אל רשימה מרתקת של מתופפים שנהפכו לזמרים, ובהם פיל קולינס ודייב גרוהל, מצטרף בימים אלה גם ג'וש טילמן. הוא ניגן בתופים בלהקת הפולק המוערכת Fleet Foxes עד שהחליט שמתאים לו להיות שועל בודד, לא חלק מחבורה. זה לא היה צעד מובן מאליו, אפילו בשבילו, לעזוב פתאום הכל ולעבור אל מול המיקרופון משום שהלהקה מסיאטל זכתה לשבחים רבים והצליחה לצאת גם מחוץ לתחנות הרדיו האלטרנטיביות. אבל השעמום הכריע אותו.
אז הוא יצא במסע בוואן, בחיפוש עצמי שלא היה לו מושג מה יהיה בסופו. תוך כדי כך, כשצבר יותר ביטחון וגיבש לעצמו כיוון ומטרה, הוא גם יצר דמות מוזיקלית חדשה. Father John Tilman הוא השם. הכנסייה לא נהפכה לאולפן, הבגדים הפשוטים לא התחלפו עם גלימה שחורה. הדת היא המוזיקה אחרי הכל, ואת זה אי אפשר לשנות גם אם הראש והנפש עוברים גלגולים בשדות או מתערבלים ברחובות.
כעת, אחרי ששינה תדמית ואריזה, מוציא פאדר ג'ון טילמן אלבום סולו ראשון, Fear Fun. נע בין הפחד לכיף, הוא שר על סקס ועל מוות, נעזר בהומור כדי שייתן לו כוח. יש באלבום הזה הרבה מאוד השפעות שכבר ניכרו במוזיקה של "פליט פוקסז" ועשו אותה למרגשת ואחרת במקומות שבהם כבר אי אפשר כמעט לחדש. התמימות העצובה של שנות ה-60 וה-70, עם הרמוניות הזייתיות, הובאה, כמעט כפי שהיא, אל שנות האלפיים. מה שחיבר ביניהן לא היה נייר דבק אלא צורך קיומי לספר, במלים לא משומשות, סיפורים קצרים. הם תיארו את הרעש מסביב באופן שקט ומינורי, כמעט בשתיקה.
כך גם פאדר ג'ון טילמן באלבומו החדש. יש בו שפע של תבניות מוזיקליות שכל זמר רוק אמריקאי כבר התנסה בהן, כשביקש להרחיב את גבולות היצירה שלו. פולק, בלוז, קאנטרי ומה לא – בקול שהוא לפעמים יותר מדי רך ועגמומי, גם אם זה לא אמור להימאס לעולם, וגיטרות שממהרות לשום מקום. הוא מחבק את מה שנקרה בדרכו ובו בזמן שומר על מרחק, מתעטף בצעיף של ציניות מפני רוחו שלו שעלולה להצליף בפניו.
בין עשרות האלבומים החדשים שיוצאים בכל חודש, של זמרים ולהקות שרבים ורבות מהם יותר מדי מודעים לעצמם, הוא נשמע מעט שונה. אנושי, לא מורם מעם, עוד אדם שעובר מולנו ברחוב. בלי דירוגים נמהרים, ציונים או כוכבים – האלבום הזה מומלץ לכל אלה שמאסו בפוזה של צעירים שמשוכנעים שהם יודעים מה טוב לאחרים לשמוע.
כתיבת תגובה