הסופר האמריקאי היהודי פיליפ רות אמר בסוף יוני בראיון נרחב בעיתון "פייננשל טיימס" כי הוא כבר לא קורא פרוזה ומיד עורר בעקבות זאת דיון ער ברשת. "הפסקתי לקרוא פרוזה. אני כבר לא קורא את זה בכלל", אמר למוסף התרבות המצוין של העיתון הכלכלי.
אבל שלא יהיה ספק כי הוא החליט להתעלם לחלוטין מן המלה הכתובה. "אני קורא דברים אחרים", הבהיר, "ספרי היסטוריה, ביוגרפיות. אני כבר לא מתעניין בפרוזה כפי שהתעניינתי בעבר. החכמתי".
http://www.ft.com/intl/cms/s/2/bcfc4554-9d87-11e0-9a70-00144feabdc0.html?ftcamp=rss#axzz1RtshXleZ
בן 78 ועדיין שנוי במחלוקת, במתכוון או לא. רק לפני פחות מחודשיים התפטרה שופטת בפרס בוקר הבינלאומי, כרמן קאליל, אחרי שנודע כי רות זכה בו. קאליל, מייסדת הוצאת הספרים ויראגו, אמרה לתקשורת הבריטית כי רות חוזר על עצמו בתיאורים המפורטים של המיניות הגברית ולכן אינו ראוי להיכלל אפילו ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס המחולק אחת לשנתיים.
"הוא ממשיך וממשיך וממשיך עוד ועוד על אותו נושא כמעט בכל אחד מספריו", הסבירה ל"גרדיאן" את רתיעתה מהכתיבה של רות, מחברם של יותר מחמישים רומנים ובהם "מה מעיק על פורטנוי", "הכתם האנושי", "היה שלום קולומבוס" ו"סופר הצללים". "נדמה שהוא יושב על הפנים של הקוראים עד שהם כבר לא יכולים לנשום", הוסיפה קאליל בלשון ציורית.
*
בימים אלה ראה אור בעברית ספרו "כלאדם" (הוצאת זמורה ביתן). הספר הדק, 128 עמודים, בתרגומו של אמיר צוקרמן, אמנם הופיע בארצות הברית כבר ב-2006 ומאז יצאו שם עוד רומנים שלו ובהם "נמסיס", אבל נדמה כי הוא מסמל את האופן שבו רות מתחיל לסכם את חייו – כאדם, כגבר, כסופר וככולם גם יחד, במקשה אחת.
הגוף בוגד, כדרכה של הזיקנה, אבל גם הנפש מתערערת. המרדף אחר הרצון לממש עוד תשוקה אחת ודי, רגע לפני שהווילון מוגף והמסך יורד, נהפך לפתטי יותר ויותר בכל יום שעובר. אבל גם אנושי בהרבה.
גבר לבן, יהודי, ממעמד הביניים שחי עד עתה בתחושה שהוא סגור ומסוגר בצנצנת שאי אפשר לנתץ אותה, מגלה פתאום עד כמה הוא פגיע ושביר לא פחות, ואולי אף יותר, מן הדמויות שהוא רואה סביבו ומתנשא עליהן.
הוא מנסה לדחות את הקץ, בידיעה שהדבר רק יחמיר את מצבו. חוקי המשחק השתנו – גברים כבר אינם כל יכולים אפילו אם הם לבנים ועשירים – אבל הוא אינו מוכן להשתנות על פי הם וממשיך להרוס במחי יד את כל מה שבנה.
נאחז בכוחם של החיים, ועם זאת מודע לעוצמתו של המוות, הוא מבין עד כמה הכל בר חלוף, עף כמו נייר ברוח. האם הוא משלים עם כך? ברור שכן, אבל בעצם לא. כי אולי בכל זאת אפשר לדחות את הקץ.
*
למקרא הספר הזה אי אפשר שלא להיזכר בספרים אחרים של סופרים אמריקאים גדולים שבערוב ימיהם טישטשו בינם לבין גיבוריהם בניסיונות מרגשים להתעמת עם חייהם באמצעות הפרוזה. "לקראת קץ הזמן" מאת ג'ון אפדייק הוא אחד מהם.
הספר, שראה אור בעברית בהוצאת עם עובד (מאנגלית: סמדר מילוא) מתרחש אמנם בעתיד, שנת 2020, אבל הגבר שניצב במרכזו חי בהווה, ואפילו בעבר, וגם הוא מגלה את הפער הבלתי נתפס בין המציאות שביקש ליצור לזו שקיימת בעולם סביבו.
תודה איתמר, אתה כותב יפה ומחכים.
תודה לך. על הקריאה
איזה יופי שהזכרת את לקראת קץ הזמן, ספר מעולה שלא מספיק אנשים מכירים