לא הכרתי אותך מקרוב

כמה כתבי ומבקרי תרבות ישראלים, כאלה שכותבים על מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה או ספורט בביטחון שאינו מחפה על הבורות והרדידות, נוטים להתייחס בחודשים האחרונים בטוריהם או בכתבותיהם לגל נוסטלגיה השוטף לדבריהם את הארץ.

כך למשל, הרדיו הישראלי תקוע לדעתם בשנות השמונים, גם אם זה כלל לא נכון והשירים המושמעים בו אינם שונים מאוד מרוב מתחנות הרדיו המיינסטרימיות האחרות באירופה, אוסטרליה או צפון אמריקה.

יתרה מכך, בכל מקום בעולם, לא משנה היכן, אנשים או יוצרים מביטים לאחור אל יצירות ספרותיות, אמנותיות, מוזיקליות או קולנועיות. לאו דווקא מתוך התרפקות על העבר, אלא בדרך כלל מתוך רצון ללמוד, להכיר, להבין כדי להעשיר להם ולאחרים את ההווה והעתיד.

בה בעת, רוב בני האדם מפנים את עיניהם לשנים עברו וצובעים אותן בצבעים ורודים ומתוקים כדי לשכנע את עצמם שפעם אכן היה טוב יותר, גם אם זה רחוק מלהיות מדויק. כי קל בהרבה להיאחז ברומנטיקה ובתמימות במקום להתעמת למשל עם דעות חשוכות שהיו אז וכבר כמעט נעלמו, או עם תרבויות שלמות שנחסמו בגלל אותן דעות חשוכות וכיום שעריהן פתוחים בשביל אלה המוכנים לגלות אותן.

חשבתי על כך כשהקשבתי, שוב, לשיר "לא הכרתי אותך מקרוב" של אושיק לוי, אחד הזמרים הישראלים האהובים עלי ולצערי גם הכי פחות מוערכים בהם. לא משנה כמה פעמים ניסיתי לשכנע אנשים להקשיב לו, הם תמיד חשבו שהוא מיושן ושייך לתקופה אחרת. סביר להניח שאם הוא היה שר באנגלית, ושמו היה אמריקאי או בריטי, היה קל יותר לפחות לגרום להם להאזין לו, לפחות לשיר אחד.

השיר, שכתבה תרצה אתר והלחין נפתלי אלטר, נכלל באלבום הסולו השני של לוי, "אושיק לוי", שיצא בשנת 1974 (ולא ב-1973 כפי שנכתב בוויקיפדיה – נמאס כבר מהרשלנות של הגרסה העברית שלה. כל כך הרבה טעויות יש בה).

"היתה לנו ארץ אחת / עם בתים לבנים ושדות והרים / כן, כמו בשירים הישנים / הו, מולדת שלי, ארצי,
ושרים ושרים", כתבה אתר באירוניה מודעת שיש לה שכבה דקיקה, אבל נעדרים ממנה זלזול או לעג. ככל שמתעמקים בשירים שלה שהולחנו כך היא מתגלה כמי שהושפעה כמובן מאביה, נתן אלתרמן, ועם זאת הלכה לא מעט, תרתי משמע, בדרכה של לאה גולדברג. תיאורי הטבע שלה, תבנית נוף מולדתה, היו יום יומיים יותר מאלה של גולדברג מבחינת השפה שכבר נהפכה לישראלית לא פחות מעברית. אלא שלא היה בכך כדי לדלל את מלותיה או להשטיח אותן.

זהו שיר געגועים למה שהיה וכבר לא יהיה, כנראה כהד למלחמת יום הכיפורים שפרצה שנה לפני כן. הקול של אושיק לוי ישיר ומדויק, כאילו נוגע בכתף, טופח עליה, ועם זאת לא לוחץ או מכביד. חבר קרוב רחוק, כאן ולא כאן, שומר על קשר עין.

החיבור שלו עם נפתלי אלטר, שהלחין ועיבד בין השאר את "חוזה לך ברח",  לצד שירים נוספים ששר, הוא מושלם. נדמה כי הם עומדים באותו הגובה, לא מנסים למשוך זה את זה למטה או למעלה, קוראים זה את מחשבותיו של זה ומבטאים אותן באמצעות המוזיקה. כמה שזה מרגש.