49,445 מלים נכתבו עד כה ב"מה שצריך להוכיח", רומן לא אוטוביוגרפי שהחל פשוט להיכתב יום אחד, לפני ארבעה חודשים, ומאז נמשך, מדי יום ביומו, בפייסבוק.
נער בן 15 בקיבוץ קטן בשנות השמונים, שאמו עוזבת בלי להודיע לאן. הוא מנסה להתמודד עם החיים שהשתנו בלי להודיע לו, בסביבתו החיצונית והפנימית, ועוד לפני שהוא מצליח להבין מה באמת קרה ולמה, מגלה כי אחותו הגדולה בחרה להתרחק מהמשפחה הקטנה. אלה הם פרקים 61 עד 65. אתם מוזמנים להצטרף לדף בפייסבוק.
קריאה נעימה
61
ברגע הראשון לא קלטתי על מה היא מדברת. ניצה שאלה אם אני גם רוצה מקושקשת בזמן שעמדה עם הגב אלי, מול המחבת הגדולה במטבח שהיה רחב כמעט כמו חדר האוכל בקיבוץ. הארונות היו ארוכים וגבוהים ממני, בצבע עץ כהה שקצת רחוק מהטבע שהכרתי ובכל זאת חיזק את תחושת הביתיות. עוד לא הספקתי להבין שהיא בכלל מתכוונת למה שקוראים אצלנו ביצה מבולבלת, והיא כבר שמה את זה על הצלחת של מיקי. הוא אכל פסטרמה בידיים, בלי לחם, וראו עליה איך זה מוציא אותה מדעתה אבל היא התאפקה לא להעיר לו.
אז אמרתי "בסדר", והיא שאלה "מה בסדר" ואמרתי "בסדר, תעשי לי גם" והיא המשיכה, במבט וקול שהחיוך והרצינות התערבבו בהם, "אתה לא חייב, אתה יודע. אני יכולה להכין לך גם אומלט עם פטריות, או שקשוקה. רק תגיד. אל תתבייש. לא אמרתי לך? אצלנו אין כניסה לביישנים". חבל שהיא לא הודיעה את זה קודם, כי לא הייתי בא.
"תרגיש בבית, אל תהיה כזה כבד. תגיד לו משהו מיקי, לחבר שלך, הוא נראה מצוברח". היא שברה שתי ביצים על קצה השיש השחור, שפכה את החלמון והחלבון של כל אחת מהן לקערת מרק ריקה וערבבה אותם בתנועות נמרצות במשך כמה דקות כאילו היא הולכת לאפות עם זה עוגה או משהו. "אולי בא לך גבינה צהובה עם זה? מה אתה אומר? מתאים? הלו, אני מדברת עליך". היא נקשה לי הראש אף על פי שהוא לא היה דלת או עץ והיא לא נראתה כמו נקר או שכן שבא לבקש סוכר.
."אפשר"
שעון הקוקייה הודיע לנו שהשעה שמונה. שגיא עדיין ישן, אבל אנחנו כבר קמנו לפני שעה. אני הייתי ער. את מיקי ניצה העירה.
" אפשר? אתה רוצה עם גבינה צהובה או לא? מה
אפשר. בסדר". לא הבנתי מה היא עושה מזה כזה עניין. זו בסך הכל ביצה. נכון שיש לה כוונות טובות, אבל לא צריך להגזים.
"מה זה, לא מלמדים אתכם בקיבוץ לדבר?" היא לקחה פרוסות גבינה צהובה מהקופסה שהיתה על השולחן וחתכה אותן בצורת שתי וערב כאילו אנחנו בשיעור מלאכה. עד שהיא זזה. כזאת פרפקציוניסטית. בקצב הזה עוד מעט כבר נאכל ארוחת צהריים.
"תעזבי אותו, מה את רוצה ממנו?!" מיקי הוציא מהמקרר שני קרטונים קטנים של שוקו קר ושאל אם אני גם רוצה. זה מתוק לי מדי ועולה לי למעלה, עד קצה הגרון, אחרי כמה שלוקים, לכן אמרתי שאני מוותר. את ההסברים שמרתי לעצמי.
"תשאיר אחד לאח שלך, אל תהיה חזיר". ניצה חיכתה כנראה שהוא יעשה את זה בעצמו, אבל כשראתה שהקרטון עומד קרוב לצלחת שלו היא פשוט לקחה אותו משם והכניסה חזרה למקרר.
מיקי הסתכל עלי במבט מאשים ולא הבנתי למה תמיד אני זה שלא בסדר. כמעט אמרתי לו ששיניתי את דעתי ואני כן רוצה. רק כדי לקחת שלוק ולהגיד לו שהוא יכול לשתות את כל השאר. אבל לא רציתי שהם יחשבו שאני עד כדי כך מתלבט ואני גם יודע שיש כאלה שלא מוכנים לשתות מהבקבוק או הפחית או הקרטון של אחרים. הוא לא נראה אחד כזה, אלא שאי אפשר לדעת עליו.
"לאן אתה הולך?" היא סובבה את הראש רגע אחרי שהדליקה שוב את האש כדי להכין לי מקושקשת עם גבינה צהובה.
"ללבוש נעליים, גם זה אסור? יא אללה אתך". מיקי הטיח בשולחן את מגזין המדע שלו, זה שהוא קרא גם אתמול בלילה, ויצא.
לא רציתי לתקן אותו, אבל הוא בטח יודע שאומרים "לנעול נעליים". זה בסדר, גם לי זה מחליק לפעמים, טעויות מצחיקות כאלה בעברית. רציתי להגיד, ולא הייתי מסוגל, שהוא לא יודע להעריך איזו אמא טובה יש לו, ואיך היא דואגת לו ומשקיעה בו ומוכנה לעשות הכל בשבילו. גם אמא שלי היתה כזאת, ככה לפחות חשבתי, עד שיום אחד היא עזבה וגרמה לי לחשוב מחדש עליה.
62
נסענו לפלנטריום ומשם לכלבו שלום ומוזיאון השעווה. אחר כך גם הגענו לדיזנגוף סנטר ולשוק בצלאל. בכל מקום עשינו סיבוב קצר, כזה שמספיק כדי להתרשם מהמקום ולהשאיר טעם של עוד אפילו שידעתי שאני לא אחזור לשם, לפחות לא בזמן הקרוב, כי לא נראה לי שאבא אוהב כל כך את תל אביב. הוא תמיד אמר שהיא רועשת ומלוכלכת מדי בשבילו.
ניצה, שהסיעה אותנו ושימשה מעין מדריכה לא רשמית, לא הפסיקה להגיד ש"היום הזה ממש בא לנו בהזמנה". ובכל פעם שהיא אמרה את המלים האלה היא גם הורידה לשנייה או שתיים את משקפי השמש השחורים והסתכלה למעלה לשמים. היא צדקה. הם היו כל כך כחולים שהיה אפשר לחשוב שכבר קיץ אפילו שעוד שבוע ינואר.
אחר כך ישבנו בכיכר דיזנגוף. כל מיני אנשים זקנים או מוזנחים ישבו שם, לאו דווקא בצל, וזרקו פירורי לחם ליונים ולדרורים. אלה בתגובה רק המהמו בתודה והמשיכו לנקר את המשטח שהיה פעם לבן וחגיגי אבל כבר התמלא מאז בכתמים שחורים של עצי פיקוס, שקמה, בדלי סיגריות ומסטיקים משומשים. מיקי הניח בצד, על הספסל, את המימייה הכחולה בצורת בקבוק שהיתה תלויה על מותניו.
ראו עליו כבר מזמן שזה סתם מכביד עליו, חונק את גופו הכחוש ממילא, לבן יותר מהחרסינה במקלחת בבית שלנו. הוא ניגב את הזיעה ממצחו, באמצעו גב כף ידו, וכבר הוריד את הכובע, אבל ניצה ביקשה ממנו לשים אותו "תיכף ומיד" על הראש כי "אני לא רוצה שתישרף לי פה". היא הוציאה קרם שיזוף, אפילו שעל פי לוח השנה כבר היה חורף, ושפכה מעט על כף ידה, אלא שמיקי נבהל כל כך מן האפשרות שהיא תמרח אותו, ועוד בנוכחות כולם, שהוא משך בכתפיו ועבר לשבת בספסל אחר, רחוק מאתנו.
מכאן ואילך השיחה ביניהם התקיימה בצעקות בעוצמות עולות ויורדות. מיקי ניסה כנראה לבחון את אמו כשהוריד את הכובע וזרק אותו על המדרכה. היא דרשה ממנו להרים אותו "תיכף ומיד" ו"שלא תחשוב שאני לא אספר הכל לאבא. חכה חכה מה יהיה כשהוא ישמע את זה". כשהוא אמר "את לא מאיימת עלי" ו"אני לא פוחד ממך" ו"תפסיקי להיכנס לי לווריד, יאללה אתך", ראו שהוא די משקשק ממנה. ניצה שלחה אצבע מזהירה לכיוונו והצביעה על הכובע ואחר כך על הראש.
הוא חבש בסופו של דבר את הכובע, אבל הפסקת האש לא נראתה באופק. כי אז הוא שאל למה שגיא כן והוא לא. היא נאנחה קלות ואז אמרה "למה? למה? למה כובע עף לגובה?" כבר הייתי בטוח שהוא באמת יענה על זה, הוא הרי תלמיד מחונן ויש לו תשובה על כל דבר, אבל הוא ציית לדבריה, גם אם בחוסר רצון.
הוא הסתכל עלי, אחרי שלא החלפנו מלה מאז הבוקר, סתם בלי סיבה, וכנראה הרגיש נבוך מזה שאני רואה איך אמא שלו מחזיקה אותו קצר. רציתי להגיד לו שזה בכלל לא הזיז לי כי אני בסך הכל אורח. שגיא שלח יד לכיוון התיק של ניצה. היא חשבה שהוא רוצה תפוז, אבל הוא חיפש סנדוויץ'. היא ביקשה ממנו שלא יתמלא יותר מדי ושישאיר מקום בבטן כי "אנחנו הולכים אחר כך ללאנץ', במסעדה סינית, עם אבא.
הארנק שלה בצבץ מהתיק הפתוח, לצד חבילת ממחטות אף ושקית ניילון ריקה. זה הזכיר לי שאבא נתן לי כסף אתמול ועוד לא השתמשתי בו. כי לא ידעתי מה לקנות, וכל חנות שעברנו לידה נראתה לי מושכת יותר, אפילו כזאת שמכרו בה דברים שאני בכלל לא צריך, כמו וילונות או קישוטים מהמזרח הרחוק. אף פעם לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לחלונות ראווה, אבל כאן, בעיר, כשהם היו מולי והזמינו אותי לבוא, התפתיתי להיכנס, ולו רק בשביל הסקרנות. אולי אני אמצא איזו מתנה לאבא. לעצמי אני לא צריך שום דבר.
63
הוא חיכה לנו מחוץ למסעדה, עם הז'קט האפור כהה שנתלה על זרועו כקולב ועם תיק ג'יימס בונד שחור קשוח שניצב בין רגליו. זה לא היה סוכן כפול מסתורי שנקרא למשימה חשאית חשובה, אלא בסך הכל עוזי, האבא של מיקי ושגיא. בשבילם זה לא היה משנה. כי כשהם רק הבחינו בו, ממרחק של מאות מטרים, הם התחילו לרוץ לקראתו, מתחרים ביניהם מי יגיע אליו ראשון.
איזה מוזר. גם אתמול, כשהוא חזר הביתה, בין אחר הצהריים לערב, הם קפצו עליו. גם אתמול, כשעשו זאת היה נדמה שלא ראו אותו לפחות חודש. ניצה בטח מרגישה מקופחת ומאוכזבת מהיחס הזה. הרי היא זו שנמצאת אתם ודואגת להם, לפחות בזמן החופש, עושה את כל העבודה השחורה. אבל בסופו של דבר הוא זה שקוטף את הפירות וזוכה מהם לאהבה האמיתית. יכול להיות שהיא מכבידה מדי בעיניהם וחונקת אותם מרוב רצון לגונן עליהם, ולכן הם לא סובלים את הנוכחות שלה?
הקיר בחוץ היה צבוע באדום מדמם וכך גם דלת הברזל שנראתה כבדה ומסתורית ובכל אחד מצדדיה עמד נמר מוזהב. לגג היתה צורה של פגודה שראיתי לפני כן בשקופיות בקיבוץ ובגן הבהאי בחיפה. המבנה הזה בלט בשונותו לנוכח הבניינים המתקלפים סביבו שכנראה ויתרו כבר מזמן ולא ניסו להתנער מהאבק שדבק בהם או להתהדר בקישוט. ריח של טיגון ריחף מעלינו ונדבק לי לבגדים עוד לפני שראיתי בכלל את התפריט.
לא הייתי אף פעם במסעדה סינית, אבל לא היה לי נעים להודות בזה. הם בטח יצחקו עלי.
ניצה כנראה קראה את המחשבות שלי. כי ממש כשנכנסנו, אחרי שהיא התנשקה והתחבקה והתגפפה עם עוזי באופן שהביך רק אותי, היא הפנתה ראש לכיווני ושאלה אם אכלתי כבר במסעדה סינית – בטון שלה זו נשמעה אטרקציה גדולה יותר מרכבת הרים בלונה פארק – ובלי לחכות לתשובה אמרה שהאוכל פה "דליקטס" ו"אין דברים כאלה". אם היא אומרת אז היא בטח יודעת. מי אני שאתווכח אתה?
64
לא הבאתי בגד ים, אבל תכננתי לקחת. חפרתי עד לקרקעית הצ'ימידן הצפוף כדי לוודא שאולי בכל זאת שמתי אותו באחד הכיסים. הבגדים התקמטו ויצאו על רצפה קרה שהיתה זרה גם לי, ואז חזרו ונדחסו, ושוב יצאו. וזה רק עצבן אותי עוד יותר כי זו סתם היתה עבודה כפולה לסדר אותם.
בכלל לא בא לי לשחות, אלא שלא יכולתי אפילו לחשוב על האפשרות להגיד לניצה שאני נשאר אצלם בבית, לראות טלוויזיה או לדפדף בכל ספרים של חסמב"ה והחמישייה הסודית שעמדו בשורה על מדף בארון בין החדרים. אם היא מזמינה אותי להצטרף אליהם לבריכה המחוממת, "שני מטר מהבית", "פה ממש ממול בשיכון בבלי, בקאנטרי דקל", אני מוכרח לבוא. הרי אני אורח.
היא נידבה את מיקי לתת לי בגד ים שלו. בדרך כלל אני לא עושה כזה עניין מבגדים משומשים, אבל בגד ים זה בכל זאת משהו קצת יותר אינטימי מבגדים אחרים. כמו שאני לא מתכוון בשום פנים ואופן ללבוש תחתונים של מישהו אחר, ככה גם אין סיכוי שאני אשים עלי בגד ים שמישהו כבר לבש לפני כן.
איך ראו על מיקי שאין לו בכלל חשק לשחות. מה לו ולספורט? הוא ניסה להמציא שיש לו עוד מלא שיעורים בפיזיקה, אבל ניצה ידעה טוב מאוד שהוא סתם עובד עליה וגמר אותם עוד לפני שהתחיל חופש חנוכה. "הגיע הזמן שתתחיל להתייחס קצת לאורח שלך".
המבט שלו, שהיה יותר מופתע ממיתמם, לא שכנע אותה. להיפך. "כן, כן, אני מדברת אליך. ואל תעשה פרצוף. כמה פעמים עוד נגיד לך שאתה מוכרח לקחת את עצמך בידיים ולעשות ספורט. תראה איזה שחיף אתה. הכל עור ועצמות". היא צבטה אותו במותן, כנראה מתוך חיבה, אבל הוא לא פירש זאת ככה וניער אותה מעליו בעיניים זועמות. ניחשתי שהיא דרכה על נקודה רגישה. מה לו ולספורט?
עברו בקושי ארבע שעות מאז שיצאנו מהמסעדה הסינית, ועדיין הרגשתי מפוצץ מכל מה שהכנסתי לבטן. אכלתי את כל האורז שהיה בצלחת כי ניצה ועוזי שילמו עלי ולא היה לי נעים להשאיר אפילו גרגר אחד. כשנכנסתי לבריכה, שהיתה יותר קרירה ממחוממת אבל בכל זאת היה לה מגע נעים ומלטף, הרגשתי עוד יותר עד כבד. יכולתי ממש לצוף במים אם רק הייתי רוצה.
השילוב עם הכלור גרם לי להיות עייף, וגם אם רציתי להשוויץ להם איך אני שוחה לא הייתי מסוגל. כמו שהתברר לי כבר בביקור של מיקי ושגיא בקיבוץ, היה לי מזל שהם היו אפילו ספורטאים גרועים יותר ממני. הם עשו טובה שהם בכלל נכנסו למים. ראו עליהם שהם בקושי יודעים לשחות. שלא לדבר על כך שהעור שלהם רק הלבין יותר מכפי שהוא באמת.
עוזי לא בא אתנו, כי הוא מיהר לקליניקה שלו, אבל חסרונו לא הורגש, לפחות לא בעיני. ניצה, באנרגיות שלא הבנתי איך הן לא נגמרות לה, תיפקדה כמו שלושה אנשים. היא שחתה, גם גב וגם חזה, וגם קצת חתירה, ואחר כך הוציאה משום מקום כדור גומי ירוק וציפתה שנתמסר אתה כאילו אנחנו ילדים קטנים. מיקי עשה פרצוף, שכבר התרגלתי אליו, של אחד שלא יודע איפה לשים את עצמו, אבל אני דווקא הפתעתי את עצמי ושיתפתי אתה פעולה. כי היא כל כך השתדלה, אז איך אפשר להגיד לה לא?
65
עוד לילה על מיטה מתקפלת. עוד לילה אחרון ודי. הייתי בטוח שאני אירדם כבר בשמונה ערב, אחרי כל האורז של המסעדה הסינית שעדיין לא עזב את הבטן, ואחרי שהעיניים האדימו מהכלור, גירדו ושרפו. כנראה רציתי יותר מדי. שוב גיליתי שלפעמים, דווקא כשאני כל כך עייף, הגוף מסרב לשתף פעולה. הוא מסתובב בכבדות, גורר אותי אחריו לכל מקום, ורק לא מוכן שגם העיניים ייסגרו.
החושך כבר השתלט על כל הבית. לא היה לי מושג מה השעה ולא היה לי כוח להסתכל על שעון הקיר. זה לא שאני כזה עצלן, פשוט המחוגים שלו עשו לי חור בראש. דרך רווח הצר שמתחת לדלת החדר נצנץ אור קטנטן ויחיד שהצליח להשתחל ממנורה צדדית בקצה המסדרון. מיקי הסביר שזה כדי שהאח שלו לא יפחד. ראו עליו איך הוא לועג לו על כך, במקום לנסות להבין אותו. אפשר לחשוב. בטח גם הוא היה בדיוק כמוהו בגילו, אז מה הוא מדבר.
לא סיפרתי להם, ואין שום סיכוי שאספר אי פעם, מה הרגשתי אחרי הבריכה, כשעוד הייתי רטוב מהמים והטיפות שנשרו ממני יצרו שובל ארוך, שביל לא מסומן על מדרכה קרה ומדגדגת. בתוך המלתחות, ספוג ריחות של זיעה ולחות, ניסיתי להבין מי נגד מי ואיך בדיוק אני מתקדם מכאן הלאה. עמדתי, אפילו לא ישבתי, ליד ספסל חלוד ומתנדנד. לא הייתי מסוגל להתפשט בנוכחות אף אחד שם, שלא לדבר על מיקי ושגיא. במצבים כאלה אני מעדיף להיות כמו דני דין, רואה ואינו נראה.
אני כל כך מתבייש ברגליים הרזות כי אין להן שום צורה וגם כשאני מנסה לעשות שריר בזרוע אפילו פופאי נראה יותר חזק ממני. תמיד חושבים עלי שאני הרבה יותר צעיר ממה שאני, וקוראים לי ילד אפילו שאני כבר לא. בטח גם שם, במלתחות, כולם הסתכלו עלי ולא הבינו מה אני רוצה מהם, ולמה אני "מפחד מהצל שלי" כמו שניצה אמרה הבוקר עלי, כשדיברה בטלפון עם מישהו וחשבה שלא שמעתי. היא לא יודעת שאנחנו תמיד שומעים את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע?
מיקי ושגיא אפילו לא שאלו אם לחכות לי בחוץ. הם הלבישו את הגוף המסויד שלהם ופשוט נעלמו מהמלתחות של הבנים. לא הספקתי להגיד להם שאני כבר בא. מיהרתי לשים על עצמי את הבגדים וכמעט השתטחתי על הרצפה מרוב זה שלא הסתכלתי מה אני לובש. כבר יצאתי משם אבל חזרתי לקחת את המעיל ובדרך התנגשתי במישהו שנזף בי "ילד, אתה לא מסתכל לאן אתה הולך?!"
הרגשתי זר, ואני יודע שהייתי אמור להיות חופשי, בדיוק כמו כל האחרים שם שהסתובבו בלי כלום ולא עשו מזה עניין. אבא ובן, חבורה של נערים שזופים ומגודלים לקראת צבא, גבר זקן שעורו כבר מזמן הידלדל – לאף אחד חוץ ממני לא היה אכפת שהגוף שלו חשוף כך לראווה, לפני או אחרי המקלחת. אז למה אני כל כך התביישתי? הרי הם לא מכירים אותי, ואין סיכוי שניפגש אי פעם. פה זה לא קיבוץ.
נזכרתי בכל זה שוב, בלילה והכל היה פתאום מוחשי יותר, למרות המרחק הפיזי מהבריכה ומה שסביבה. משהו בי התחיל לזוז, אבל לא מהסיבות הנכונות. יש תחושות התרגשות כאלה, שאין סיכוי שאספר עליהן, והן לא נבעו מכך שמיקי נתן לי במתנה חולצה כחולה של "מסע בין כוכבים" שקטנה עליו. גם ככה אין עליה את הדמות של דוקטור מקוי, אז מה זה שווה?
כתיבת תגובה