. הזזתי מיד את הראש הצדה, כמו אדם שדוחפים לו בכוח אלבום תמונות משפחתי שאין לו עניין לדפדף בו, אבל המשכתי לחשוב על שתי המלים הקצרות האלה, וסימן הקריאה הנחוש ההוא, במשך שבוע. ניסיתי לחשוב למה הן צרמו לי כל כך. הרי אלה שתי נשים שאיני מכיר, ומי אני שאתערב בחיים של אחרים? יכול להיות שזה משהו עקרוני. שתיהן, למשל, כותבות טורים אישיים, יותר או פחות, באתר פמיניסטי כביכול. ברוח ימי הרשתות החברתיות, שבהם הקבוצות נהפכו למגודרות ותוקפניות יותר, ואסור למשל לגבר לכתוב על נושאים נשיים, "כי מה אתה מבין מהחיים שלך", או לאשכנזי על תרבות מזרחית, "כי אתה אשכנזיסט גזען", יש להניח שאותן שתי נשים מתפלצות כשאדם כלשהו מגיב בפומבי – ואין זירה יותר פומבית וחושפנית מפייסבוק כיום – על סוגיות של משקל או מראה חיצוני, בפרט אם ההערה קשורה לאשה. ובצדק. אין אדם, בין שזוהי אשה ובין שזהו גבר, שמשקל בכלל ומראה חיצוני בפרט לא העסיקו אותו בשלב מסוים בחייו, אם לא במשך כל חייו, והמרחק בין מחמאה לעלבון, כמו הפירוש שלהם, קרוב מכפי שנדמה. בעולם כל כך שוביניסטי ומאצ'ואיסטי נשים עדיין סובלות מכך יותר, וזה פוגע לא פחות גם כשהן כבר מבוגרות. בי בי סי דיווח בסוף השבוע כי השחקנית קים נובאק ("ורטיגו") כתבה בדף פייסבוק שלה שנמאס לה מהתגובות ברשתות החברתיות על הופעתה בטקס האוסקר האחרון. נובאק, בת 81, כינתה זאת במלה אחת מוחצת – בריונות. ומה הקשר בין זה לבין משפט הפתיחה? שגם אלה המבקשים להחמיא לאדם על הופעתו החיצונית יכולים למצוא דרכים צנועות ומכובדות יותר לעשות זאת, בלי שכל העולם ייחשף לכך
יש משהו אירוני בלכתוב "מי אני שאתערב בחיים של אחרים" בבלוג שלפי כותרתו עוסק בדיוק בזה. זה שכנראה לא השגחת בזה כלל רק תורם לזה…
ותהייה לעניין עצמו: מה יותר גרוע – להגיד בזעזוע "אוי, השמנת" למכרה בהיריון, או להגיד בשמחה "מזל טוב" למכרה שרק השמינה?
לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך הפעם. בעיני זה ברור שמה שאפשר להגיד לחברה – גם בפייסבוק – אי אפשר להגיד למישהו זר. ומה שמקובל להגיד למישהי מהמחנה שלך, אי אפשר להגיד לכל אחד. יהודים יכולים לספר בדיחות שואה בלי לעשות חשבון, וכל האחרים חייבים לחשוב פעמיים, וטוב שכך. חברות יכולות לדבר ביניהן על דיאטה, וזרים צריכים לחשוב על זה.
לא הייתי רוצה שטוקבקיסטים יכתבו מה דעתם על הפנים שלי, אבל כשדודה שלי אומרת לי "תאכלי משהו, את כולך עור ועצמות", זה מצחיק אותי, זה חמוד בעיני.
עניין בסיסי של יחסי אנוש.
ברור שאפשר להגיד מה שרוצים, בעיקר למישהו שמכירים. השאלה אם זה לא חסר טקט, במיוחד בכל הנוגע למשקל. ואם אותה בחורה שכתבו לה "איך רזית!" לא רצתה שכולם יראו את התגובה הזאת על הקיר שלה בפייסבוק?
(:
אבל הרי כל הקטע עם מחמאות על הגזרה הוא שכמעט כולם שמחים בהם.
חוץ מזה, מה לטקט ולפייסבוק?
מה בדיוק הסוד השמור? שאנשים מתנהגים בצורה מוחצנית ואין להם גבולות בפייסבוק? כבר שנים מדברים על זה.
שמע איתמר. אני קורא את הבלוג שלך כבר כמה שנים. בחודש האחרון אני שוקל להפסיק לקרוא, ולא רק בגלל עומס הזמן שלי, דבר שגורם לי לסנן תכנים שהייתי רוצה לקרוא, אלא גם בגלל שלא תמיד אתה ברור בדבריך.
הנושאים סביב תרבות הפופ, יש לציין, תמיד מעניינים אותי כחובב תרבות קלה. אבל לא די שלא תמיד אתה מובן, לעיתים רחוקות אתה עונה לטוקבקיסט שחולק על דעתך, או פשוט שואל אותך בווארציות שונות- וואט דה פאק? זה בעייתי בעיני לנהל בלוג עם מינימום דיאלוג עם הקוראים, אבל זכותך.
דווקא ברשימה זו, שאתה מפגין בעיני אובר-סנסטיביות לאיזו שטות שראית בפייסבוק, עם פואנטה עבשה על טאקט בימים של פוליטיקלי קורקט ובריונות רשת, מצאתי לנכון להגיד לך שלום וכל טוב. והכל ברוח טובה 🙂
כמה ילדותי מצדך. תהנה בחייך
מעולם לא היה לי פייסבוק.
והסיבה היא בדיוק זו – הרעש הנורא שהדבר הזה מייצר, החשיפה לדברים שלא רוצים להיחשף אליהם והעיסוק בשטויות.
אני גם מכיר אנשים שהתנתקו ממש לאחרונה – וכמטה קסם קיבלו שקט גדול והמון זמן פנוי לעסוק בדברים החשובים באמת, ועם האנשים שחשובים להם באמת.
אז אי אפשר ואין טעם לטעון טענות כלשהן אל דת השטן של צוקרברג, שכל מטרתה היא רק לאסוף עלינו כמה שיותר מידע, קודם כל לצורך פרסום אבל גם לצרכים נוספים שיום אחד יצופו ויעלו.
אז אפשר וכדאי מאוד פשוט להתנתק.
זמיר. ניסיתי להתנתק כמה פעמים. קשה מאוד, בעיקר משום שזאת עדיין, עם כל הבעיות, הבמה הטובה ביותר להביע עמדה, והרבה פעמים אני גם קורא שם דברים מעניינים שכותבים אחרים ולא היו מתפרסמים בשום כלי תקשורת אחר
אני קוראת את התגובות ולא מצליחה להבין מה לא ברור לכם*.
כן, "רזית" – ברוב המקרים זו מחמאה.
אבל זו מחמאה שכשהיא נאמרת בחברת אנשים אחרים, או בקריאה נלהבת בין זרים במקום ציבורי (שזה בערך האנלוגיה לפייסבוק) – היא מגלה וחושפת פרטים על הבנאדם שאליו מכוונת המחמאה. ממשפט כמו שאיתמר ציטט "איך רזית!" ניתן להבין ש:
1. פלוני היה עם עודף משקל לפני כן
2. וגם ניכר היה בבירור על פלוני שהיה עם עודף משקל
3. פלוני החסיר לאחרונה מס' קילוגרמים ממשקלו
4. ועכשיו גם אנשים שלא מכירים את פלוני, או פלוני לא בדיוק שש לשתפם בעובדות הנ"ל, יודעים עליו את סעיפים 1-3.
אתם פוגשים אדם, בין אנשים (או מול גולשים בפייסבוק) ורוצים להחמיא לו ובעקשנות לציין שהוריד יפה ממשקלו? או שתלחשו באוזן, או שתכתבו הודעה פרטית. אם התעקשתם על מחמאה מול כולם, תסתפקו ב- "את/ה נראה/ית נפלא". זה הכל. אלגנטי ולא חושף את מה שהיה שם קודם. לא את המשקל, לא את צבע השיער, הניתוח הפלסטי, האור שחזר לעיניים, הברק שחזר לפנים ו/או המייקאובר שעבר/ה. תלמדו להחמיא במחמאה, לא בדיווח על מצבו הקודם (המוצלח פחות, ככל הנראה) של פלוני.
נימוס, ראבאק. תהיו הגיוניים ומנומסים.
(*ויתכן שגם אני לא הבנתי את איתמר. איתמר, לשיקולך)
תודה על התגובה